• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

מאת קארין פוסום

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

מאת קארין פוסום

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2005
סדרה:פקד קונרד סייר #5
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רויטל ק.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 8 שנים

“משום מה, אני מתקשה מאוד לגבש דעה על הספר הזה. הקשבתי היטב לאפרתי, וניגשתי אליו לא כאל ספר מתח אלא כ”

4/38
ביקורות על הכלה ממומביי
הבאה
רונדנית
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

>>>>


גונדר (לא קשור לשב״ס), רווק בודד בשנות החמישים לחייו המתגורר בכפר נורווגי נידח מחליט לעשות מעשה. הוא נוסע להודו כדי למצוא לעצמו כלה. זה לוקח עשרים עמודים. אחר כך הוא חוזר לנורווגיה, ואשתו הטריה אמורה להצטרף אליו לביתו הפסטורלי עם הברבורים הצחורים באמבטיה. אבל אז, הכול משתבש. התחלה מבטיחה, נכון?
אז בואו, אני אקצר לכם את הספויילר - תעזבו את הספר הזה. תעשו לי ולעצמכם טובה - stick with Nesbo. בוושינגטון פוסט כתבו: "מותחן נפלא עם כוח רגשי יוצא דופן"? אז כתבו. אין פה שום מותחן, הוא לא נפלא, אין בו כוח, וודאי שלא רגשי, והספר הזה יוצא דופן רק בסתמיות שלו. אני חושד שהסיבה היחידה שהרומן (לא מותחן, חס וחלילה) הזה יצא לאור כאן בארץ, היא שההוצאה רצתה לתפוס טרמפ על גלי ההייפ שיש בשנים האחרונות לספרות הסקנדינבית, אז הם העלו באוב איזה ספר שנכתב בשנת 2000, והוא ארכאי, דודתי, חסר הומור, חסר עידון (אבל לא בצורה המהוקצעת -המכוונת שיש אצל נסבו, הכהן הגדול-הוא-ואין-בלתו), שיש בו רצח אבל ממש לא מתח, והרעיון התחילי המעניין שלו נמרח על פני שלוש מאות עמודים שאולי כתובים לא רע, אבל הם חסרי תכלית וטעם - לא רק "פיתרון" התעלומה, אלא גם הפיתוח חסר הפואנטה של הדמויות עצמן, למעט אולי "גיבור" הספר, שנזנח גם הוא מתישהו ע"י הסופרת. לשוטר החוקר את התעלומה יש כלב זקן. לאחד החשודים יש רוטוויילר. וגם לאחד השכנים הזקנים יש כלב, שהוא חברו היחיד. כאילו, קאם און.
להנהלת הוצאת "כתר" שלום רב. לא סתם יו נסבו הוא יו נסבו. הוא יודע לכתוב ספרים. לא כל פלוץ שבמקרה גר בסקנדינביה הוא הסטיג לארסון הבא. זה לא האוויר הקר שם, הימים הקצרים (או הארוכים) ובנות הכפר זהובות השיער - דרוש כישרון כדי להיות סופר טוב. תחשבו על זה. בינתיים, אם מישהו רואה אותי בחנות ספרים, שוקל אם לרכוש עוד איזה משהו חדש ונועז מהלסינקי או משטוקהולם - תנו לי איזו כאפה ככה, משהו מצלצל, שיחזיר אותי לעשתונותיי.

>>>>

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נתוש
נתוש
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
M
mrobeda
ת
תמי
תמונה של נעמי
נעמי
תמונה של אורית זיתן
אורית זיתן
תמונה של מסמר עקרב
מסמר עקרב
R
rachis
46קוראים|גיל ממוצע50|70%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

83 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 5 שנים

אף אחד לא מקשיב

ת
תמי•לפני 8 שנים

אחחח, למה לא הקשבתי...

גם בתור רומן זה לא משהו. וחוץ מזה, נראה לי שבעותק שלי היו חסרים איזה פרק או שניים בסוף :/
אפרתי
אפרתי•לפני 8 שנים

אורית, תקשיבי לי... ספר נהדר.

אורית זיתן
אורית זיתן•לפני 8 שנים

חחחח כן הבנתי כך :)

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

אורית, קחי בחשבון שייתכן בהחלט שאני במיעוט כאן בדעה הזאת.

אורית זיתן
אורית זיתן•לפני 8 שנים

אלון, קרעת אותי מצחוק :) טוב , נראה לי שלא אקרא אותו....

מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 8 שנים

ביקורת מצוינת. והסקרנות גוברת.. דווקא בשל הדעות השונות.

אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אלון, אני ממש מחכה לבשורה בעניין ישו,

אני במיוחד.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

אני לא מדבר על בשורה ברמה של ישו

אבל גם לא ברמה של "יאללה בסדר". סתם, פשוט סתם.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

כמה ספרים מביאים בשורה?

