“יש לי עוזרת בית. פיליפינית. היא עוזרת לי כבר חמש עשרה שנה. (היא חוקית, אגב, למי שרץ אל המלשינון, יש לה בת מאזרח ישראלי ולכן קיבלה מעמד חוקי). בפיליפינים היא עזבה חמישה ילדים ובעל, שגדלו והתפתחו ולמדו ונישאו בלעדיה.

יש לה המון מגרעות. היא מגיעה בשש או בשבע בערב, היא מבריזה בלי להודיע, היא לא עונה לטלפון, יש לה אוצר תירוצים עשיר, היא מגזימה במספר השעות (היא אומרת לי ביום שישי כמה שעות היא עבדה אצלי ואצל בתי) היא לא רואה טוב ולכן היא לפעמים אפילו לא מדליקה את האור כשהיא מנקה, היא מחפפת, היא לא יודעת שלכל עצם יש 6 פאות, היא מסתפקת בלנקות שתיים.

לעומת זאת, היא חרוצה, היא לא נחה, למרות שאני מכינה לה צלחת עם אוכל היא לוקחת אותו הביתה ולא יושבת לאכול, היא מכירה את הבית, היא יודעת על מה אני מדברת, היא דוברת אנגלית, אפשר להשאיר אותה עם ילדים קטנים, היא שמרה לא מעט שנים על בני החריג, אני משאירה אותה בבית בלי חשש שתגנוב משהו, אני סומכת במאה אחוז על היושר שלה (שהוא גמיש מאוד, אבל היא לא תגנוב שקל) היא נחוצה לי כמו אוויר לנשימה.

לא מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם.

אני מצ'פרת אותה במתנות יפות, באוכל, בבגדים, בשכר נאה, משלמת עבורה ביטוח לאומי, מתנהגת אליה בשיא הנימוס, לא מעבירה ביקורת, מלווה לה בכל פעם סכום כסף גדול שאותו היא מחזירה בתשלומים של מאה שקל לשבוע.

אבל... מה אנחנו יודעים על החיים הנסתרים של מי שעובד בשבילנו?

איך פוקע המיתר הזה של היושרה והנאמנות והזדקקות לכדי טרגדיה איומה?

ספרה הנפלא של לילה סלימאני מבוסס על מקרה אמיתי שארע בניו יורק בשכונת היוקרה אפר איסט סייד, ובו מטפלת דומיניקנית רצחה את שני ילדיהם של מנהל בכיר ברשת טלוויזיה ואשתו האומנית.

סלימאני העתיקה את המקרה לפריז. פול הוא מפיק מוזיקלי ומרים עורכת דין המבקשת לצאת לעבוד לאחר לידת ילדה השני. הם מחפשים מטפלת שתמלא את כל הפונקציות האפשריות ושלא תהיה רעולה או מוסלמית אדוקה או אם לילדים קטנים. לואיז היא לבנה, בתה נעלמה זה מכבר בתוך ענן של שלל צרות אחרות, בעלה המעצבן והחולה מת, לא לצערה, והיא פנויה להקדיש את שלל כישוריה לטיפול במשפחת מסה, במילה ובאדם, ועל הדרך לנקות ולצחצח, ולבשל ולארח ולספר סיפורים ולהציג הצגות ולאמבט ולצאת אל הגינה ולרוץ לרופא ולחבק ולנשק ולדאוג ושוב לסדר ולנקות ולצחצח ולרחוץ ולקלח ולוותר ולמחוק את חייה ולפוגג את אישיותה ולהיות המטפלת המושלמת שאי אפשר בלעדיה.

וככל שהיא ממלאה את שלל התפקידים, כך היא דוחקת את דאגתם של פול ומרים ורוכשת את אהבתם של מילה ואדם והם גאים בבת משפחתם, בלואיז.

ולמרבה האירוניה, מרים היא מרוקאית, לא צרפתייה לבנה, אבל מלומדת ומשכילה, ולואיז היא לבנה, אבל בורה עד כדי כך שלא יודעת לכתוב בצרפתית תקינה.

