ביקורת ספרותית על שיר ענוג מאת לילה סלימאני
ספר בסדר

---

בדירה פריזאית מסויימת האומנת הרגה את שני הילדים אותם אהבה ולהם היתה אחראית.
זה מסוג המשפטים הקצרים המאפיינים את הספר. גם הרגש דומה.
העובדה שהילדים נמצאו מתים כבר בעמוד הראשון גורמת לנו לרצות לדעת מדוע דבר מזעזע כזה קרה, מיהי האומנת, כיצד נעשה הדבר ומהי השתלשלות הדברים. ואכן, אנחנו יודעים כמעט הכל מהרצון של לואיז האומנת להטמע במשפחה בה היא עובדת ועל המשפחה האישית שלה עצמה, שקיומה כבר התפרק.
אני אוהב ספרות צרפתית. אני לא אוהב ספרות צרפתית חדשה וצנומה על משפטיה הקצרים, נטולי ההתפתלות וההתפתחות. גם הנובלה שלפנינו על 175 עמודיה אינה שונה. לכאורה, דרמה גדולה יכולה היתה לצמוח מהסיפור הצנום. יש שיאמרו, שהסיפור הצנום דווקא בו די, אבל פה ההוכחה שלא היה בו די והוא היה סתמי ולא מרגש דיו.
דמותה של לואיז אניגמטית. היא באה מכלום, ממשפחתה נותר כלום, מהכלום הזה צמחה אשה היודעת לטפל בילדים היטב וגם אובססיה צמחה לה פתאום, ואולי לא פתאום. כותב/ת כישרוניים יותר היו יכולים להביא לשיאי דרמה גדולים יותר, ואולי יש קוראים לסוג ספרות רזה וצנומה כזו, ספרות שלא מבלבלת את המוח ואינה מעמיסה על מחוזות הרגש של הקורה. מבחינתם זה אך ספר צלו"י (צריך לסמן וי, שקראנו).
לואיז אינה הדמות הטיפוסית העייפה של אומנת. היא אלגנטית בדלותה, לא נוהה אחרי הזול והצעקני, עושה מעל ומעבר כדי לספק והמהפך הדרמטי שעבר עליה נפל דווקא על משפחה אותה אהבה כל כך.
לבחירתכם.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על שיר ענוג