פעם בהרבה זמן אני נופלת לזרועותיו של ספר מופתי ומאבדת את לבי בתוכו. אבל זה קורה כל כך לעיתים רחוקות שההתפעמות, תחושת הראשוניות, ההרגשה שאני נמסה נגרמת לי מקריאת ספר. לרוב זה טוב, יותר טוב, סתמי, אבל אנחנו הרי אוהבים לקרוא, אז גם אם נשארת תחושה של פספוס אנחנו סולחים. וחוץ מזה, מותר לחשוב אחרת ורצוי, הרי זהו אתר דמוקרטי. וחוץ מזה, מחמאה ממך? אלון, אני עוטפת את המחמאה, שמה אותה בקופסת זכוכית בוויטרינה שבסלון. כל מי שיבוא אלי הביתה יזכה לראות אותה בגודל טבעי. אל תצחק. מחמאה ממך? בשבילי זה שווה מיליון דולר.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

יקראו הקוראים ויחליטו

יש כאלה שייהנו מהספר הזה. אני חושב שחבל על הזמן.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

כל אחד זכאי לדעתו

ואפרתי, לך יש זכויות רבות וביקורות מענגות. אני באופן אישי חושב, כמו שפירטתי כאן, שמותחן ודאי שאין כאן, אבל גם כרומן אין פה בשורה.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

יאללה, בואו נרגיע, חברים,

אלון באמת מבקר יוצא מגדר הרגיל וסגנון הכתיבה שלו וירטואוזי, ואין שני לו וכולי וכולי וכולי. אבל... יש עוד דעות וגם אני ביקרתי קשות את העובדה ששמו את הספר תחת הכותרת ספר מתח (בענווה ראויה לשמה אני שולחת אתכם לקרוא את הביקורת שלי ללא קישור, כדי שלא תגידו שאני מנצלת את הבמה...) אבל הספר ספר טוב מאוד. לא ספר מתח, אבל עדיין רומן טוב מאוד.
p
panyola•לפני 13 שנים

חסכת גם חסכת

כנראה שכל הפצת הספר הזה היתה ספוילר אחד גדול
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

פניולה, אני חוסך לך את הטרחה לקרוא את הספר

אל תקראי. הרוצח לא מעניין. אין פה שום תעלומה.
p
panyola•לפני 13 שנים

נו דושקינקה

כאוהבי אוכל עם אגו מנופח אין מצב להכנס למידה 36, אולי מידה 42 וגם זה אחרי דיאטה וסיגוף רציני.
p
panyola•לפני 13 שנים

אולי תגלה לי בסוד

מי רצח אותה ותחסוך ממני את הטרחה לקרוא את הספר?:)
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

ממש תיקים באפלה...

אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אלון, ההודעה הועברה פעם אחת,

השיבוט שלה נח במאורה יומיים, ואז, אאוט אוף דה בלו, קפץ שיבוט ההודעה כאילו כלום. מי שיש לו זכרון חלש יחשוב שזו ההודעה המקורית.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

הפורומים? שומר נפשו ירחק

מדי פעם אני נכנס, כשמשעמם לי במיוחד. ואז אני צריך להיכנס להתקלח
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

יקירתי, בסוף אני אפגוש אותך ויתברר שאת לובשת מידה 36

ומאחורי המקלדת מסתתרת חתיכה שמסתלבטת עלי. אם אעליב אותך במשך שנה תאושפזי במחלקה אנורקטית.
dushka
dushka•לפני 13 שנים

לצערי, עניין המחמאות הזה יצא לגמרי משליטה

גם שנה שלמה של השפלות ועלבונות, אולי תכווץ את האגו אבל לא תהפוך אותי לדוגמנית, אפילו לא זוטרה ועם אגו מכווץ לא נכנסים לג'ינס.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

ממחר אני מתחילה לרדת עליך

תוך חודש את מועמדת לדוגמנית השנה.
dushka
dushka•לפני 13 שנים

לא לא, אני חיה רק משבחים

תתפלאי כמה זה משמין, כל המחמאות האילה. חייבת לצמצם.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

נו, בטח, נתתי עליו שבח, עכשיו הוספתי מחמאה,

מה עוד את רוצה ממני? פאי לימון? מוס סלמון? פרפה חלבה? רק תגידי.
dushka
dushka•לפני 13 שנים

כתבתי ביקורת

(על חצי אח, הכוונה, לא על אופוסומים ולא על הגזרה של כל מאן דבעי)
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

מי שלא שנון, לא יהיה שנון מאחורי המקלדת,

אבל יפהפיים ודקי גזרה? זה ברור. זה המקום היחיד שנותן לנו מפלט מהמציאות העגומה.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

שלא תגידי שאני לא מקשיבה לך, הוספתי לרשימת הקניות:-)

ואלון, מאחורי המקלדת כולנו דקי גזרה ושנונים...:-)
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

ומה את אומרת עליו???

dushka
dushka•לפני 13 שנים

ואפרתי

קראתי את חצי אח- את יכולה לחסוך עותק
dushka
dushka•לפני 13 שנים

אם ראיתי אותו באוסטרליה

אז הוא פוסום אופוסום שהתבלבל. (זה מה שאני אוהבת באתר הזה- הוא משמש מוצא לכל מיני אובססיות יעקב פרוינדיות מודחקות)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

צריך להחליט: אופוסום או-פוסום

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

ויש שני סוגי בעלי חיים - אופוסומים ופוסומים.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

להגיד אופוסום זה כמו להגיד "דג סלומון"

ולמרות המראה החזירי במקצת שלו, הוא מתוק לאללה: http://www.youtube.com/watch?v=gkofwx2liHM
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

מתוק??? זה כזה יונק כמו סנאי...

