ביקורת ספרותית על תש"ח מאת יורם קניוק
ספר מעולה

---

בעוד זמן רב אני מקווה, בשעת דמדומים אולי; כשהשמיים יאדימו ממאמץ היום שיחלוף וכמה עורבים יטוסו מעל פנינו ויעיפו אך לרגע מבט מוכר בבן שיחי, אחייך אליו ואומר: "אני מקשיבה". הוא לא ישאל "מה את רוצה לדעת?" ולא יפנה אותי לכתביו.
הוא יספר לי הכל מהתחלה ובאותה אינטונציה נוראית בה מתנגנות כל מילותיו ומתנקזות מתקופת הבגרות ועד למלחמה בלי פסיקים וללא נקודתיים, חפים מכל נקודה.
הוא ישתדל שלא לרגש אותי, אין בשביל מה. לא לשם כך הפך לכותב דברי ספרות.
הכתיבה היא מעין קנה ושת עבורו דרך בטוחה להקיא את הלא רצוי, את המצוי, לחטא את בית החזה, לנקות את הריאות מהרעל.
ואני אספוג את הארס בתשוקה כמעט, כמו תמיד כשאני קוראת אותו. מתפלאה שעודני מזדעזעת מתיאורים חסרי רחמים אודות מלחמה ומתים וקצת אחרי כמה משפטים מתרצת לעצמי ב: "נו טוב, הוא הרי הלום קרב. המראות עדיין טריים"
"זה נשאר" אומר לו, אפילו שאתה אינך, אפילו שתרמת גופתך למדע והנך בין לבין: לא בגן עדן ולא בגיהינום. באזור הדמדומים, היכן שאנו כעת נמצאים.
"זה מה שנותר" הוא יענה וכמובן יהא צודק.
ואמנם, לא מתווכחים עם המתים בפרט שהם יודעים על מה הם מדברים.
והוא לחם במלחמת הקוממיות, בתש"ח.
הוא ראה כל אכזריות שעד היום אינה מתקבלת על הדעת, הוא הרגיש דברים שעדיף להפנימם, שכאבם עז כל כך עד כדי הרגשת נימול.
ייסוריו ניכרים בכל אחת ואחת מיצירותיו: ההורים המדכאים, ההתעללות בבן המיעוטים, גוש מדמם וגדוע שהיה פעם אנושי, גוסס לאיטו במנזר איטלקי בפאתי ירושלים.
המראות והזיכרונות שהתגבשו לכדי סיפורים מסתעפים לעלילה הזאת כמו דם לא מחומצן, עשיר בפסולת. אני קוראת ונזכרת, מתחלחלת וממשיכה. ממלמלת לעצמי כיצד ייתכן שהוא מסביר כל פעם מחדש, במילים מרעישות ומחליאות יותר את מה שכבר מזמן קראתי? כיצד אינו נלאה מלספר דברים שכבר חשבתי ששבעתי מלשמוע?
הוא לא חוזר על עצמו, הוא נותן פירוש אחר, כאילו מנמק גם לעצמו את כל הטראומות שעבר.
"האם זה עזר"? אשאל אותו. הכתיבה? המחזוריות? האם הוקל לך קמעה?
נראה לי שוודאי יענה בשלילה או אולי יאמר שזה היה זמני, דרך חוקית לפורקן.
כ- 6,000 הרוגים במלחמת יום העצמאות ובספר זה עדיין ניתן להריח את הדם, לעשות סיור מודרך במקום בו נפלה מחלקת ההר, כמו בשירו של גורי "הנה מוטלות גופותינו"
הסופר לא השאיר אבן שאינה הפוכה, סרק את כל הזוועות.
בפסיפס הזה יש לומר, אין פספוסים. המטרה הושגה.
כמו חלונות שאגאל בבית החולים הדסה, כך גם תיאוריו יוצאי הדופן של קניוק: מותירים את הקורא המום, מופתע וחסר נשימה.
הספר תש"ח הינו הלב וכל שלושים יצירותיו הנוספות (לא כולל ספרי ילדים ותרגומים) הינם הנימים, הורידים והעורקים המוצאים דרכם אליו.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על תש"ח