בסכין מנתחים חדה מקלפת סלימאני את המעטה של המעמד הבורגני, ואת העליבות של המעמד המשרת ואת הסימביוזה הבלתי ניתנת לניתוק שביניהם.

סלימני לא מבקרת את האמהות הקרייריסטיות, היא לא מגנה את האמהות העובדות, היא מציבה זרקור מול הטרגדיה האיומה, שאינה ניתנת לחיזוי מראש.

הספר כתוב נפלא. צעד אחרי צעד מובילה אותנו הסופרת בדרך החתחתים שסופה ידוע מראש. היא פותחת את הספר עם האסון הבלתי נתפס ומסיימת אותו עם האסון שיישאר תעלומה גם כשנכיר את לואיז מן המעטפת המטעה ועד לבה המסוכסך.

סלימאני זכתה בפרס גונקור, ולא בכדי, היא כישרונית מאוד. אין התלהמות בתיאוריה או סיפור שותת דם וקלישאות סוחטות דמעות. הכל מינורי, עצוב, כתוב בלשון המעטה.

אבל איזה ספר ענק.”

“הספר הזה הוא ספר מסע. מסע בנפתולי הנפש של אישה אחת. נפתולים שמתפתלים ומסתבכים ולופתים וחונקים את הצד הטוב, החומל, המתמסר והאוהב כקנוקנות של טירוף ושיגעון. והמסע הזה מתחיל דווקא בסוף. בסוף הטראגי והבלתי נתפס.


מרים היא עו"ד צעירה שבטרם התחילה את הקריירה המשפטית שלה הפכה לאם, ונאלצה להמיר את הקריירה המשפטית בקריירה משפחתית. פול בעלה הוא מפיק מוזיקלי בתחילת דרכו. בעוד פול מעביר את ימיו באולפנים בהאזנה ללהקות היפ הופ על הרעש והקקופוניה שהן מייצרות, מרים מעבירה את ימיה בהקשבה ללהקת מילה ואדם - בתה הפעוטה ובנה התינוק - שמייצרת רעש וקקופוניה מסוג אחר.
זה לא מספיק לה. היא אוהבת את ילדיה אבל אימהות זה לא הכל. היא מדוכדכת ומתוסכלת ולא מוצאת את עצמה. וכשהיא כן מוצאת את עצמה במראה או בהשתקפותה בחלונות ראווה או כפידבק שתוק מאחרים - היא רואה אישה מוזנחת, מדובללת שיער, לבושה בבגדי ג'יפה שנראית ומתנהגת כמו זומבי שפרש ממירוץ החיים. זה עדיין לא דיכאון אחרי לידה אבל זה לא רחוק משם.

אז מרים מחליטה לצאת לעבודה.
אבל למה בכלל צריך טריגר שלילי, תירוצים או מניעים? היא אישה משכילה שיש לה ילדים והיא גם רוצה לפתח קריירה.

ואז הגיעה לואיז. האומנת המושלמת. ופה צריכה הייתה להידלק נורה אדומה כי אין דבר כזה מושלם. לואיז עושה מהפכה הפוכה בבית המבולגן והמתפרק שטובע בתוך בגדים, צעצועים, סירים מלוכלכים, הררי כביסה וכל הכיף הזה שנקרא משק בית. אבל זה רק הבונוס לדבר האמיתי - הטיפול בילדים. הילדים נכבשים בקסמה השופע וטובעים מרצון בבריכה של תשומת לב, חום ואהבה. אהבה של אישה שחיה את חייה דרכם עד כדי טשטוש גבולות המציאות.

ויראו ההורים כי טוב, ויאריכו את שעות העבודה שלהם, וייבנו לעצמם קריירות מצליחות, ויזרום הכסף ויירבו הבילויים ויוסרו כל דאגה וחשש מליבם. כי יש לואיז.
אבל לואיז, לפני שהיא האומנת המושלמת, היא אדם בשר ודם עם עבר והווה שעליהם הם לא יודעים הרבה. גם כי היא לא מספרת וגם כי הם לא שואלים. הם לא יודעים דברים בסיסיים כגון היכן היא גרה, מה תנאי המחייה שלה, מה מצבה הכספי ואיזו דרך היא צריכה לעבור בכל בוקר כדי להתייצב בדיוק בזמן לטקס של הבוקר שהוא ראשיתו של עוד יום עם שני האוצרות שלהם.