איזה טעם יש לך אלון...
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

לא פוסום, אלון, אופוסום.

אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

המלצה לספר מופת שגם אם לא תסיימו אותו כי הוא ארוך כאורך הגלות

אבל גאוני באופן שאינו משתמע לשתי פנים: חצי אח של לארס סובי כריסטנסן. יבוא נורבגי, פצצת כשרון, אפילו אם תקראו חמישים עמודים והיה זה שכרכם. כבר המלצתי עליו שוב ושוב. מי שקורא בספרי שישאיל. באמת פנומנלי. חד כתער, שנון, חכם, משעשע, כתוב בווירטואוזיות. טוב, מה אתם רוצים ממני, שאקנה חמישים עותקים ואתן לכם מתנה? יאללה, בבקשה!!! תקראו אותו!!!
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

וואללה, הגזמתם יקירי... באמת הגזמתם...

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

ודושקה, פוסום בשבילי

זה פשוט בעל חיים מתוק ומטופש שראיתי פעם בניו זילנד
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

זה מה שאני אוהב באתר הזה

אתה נכנס ככותב ביקורות שמנמן ועצל, ויוצא איכשהו כותב שנון ודק גזרה שמדמיינים אותו במקלחת. זה מזכיר לי איזה סיפור.. איי, בפעם אחרת
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

אפרתי, תודי שאת פשוט רוצה לראות את אלון במקלחת:-)

סתאם, סתאם...
dushka
dushka•לפני 13 שנים

אל תביט לאחור)

(כך קוראים לספר)
dushka
dushka•לפני 13 שנים

דווקא ספר אחר של פוסום (

תורגם עוד לפני שהכרנו את סטיג, שלא לדבר על נסבו הכהן וכו. לא שזה אומר משהו על איכות ספריה שלא קראתי את שניהם. אבל אני דבקה בנסבו כל עוד ימשיכו לתרגם אותו.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אלון, צודק לחלוטין,

ספרות ואומנויות לכל סוגיהן. זה מה שמאחד אותנו וזה המכנה המשותף. למה כל הפורומים האלה שמפרידים ומסכסכים וחושפים נשמות רעות מאחורי אישיות וירטואלית? אני עצמי נפגעתי קשות פעם, ברשעות גדולה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

אני הבעתי את דעתי לא אחת, שהפורום הזה ראוי לו להתמקד רק בספרים ובספרות

ולכל היותר בפריפריה של קולנוע או מוזיקה. לכל השאר יש מאות פורומים אחרים. כאן הקשקשיאדה כל כך גדולה, שזה נהיה סתם בית גידול לשטויות ובטלנות. סליחה שאני כותב כמו ישיש מריר בן תשעים.
מ
מתוקה•לפני 13 שנים

מסכימה עם אפרתי ואלון לגבי הפורומים

איך מתנפלים שם על אנשים!
עולם
עולם •לפני 13 שנים

או, פוסום.

או אולי עדיף: אוי, פוסום. יופי של קטילה.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

קצת בילבלתי וקצת לא...

בביקורת שלך על זה המקום של אהוד בנאי התפייטת בזו הלשון: "באיזו דירת חדר מעופשת בברלין או בפלורנטין", "ישנתי בגסט-האוסים שורצי פשפשים במזרח הרחוק", אבל הקטע עם השנה המצחינה נראה לי שייך לטוביה שהגיב על ביקורת אחרת שלך... טוב, מאוחר מדי לחפש עכשיו (גם בלשית הולכת לישון, יש לה עבודה בורגנית ומהוגנת רוב היום) אז בינתיים, מקלחת ולישון.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אני תיכף מחפשת את הביקורת.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

אני וחברי? שנה שלמה? מים חמים?

