כבר מילדותה המוקדמת ידעה כרמן איך להיות משענת לאנשים הזקוקים לכך. בימים הרחוקים ההם בברודצקי 7, שם החלה ההתחככות שלה עם המוות, כשביקרה כל יום אחרי הלימודים את השכן הערירי שלה, ורשה, אשר חי בבדידות שקטה עם החתול שלו ביאליסטוק, שקיבל את שמו מהסיבה הפשוטה ביותר: שלעולם לא ישכח את שם העיר בה נולד, ושם גם נגמרו חייו כחלק מתא משפחתי. ורשה, שהתגורר בקומת הקרקע של הבניין, תמיד היה יושב ליד החלון כשמבטו משקיף לאי - שם, כמו מי שמחכה לחזרתם של האנשים אשר מעולם לא שבו.
במסגרת עבודה שקיבלה בבית הספר בנושא השואה, הציעה אמה שתיגש לשכן ורשה, הוא - שהגיע מ"שם", יוכל לספר לה על הנושא ולעזור לה עם העבודה.
וככה זה התחיל.
היום כרמן היא אישה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, והיא אחות פליאטיבית אשר תומכת ומלווה חולים סופניים.
היכולת של כרמן להקשיב לסיפורים נשארה בה מאז ילדותה, ובתפקידה היום היא לא רק מלווה אנשים בדרכם האחרונה, תומכת בהם במעבר מהעולם הזה לעולם הבא, היא גם עוזרת לנשמות התועות שרגע לפני שעוזבות את העולם, הן פורקות מטענים רגשיים, ברובם כאלו שסחבו הרבה שנים, וזה הרגע בו מבליחה ההבנה שדברים צריך לדעת לפתור ולסגור, אין לאן לקחת אותם, וקצוות רופפים - מוטב לקשור ולהדק אותם. כי אין דרך חזרה מהאפילוג, זה של החיים.
וגם היום היא יושבת ושומעת סיפורים. סיפורי חיים, סיפורים משפחתיים, בקעים משפחתיים, ועוד.
וכמו שהיטיבה לתאר לבן זוגה לשעבר את אופי העיסוק שלה:
"אמרתי לו שאהיה דיילת שבכל פעם טסה ליעד סופי אחר." (עמ' 11)
אבל הסיפור ההוא של השכן ורשה לא מרפה ממנה. כל השנים הוא נשאר בה, לא נותן לה מנוח, כמו גֶּלֶד התלוי מעל פצע המשמש לה תזכורת מוחשית ויומיומית.
כרמן מהלכת בין העולמות במיומנות של לוליין. עולם החיים, עולם המתים, והעולם ההוא של פעם, בו שמעה סיפור חיים של קשיש ערירי, ובחושים הרגישים של הילדה שהיתה אז, היא הבינה שיש לה חלק בסיפור הזה, ואולי היא תוכל לשנות אותו.
אבל לפעמים לסיפורים יש חיים משלהם, והמסלול שהם עושים - לא תמיד תואם את המסלול שאנחנו חשבנו עליו.
כאחות פליאטיבית המלווה אנשים אל סיום חייהם, עושה כרמן בעצמה מסע של פיוס, השלמה, וסגירת מעגל עם עברה שסירב לשקוע והמשיך להיות נוכח בחייה.
צ'פלין היא לא רק סופרת משובחת, היא גם מספרת סיפורים מיומנת, המעבירה את היכולת הזו בנדיבות אל גיבורת ספרה, והספר הזה הוא סיפור מכל צדדיו. סיפור בתוך סיפור, וכל אחד בתורו מכווץ עוד קצת את הלב ומשרה בקורא תחושת מלאות של סיפור טוב וממלא.
