משום מה, אני מתקשה מאוד לגבש דעה על הספר הזה.
הקשבתי היטב לאפרתי, וניגשתי אליו לא כאל ספר מתח אלא כאל רומן.
ועדיין לא הצלחתי לגבש דעה מוחלטת.
גונדר יומאן, רווק בודד, מגושם וטוב לב, נוסע להודו לחפש לו כלה.
בצירוף מקרים מופלא, ניצתת אהבת אמת בינו לבין האשה היחידה איתה הוא מצליח לדבר בהודו, והיא נענית להצעת הנישואין שלו.
הם מסכמים ביניהם שהיא תגיע אליו, לנורווגיה, והוא יחכה לה בשדה התעופה ואז הם יהיו באושר ועושר (יחסי) ופסטורליה כפרית.
משהו, כמובן, משתבש. יומאן לא מגיע לשדה התעופה לפגוש את כלתו הטריה.
היא נוסעת אליו בכוחות עצמה... ונרצחת בדרך.
כאן מתחילה החקירה המשטרתית ואנחנו נחשפים לגלריית הדמויות הכפריות. החשודים, הצופים, המעורבים ובעיקר הבלתי מעורבים.
כוחה של העלילה הבלשית כאן הוא דווקא בחריגה מגבולות הז'אנר.
*ומכאן והלאה צפויים ספוילרים.*
החקירה אינה מתנהלת בקלילות. אף אחד לא שש לחלוק עם המשטרה את הידע שיש לו. אבל בעוד שבספרי בלש סטנדרטיים אנשים נמנעים מלדבר כי יש להם סודות אפלים, כי יש בעצם סבך של תעלומות והבלש צריך להתיר אותן זו מזו ולפתור אותן אחת לאחת, כאן אנשים לא מדברים פשוט כי... הם לא רוצים. הם לא רוצים להיות מעורבים, הם לא רוצים רכילות, הם לא רוצים להיות נאשמים בסיוע למשטרה נגד "אחד משלנו", מישהו ש"כולנו מכירים מאז שהיה ילד". בגלל הקשר הקר-אך-אמיץ שמחבר בין אנשי הכפר.
מי שיצפה להיערמות של תעלומות ותהיות זו על גבי זו, כמקובל בז'אנר, צפוי להתאכזב.
ויש לי תחושה שככה זה, לרוב, גם במציאות.
וגם הסיום, זה שלכאורה ידוע לנו מראש, גם בו נמהלת המציאות, מכיוון שהוא לא באמת לגמרי-לגמרי סגור עד הסוף.
שמץ של ספק תמיד יהיה שם.
האם בבית המשפט תוכח אשמת הרוצח מעבר לכל ספק סביר?
כנראה שכן.
אבל הספק הבלתי סביר עדיין ישאר.
הדמויות היו שטוחות מדי בעיני.
גונדר יומאן הנאיבי וטוב הלב, הנאשם בפשע, המתבגרת שחיה בפנטזיה.
אם כבר דמויות שטוחות מעט, אם כבר נאיביות וטוב לב, אולי היה אפשר פשוט להשאיר את פונה בחיים ולספר את הסיפור שלה ושל גונדר?
כנראה שלא.
קראתי את הספר בהנאה, ובמהירות, שזה תמיד סימן לספר שעובד.
אבל לא התפעלתי ממנו במיוחד.


