את מבלבלת אותי עם הומלס אחר
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

האדם היחיד שאני ממש אוהבת למרות שהוא לא מתקלח

זה ג'ק ריצ'ר. אוהבת במובן מחבבת. באופן כללי, (כמובן שאתה, אלון, סתם טריגר להסתלבטות שלי) אפילו יהיה זה מדען אטום, אם הוא מלוכלך, הלך עליו... אהה... ואגב, מה זה זכור לי ממהביקורת שלך, שבה תיארת איך אתה וחברך הייתם מצחינים איזו שנה שלימה כי היה קר ולא היו מים חמים... אתה רואה אילו פרטים טריוויאלים אני זוכרת??? אם הייתי לוקחת את כל הכסף שביזבזתי בחיי על ניקיון: עוזרת, מים, סבונים לאין שיעור, נקיון ועוד ניקיון ועוד ניקיון, הייתי יותר עשירה מדנקנר. איזה ביזבוז מפואר (אבל נקי). וקיסרית, מתוקה, את רואה למה אני צריכה אותך? מי מחמיא לי כמוך???
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

מה, מריחים אותי עד שם?

פאדיחות
ה
הקיסרית הילדותית•לפני 13 שנים
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אלון, אני מקווה שאתה לא מתקלח

רק אחרי שאתה נכנס לפורומים, כי אחרת אני אשלח אותך הרבה לשם.
שין שין
שין שין•לפני 13 שנים

אלון, שכנעת אותי

ואני גם מורידה את הסופרלטיב המיותר מכותרת הספר כאן באתר.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

הפורומים? שומר נפשו ירחק

מדי פעם אני נכנס, כשמשעמם לי במיוחד. ואז אני צריך להיכנס להתקלח
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

שלא כמו בפורומים, שם אפשר ליפול במאורות נחשים

ואני נמנעת ככל האפשר מלהכנס אליהם, פה בביקורות? המצב מעולה. אנשים נהדרים, כותבים נפלא, חכמים, אינטליגנטים, אנשים מדהימים. ואם מישהו משחרר הערה צינית? הכל ברוח טובה.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 13 שנים

סליחה אם התערבתי בעניינים לא לי

אני פשוט רוצה שהאחווה שיש בין החברות והחברים באתר תמשיך כפי שהיא, ואנקה צודקת לא ענייני באיזה מצב "צבירה" היא נמצאת, אבל גם בזה אשמח שהעניינים ימשיכו בשלהם ואומר שהיא תמשיך לכתוב את הביקורות שלה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

דודתי = יאכנעי

נוריקוסאן
נוריקוסאן•לפני 13 שנים

הצלחתם לסקרן אותי. חייבת לקרוא ולראות

במה מדובר. אלון - מה זה דודתי? אנא פרט מה רע בזה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

אוקיי - אחד אחד -

אפרתי - כתבת הרבה דברים נכונים בביקורת שלך, שזה העיקרי שבהם - לא מדובר בספר מתח, למרות שיש כאן רצח, וסוג של תעלומה. אבל אם הספר הזה מותח, אז גם "ארץ נהדרת" מותח, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה בסוף. כרומן, הוא אולי היה נקרא על ידי בצורה הראוייה לו, אבל גם אז אני מניח שלא הייתי מתרשם במיוחד מהכתיבה חסרת המעוף ומבניית הדמויות והעלילה הקלוקלת. זאת, כמובן, לדעתי האישית בלבד, למרות שיש לי סימוכין מהכתוב. אנקה, אוהב אותך בכל מצב צבירה. רק שלא תאשימי אותי בז'אנריזם עוד פעם, כן? אני יודע איפה את גרה. ליז - את כמובן צודק. השם הזה גרוע לספר הזה, ונותן לו אוריינטציה שונה לחלוטין, מה גם שהכלה ממומביי היא לא העניין כאן בספר. מתוקה, אני עושה כמיטב יכולתי, וכשמגיע, מגיע. ומייקס - כל הקאנונים שהזכרת הם אחלה - למרות שהם נופלים יותר תחת הקטגוריה של ספרות בלשית, יותר מאשר מותחנים פסיכולוגיים, כבודם במקומו מונח, למרות שאני עדיין מוצא אותם ארכאיים במקצת, מה לעשות. לגבי נסבו - של נעליך מעל רגליך. אילו הוא היה כותב ספר נוסחה אחד שהיה מצליח, מילא. אבל הארבעה שקראתי היו מבריקים בכל קנה מידה. הם לא סתם ספרי מתח, אלא פשוט ספרות מצויינת.
Mikes
Mikes•לפני 13 שנים

יכול להיות

יכול להיות שהספר לא משהו,לא קראתי אותו ולא קראתי גם את האליל שלך נסבו,אבל קראתי את אגאתה כריסטי ואת סר ארתור קונן דויל ואת ז'ורז' סימנון וריימונד צ'נדלר ואלו באמת האליטה של הספרות הבלשית והמתח ויסלח לי חברך נסבו וכל ה wannabes שצצו בשנים האחרונות הם לא מתקרבים לקרסוליים של הרבי אומן האלו!
מ
מתוקה•לפני 13 שנים

אלון, עשית זאת שוב.