ואיך זה נגמר? ומתי? ולמה? זה נגמר כבר בפסקה הראשונה של הספר.
על השאלות 'מתי' ו'למה' עונה הספר החכם והעצוב הזה לאורך 175 עמודיו.
הוא מקבל ארבעה כוכבים ולא חמישה כי היה חסר לי משהו. ואמנם את הסוף שלו אי אפשר לשנות (מבוסס על סיפור אמיתי) אבל את הכתיבה של הסוף אפשר היה לשפר קצת.”

“התינוק מת.

בום, טראח. סנוקרת לפנים, ואחת חזקה במיוחד. התינוק מת. כך נפתח הספר, בשתי מילים קטנות, בודדות, שמרכיבות משפט קצרצר ומזרה אימה. כעבור כמה שורות, כשניסיתי להתאושש מהמהלומה, התבשרתי שגם אחותו הגדולה מתה. במקום להניח לי מעט קרח על הפנים, הסופרת הוסיפה בוקס לבטן. ואז, עדיין בעמוד הראשון, המבעית והמצמרר, נודע לנו שהילדים, השניים היחידים להוריהם, נרצחו על ידי האומנת. זהו, עכשיו המחברת הרגה אותי לגמרי, והמשך הספר יהיה וידוא הריגה. כמה רוע, כמה טירוף, כמה כאב וסבל יכולים להיות טמונים בחיים, ואיך שהכול יכול להתרסק לנו מול העיניים באבחה חדה אחת. "הגורל נכלולי כמו איזה רמש. הוא תמיד דואג לדחוף אותנו לצד הרע של המדרון" (עמוד 92). בשנייה אחת אדם יכול לאבד את כל עולמו, ומה שמצמרר במקרה הזה במיוחד הוא שהזוועה לא התרחשה בעטיו של הגורל, בנסיבות שמקורן בטעות אנוש (כמו תאונת דרכים, למשל), אלא בנסיבות של רוע ושל טירוף שחברו להן בשילוב מבעית והובילו לרצח. ועוד כזה שבו הרוצח הוא דמות שהייתה קרובה ויקרה ללבם של הילדים והוריהם.

התינוק מת. צריך ביצים של בת יענה כדי לפתוח את הספר בצורה כל כך לא שגרתית, כשלמעשה הסופרת עושה ספוילר לעצמה... אילו היא הייתה מספרת את הסיפור על פי התרחשותו הכרונולוגית, המשפט "התינוק מת" לא היה פותח את הספר אלא חותם אותו. בכך היה מגיע לשיאו המתח שנוצר בהדרגה כתוצאה מתיאור מערכת היחסים בין ההורים לאומנת ומתיאור דמותה המעורערת של האחרונה. ואולי דווקא בכך טמונה אחת המעלות של הספר המצוין הזה. אעפ"י שהכול כבר ידוע מראש וגודל הזוועה ברור לקורא כבר מן המילים הראשונות, למרות זאת הסופרת מצליחה לשמור על מתח ועניין לאורך כל הרומן. היא עושה זאת בכתיבה חסכנית, מתומצתת, במשפטים קצרים, בצורה רגישה אך לא רגשנית. וכך, שלב אחר שלב, נחשפים בפנינו הסדקים בדמותה המושלמת, כביכול, של האומנת ובמערכת היחסים הלבבית והחמה שנרקמת בינה לבין ההורים ובינה לבין הילדים. מעניין היה לגלות, למשל, שהילדה הייתה הראשונה שהבחינה בניצני הטירוף והרוע, ואף הגדילה לעשות והשיבה מלחמה שערה. דווקא ההורים, לעומתה, העדיפו למחול ולהבליג בחירוק שיניים, למרות כל הסימנים המוקדמים שנקרו בדרכם. האם הם העדיפו דרך של עצימת עין והנאה מחיי הנוחות שהעניקה להם האומנת המעורערת על פני עימות עמה תוך הסתכנות בעזיבתה?