שוב ביקורת שנונה, מנומקת ואפילו מצחיקה. אני תמיד טוענת שלביקורות השליליות מקום חשוב לא פחות מלאילו המשבחות, ומטרתן - להזהיר אותנו מפני "נפילות". אז תודה לך. ולאנקה - אני מעדיפה אותך מופשרת ופעילה :)
ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)•לפני 13 שנים

" הכלה ממומביי " אחלה שם לטלונבלה הודית (◕◡◕)

ואהוד,בלי ההתגוששות של אלון היה משעמם..אחלה ביקורת אלון.אני נהניתי גם מהאקשן.פורים שמח חבר(◕◡◕)
אנקה
אנקה•לפני 13 שנים

אלון תראה איזה דון קישוט עומד לצידך, שאפו והכל ברוח טובה כמובן.

סתם רציתי להציק לך. אהוד מה זה משנה אם אני קפואה או מופשרת או לוהטת מחום? העיקר זה מעט חוש הומור, לא כך ?
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אלון, מכיוון שרמיזתך הדקה הופנתה גם אלי

אני מוכנה להודות בזה הרגע, כי קארין פוסום, הסופרת, הייתה אתי בגנון, יש לי מניות בהוצאה לאור, ועיקר העיקרים, גם אנכי סקנדינבית. ולעניין ההמלצה. המלצתי עליו בתור רומן משובח וטענתי טענה גדולה ומרה, כי הכתרתו כספר מתח פרושה הולכת שולל.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 13 שנים

אם הכל בסדר אז סבבה

אתה פשוט בין כותבי הביקורות הכי מעניינים באתר ואני לא רוצה שמשהו חלילה יחרפן אותך, כמו שהיתה לי הרגשה שהתבררה כמוטעת.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

אהוד, אנקה ואני חברים (וירטואליים) טובים

לא יצאתי מהכלים. אני פשוט אוהב לפעמים להתגושש ככה. הכול ברוח טובה
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 13 שנים

הלו אלון, מה קורה?!

אתה לא צריך לתת שיוציאו אותך מהכלים בצורה כזאת. נניח גם אם יש לך קיבעון, למי אתה חייב דין וחשבון? מישהו ממן לך את הספרים שאתה קורא? (כמובן שאלה רטורית), האבסורד הגדול הוא שאנקה (לפי העמוד שלה באתר) בקיפאון בכלל, ושוב כמו שאמרתי לא משנה מאיזו סיבה נפילה על ספר כזה יכולה לקרות, תעבור הלאה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

לא לא לא לא לא לא

את לא תאשימי אותי בקיבעון ז'אנרי. אני קורא הרבה דברים, חלקם מאוד שונים ומאוד לא מותחניים. תראי את חמשת הספרים האחרונים שלי: זייתון (ביוגרפיה ריאליסטית חברתית), מה שראה הכלב (פסאודו-פסיכולוגיה-שיווקי-סוציולוגי-שקר עלשהו), הגבעה (פוליטי-ישראלי-חברתי), אשמת הכוכבים (מלודרמת נעורים) ו-1Q84 (מורקמי. אין לזה ז'אנר)
אנקה
אנקה•לפני 13 שנים

צ'מע\ זה הכל בגלל שאתה לא מחליף ז'אנר :)

נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

אאוץ':-)

חמדת
חמדת•לפני 13 שנים

צחקתי בתענוג ....תחי מכונת הכסף

של כתר ....
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

ולגבי מנקל - קראתי רק את "הכלבים בריגה" או משהו כזה

וזה ספר, איך לומר, בעעע. גם כתבתי עליו ביקורת, אם אני לא טועה. בכל אופן, בגלל שמנקל הוא גם חרא שונא ישראל, אני לא אקנה ספרים שלו. יש איזה חמישה של נסבו שעוד לא קראתי, מספיק לי לפחות לשנה-שנתיים.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 13 שנים

לא נורא, אלון

זה קורה במשפחות הכי טובות וכמובן אין לי ספק בזה בכלל, שאחרי הכל מסתתרות כאן כוונות טובות ולא הטעיה מכוונת להבדיל אולי מהציטוטים על גבי הספרים הלקוחים מכל מיני עיתונים, צריך להכיר טוב את מבקר התרבות בכדי לדעת מתי לסמוך על דעתו ומתי לא, בכל אופן מציע שכל אחד ימשיך להפעיל את החושים שלו ויקח את הדברים בלא יותר בגדר של המלצה, ואתה (עד כמה ששמתי לב) בדרך כלל פועל כך ומקרה כזה יכול לקרות אחת לכמה זמן. המשך נעים !!
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

לגמרי

ועכשיו אני רואה שבאמת המשפט הזה כתוב על כריכת הספר, מיי גוד! וכל כך סמכתי על ההמלצות, שאפילו לא עיינתי בכריכה. זאת הפעם הראשונה שראיתי את השם של הסופרת (וכבר שכחתי אותו)
רונדו
רונדו•לפני 13 שנים