והטירוף הזדוני הזה, מאין הוא צץ? כיצד אדם נורמטיבי מן הישוב, כמו שאומרת הקלישאה, יכול לרצוח במו ידיו ילדה ותינוק? הספר טווה אט אט את הנסיבות: הבעל מת, מערכת היחסים הקשה, הקרה והמנוכרת עם הבת הובילה לנטישתה והבדידות המייסרת הכריעה. "גינות ציבוריות, בשעות אחר צהריים של חורף. אפשר להיתקל באלה שהעולם לא רוצה בהם עוד. הם נמלטים מהדירות הדחוקות, מחדרי המגורים המדכדכים. הם מעדיפים לנקוש שיניים באוויר הצח, גבם מקומר, זרועותיהם שלובות. נוודים, קבצנים, מובטלים וזקנים, חולים, משוטטים, ארחי פרחי" (עמוד 88). כן, ביניהם גם האומנת המסורה שלנו.

מגדל של בגדים צבעוניים, מקופלים היטב, מעטר את עטיפת הספר המצוין הזה. מגדל מרשים, מסודר, בנוי לתלפיות, גבוה מאוד. דומה שהניחוחות הנעימים שלהם עולים מבעד לדפי הספר ומבשמים את נחיריו של הקורא. אבל כשהמגדל הגבוה הזה, הגבוה מדי, קורס בסופו של דבר ומתפרק לגמרי, המשפט החותם את הספר מצליח לסחוט ממני צמרמורת של בעתה. כן, אעפ"י שהזוועה הייתה ידועה וגלויה מהמילים הראשונות.

התינוק מת.”

“בדירה פריזאית מסויימת האומנת הרגה את שני הילדים אותם אהבה ולהם היתה אחראית.
זה מסוג המשפטים הקצרים המאפיינים את הספר. גם הרגש דומה.
העובדה שהילדים נמצאו מתים כבר בעמוד הראשון גורמת לנו לרצות לדעת מדוע דבר מזעזע כזה קרה, מיהי האומנת, כיצד נעשה הדבר ומהי השתלשלות הדברים. ואכן, אנחנו יודעים כמעט הכל מהרצון של לואיז האומנת להטמע במשפחה בה היא עובדת ועל המשפחה האישית שלה עצמה, שקיומה כבר התפרק.
אני אוהב ספרות צרפתית. אני לא אוהב ספרות צרפתית חדשה וצנומה על משפטיה הקצרים, נטולי ההתפתלות וההתפתחות. גם הנובלה שלפנינו על 175 עמודיה אינה שונה. לכאורה, דרמה גדולה יכולה היתה לצמוח מהסיפור הצנום. יש שיאמרו, שהסיפור הצנום דווקא בו די, אבל פה ההוכחה שלא היה בו די והוא היה סתמי ולא מרגש דיו.
דמותה של לואיז אניגמטית. היא באה מכלום, ממשפחתה נותר כלום, מהכלום הזה צמחה אשה היודעת לטפל בילדים היטב וגם אובססיה צמחה לה פתאום, ואולי לא פתאום. כותב/ת כישרוניים יותר היו יכולים להביא לשיאי דרמה גדולים יותר, ואולי יש קוראים לסוג ספרות רזה וצנומה כזו, ספרות שלא מבלבלת את המוח ואינה מעמיסה על מחוזות הרגש של הקורה. מבחינתם זה אך ספר צלו"י (צריך לסמן וי, שקראנו).
לואיז אינה הדמות הטיפוסית העייפה של אומנת. היא אלגנטית בדלותה, לא נוהה אחרי הזול והצעקני, עושה מעל ומעבר כדי לספק והמהפך הדרמטי שעבר עליה נפל דווקא על משפחה אותה אהבה כל כך.
לבחירתכם.”