תודה אלון, גם על הסטירה המצלצלת, מחקתי מהרשימה

אנחנו צריכים להקים קבוצת תמיכה לגמילה מספרות "מתח לא מותח" מסקנדינביה. יש את נסבו-לרסון-מנקל ויש את האחרים שרחוקים מהם כמרחק שטוקהולם מתל-אביב, שמשום מה אותם מוציאים לאור בקצב שביג-מקים יוצאים מסניף שכונתי של מקדונלדס (והטעם זהה).
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

מבלי להזכיר שמות (כדי לצמצם פאדיחות)

היו פה כמה דמויות מפתח באתר שהמליצו על הספר הזה, והאמנתי. והשם הזה כתוב רק ב״סימניה״, יחד עם הסופרלטיבים. אם זה היה מופיע על הספר - במקום בולט, לפחות, לא הייתי נוגע בו עם מקל. וזאת למרות האינפלציה המטורפת של ההמלצות על הכריכות. מה נהיה עם הדבר הזה?
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 13 שנים

כן אלון, אני יודע.

ספר עם שם כזה לא קורא לי, אני לא יודע איך לך כן.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

ואהוד - לספר הזה קוראים

"הכלה ממומביי - אחד מספרי המתח הגדולים ביותר שנכתבו בנורווגיה"!
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

תודה, קיסרית

איזה כיף שנשארת!
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 13 שנים

אלון, הספר אולי לא משהו

אבל הביקורת שלך כן, אהבתי את מה שכתבת - שומעים את העצבנות שלך מהרמיה שאת חש כלפי השיווק של הספר וטוב שיש מי שמבין בספרים ולא נופל בשק.
ה
הקיסרית הילדותית•לפני 13 שנים
83 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "הכלה ממומביי"

הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

הספר הזה הפעיל אצלי דעה קדומה מהסוג הגרוע ביותר: ראיתי את השם, קיטלגתי אותו אוטומטית כ"ספר אקזוטי" והתרחקתי. מביך מאד להודות שלא טרחתי לעצור ולברר או לקרוא את התקציר. לולא אפרתי - שכתבה ביקורת מקסימה - כנראה לא הייתי קוראת. והייתי מפסידה. (תודה אפרתי! חשפת את פרצופי האמיתי...)

הספר הזה הוא ספר מתח כתוב היטב. הוא עוסק בבדידות וב(אי) היכולת ליצור קשר עם אחרים. החל מגונדר יומאן המתאהב בתמונה ונוסע לו בתמימות - בפעם הראשונה בחייו - לבומביי כדי להתחתן איתה, והמשך בדמויות אחרות המאכלסות את הספר הזה. הוא מתאר עיירה קטנה בנורבגיה, שהעולם הגדול זר ומוזר להם, אבל את שכניהם הם מכירים - במידה מסויימת. ואת צאצאיהם הם מכירים במידה פחותה.

הספר כתוב מרתק. עיקר המתח נובע מנבכי נפשות הדמויות, פחות מהתעלומה (בסופו של דבר מה זה משנה מי רצח? הנרצח כבר מת ופיתרון התעלומה לא יחזיר אותו, כמו שמבין היטב גונדר יומאן, הנפגע). פוסום מאפיינת נפלא את דמויותיה והצלחתי להזדהות עם חלקן. הגיבור - איש לא מתוחכם, תמים ואופטימי - מצליח להתמודד ולהתגבר על קשיים שהיו שוברים מישהו מתוחכם ממנו, ולמצוא לו מטרות חדשות כשהישנות אינן. יש גם המתבגרת הזנוחה, שחיה בפנטזיה שלה ולאט לאט עוברת לגור בה לצמיתות. וגם הצעיר הנרקיסיסט - בן 3 בגוף מפואר ומטופח של גבר.

נהניתי מהספר. הוא מרתק, חכם, לא מזוייף וקריא מאד. האם אצליח לא להיכנס עוד למלכודת הדעה הקדומה? בכלל לא בטוח.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

כותרת המשנה של הספר לא מחמיאה לסופרים הנורבגים. "אחד מספרי המתח הגדולים...בנורבגיה" ובכן, לא. הספר אינו מותחן כלל ועיקר והוא חוטא לז'אנר. הספר הוא רומן מצויין שיש בו תעלומת פשע וככזה הוא באמת ראוי לשבח.

כשאני קונה תיק מעור אני רוצה לקבל תיק מעור. לא תיק מכסף או אלומיניום, אפילו אם ישכנעו אותי שכסף יקר לאין ערוך מעור. ביקשתי תיק מעור, על התווית כתוב תיק עור, תנו לי תיק עור. הבנתם את זה?

עולם ספרי המתח הוא רחב ידיים ורב גוני. לכל המתעבים נדמה שמדובר בביצה אחת בעלת גוון אחיד. ובכן, לא כל הסינים דומים ולא כל החרדים זהים (סילחו לי על ההשוואה המתבקשת) ולא כל ספרי המתח בנויים מאותה נוסחה. יכולתי לתת בהם סימנים כדי שתבדילו בין צ'יילד לקובן ובין ברקלי לארצ'ר בין לארסון לנסבו, בין ג'יימס לרנדל ובין האמט לצ'נדלר. אבל לסוגת המותחנים יש כמה כללי יסוד ואלה הם: מתבצע בהם פשע. ישנו בלש הפותר את התעלומה ורצוי מאוד שהתעלומה תיפתר בסוף הספר אחרי כמה הטעיות. משחק מוחות, כבר אמרתי?

וכאן בא ספויילר מסויים ומי שלא רוצה מוטב שידלג לפסקה שאחרי זו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (מספיק סימני קריאה כדי להרחיק את הסקרנים?)

הספר הזה הוא רומן מכמיר לב והוא מתנהל באופן המתחזה לספר מתח. הסופרת זורעת רמזים ונדמה שהם הולכים לסטור על פנינו. וגם בלשים יש, אנושיים וחכמים. אבל מה זאת? הפתעת ההפתעות היא שאין כל הפתעה! הסופרת רימתה אותנו בגדול וגילתה לנו מי הפושע כבר בהתחלה. חיכינו לטוויסט והוא לא הגיע. הספר הוא בעיטה בבטן הרכה שלנו.

למרות האמור לעיל לא הייתי מוותרת על הקריאה ומיד אסביר גם למה (חברה, הספויילר אינו מיועד לכם ואל תציצו לפסקה הקודמת).

כמו שכתוב בגב הספר, גיבור ספרנו הוא רווק בודד כבן חמישים, לא חכם במיוחד, מוכר מכונות חקלאיות, שגר בכפר נורבגי לא גדול, שנוסע להודו למצוא לו כלה. מתוך מיליוני נשים הודיות הוא מוצא את פונה, מלצרית במסעדה שמול בית המלון שלו והם מתחתנים אחרי כמה ימים (הגיבור שלנו בקושי יוצא מן המלון ולא רואה בכלל נשים אחרות, ככה שבאותה מידה יכול היה להזמין כלה מתוך קטלוג ולחסוך את הנסיעה). הוא חוזר הביתה להכין את ביתו לכלה החדשה והיא אמורה להגיע אחריו. אלא שמשהו קורה והוא אינו יכול לקבל את פניה בשדה התעופה. הוא שולח מונית שחוזרת ריקם. ואז מתגלה גופתה של פונה והעניינים מתחילים להתגלגל.

קארין פוסום כתבה ספר נהדר, רומן משובח על אנשים קטנים באמצע הדרך. על תושבים של כפר קטן שבו נרצחת אשה זרה. על מה שעושה החשד לאנשים הללו. על האופן שבו הם מגנים איש על רעהו כי הם פשוט לא מאמינים שאדם מוכר להם יבצע פשע. פוסום חוקרת לעומק את אורח מחשבתם, את התנהגותם, על החשדנות שבה הם מתייחסים למשטרה, על הסגירות שלהם, פשטותם ואופיים. היא מדגימה את צירופי המקרים הקטנים שהופכים לפקעת קשה להתרה של תעלומת רצח.

אבל פוסום בעצם רוקחת רומן נהדר וגורמת לנו להמתח בלי להגיש לנו את התוצאה המקווה. כל הזמן הייתי בטוחה שהיא עוד תעשה את זה בסוף. אלא שאז הסתיים הספר ותקוותי נכזבה.

ספר זה הוא אחד מתוך סדרת הספרים שכתבה פוסום בשנת 2000! והוא תורגם בעקבות חשיפת שבטי הסופרים האבודים מיבשת סקנדינביה... בסדרה מככב אחד קונרד סייר, בלש סימפטי והגון (כמובן שלא נשוי...) שאולי, אם ירצה השם נזכה להכירו בעוד ספרים מן הסדרה.

אם הספר היה מוצג כרומן הייתי מעניקה לו חמישה כוכבים, למרות פשטותו הסגנונית וספרותיותו הלא ספרותית (אם הבנתם את כוונתי). אבל כיוון שהוצג כמותחן הוא חוטא למהותו. זה אכן ספר מצויין על אנשים קטנים באמצע הדרך. אבל התאכזתי. ועל אכזבה צריך לשלם לפחות בכוכב אחד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אפרתי
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

מה קורה כאשר איש נורבגי נחמד כבד גוף וטוב לב מבוגר נשאר ברווקותו
הולך לחלק אחר של העולם לחפש לו כלה - וקטע - מוצא אחת.
הודית.
צעירה (ממנו אך גם מבוגרת בהחלט) ונאה למראה. מלצרית טובת לב קלילת גוף (הלו 45 ק"ג על 160, שו הדא?) ונשארה ברווקותה אף היא.
ואז, קורה מה שקורה נפגשו השניים, עשו חרדים רק בלי השידך - צ'יק שבועיים, סומן וי על החתונה.
ואז עוד קורה מה שקורה - חוזר ידידנו גונדר לעיירתו בנורבגיה וממתין לבואה של פונה הרעיה הקלילה (קשה להירגע מהקלילות יתר :) ), בינתיים נפגעת קרובת משפחתו היחידה (האחות מריה) בתאונת דרכים קשה, הקלילה מגיעה ולא מגיעה.
ומתרחש רצח בעיירה הנורבגית המנומנמת ומתחילה חקירת רצח, בלש יש, שוטרים יש, תושבים מקומיים, חשודים, חקירות, תיאוריות ויאללה בלאגן.
נחמד מאוד. מותחן אבל קליל. וקצר - 300 עמ'. התחיל נגמר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מיקה
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

משום מה, אני מתקשה מאוד לגבש דעה על הספר הזה.
הקשבתי היטב לאפרתי, וניגשתי אליו לא כאל ספר מתח אלא כאל רומן.
ועדיין לא הצלחתי לגבש דעה מוחלטת.

גונדר יומאן, רווק בודד, מגושם וטוב לב, נוסע להודו לחפש לו כלה.
בצירוף מקרים מופלא, ניצתת אהבת אמת בינו לבין האשה היחידה איתה הוא מצליח לדבר בהודו, והיא נענית להצעת הנישואין שלו.
הם מסכמים ביניהם שהיא תגיע אליו, לנורווגיה, והוא יחכה לה בשדה התעופה ואז הם יהיו באושר ועושר (יחסי) ופסטורליה כפרית.
משהו, כמובן, משתבש. יומאן לא מגיע לשדה התעופה לפגוש את כלתו הטריה.
היא נוסעת אליו בכוחות עצמה... ונרצחת בדרך.
כאן מתחילה החקירה המשטרתית ואנחנו נחשפים לגלריית הדמויות הכפריות. החשודים, הצופים, המעורבים ובעיקר הבלתי מעורבים.
כוחה של העלילה הבלשית כאן הוא דווקא בחריגה מגבולות הז'אנר.

*ומכאן והלאה צפויים ספוילרים.*

החקירה אינה מתנהלת בקלילות. אף אחד לא שש לחלוק עם המשטרה את הידע שיש לו. אבל בעוד שבספרי בלש סטנדרטיים אנשים נמנעים מלדבר כי יש להם סודות אפלים, כי יש בעצם סבך של תעלומות והבלש צריך להתיר אותן זו מזו ולפתור אותן אחת לאחת, כאן אנשים לא מדברים פשוט כי... הם לא רוצים. הם לא רוצים להיות מעורבים, הם לא רוצים רכילות, הם לא רוצים להיות נאשמים בסיוע למשטרה נגד "אחד משלנו", מישהו ש"כולנו מכירים מאז שהיה ילד". בגלל הקשר הקר-אך-אמיץ שמחבר בין אנשי הכפר.
מי שיצפה להיערמות של תעלומות ותהיות זו על גבי זו, כמקובל בז'אנר, צפוי להתאכזב.
ויש לי תחושה שככה זה, לרוב, גם במציאות.
וגם הסיום, זה שלכאורה ידוע לנו מראש, גם בו נמהלת המציאות, מכיוון שהוא לא באמת לגמרי-לגמרי סגור עד הסוף.
שמץ של ספק תמיד יהיה שם.
האם בבית המשפט תוכח אשמת הרוצח מעבר לכל ספק סביר?
כנראה שכן.
אבל הספק הבלתי סביר עדיין ישאר.

הדמויות היו שטוחות מדי בעיני.
גונדר יומאן הנאיבי וטוב הלב, הנאשם בפשע, המתבגרת שחיה בפנטזיה.
אם כבר דמויות שטוחות מעט, אם כבר נאיביות וטוב לב, אולי היה אפשר פשוט להשאיר את פונה בחיים ולספר את הסיפור שלה ושל גונדר?
כנראה שלא.
קראתי את הספר בהנאה, ובמהירות, שזה תמיד סימן לספר שעובד.
אבל לא התפעלתי ממנו במיוחד.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

גונדר הנורווגי הוא רווק בודד, הגר באיזור כפרי ודי קטן, החיים די משמימים עם אחות אחת, עבודה רוטינית וקור נורווגי.
הוא עצמו טיפוס איטי מחשבה אדם פשוט שקול אשר מעולם לא עזב את סביבתו.
גונדר מוצא נחמה בספר על העולם בו הוא קורא על האישה ההודית ונכבש בקסמיה, צבעוניותה ופשטותה.
גונדר מחליט לצאת להודו, מומביי ולחזור עם כלה.
וכך היה, גונדר יוצא אל הלא נודע, טועם את אווירת הודו על הצפיפות החום והלחות , צבעים ריחות טעמים ומנהגים הכל כך שונים
מהקור הנורווגי.
גונדר פוגש את פונה, מלצרית במסעדת עוף ליד המלון, מפגש ועוד מפגש והנה הוא מציע לה את עולמו.
פונה מסכימה, הם מתחתנים.
גונדר חוזר לנורווגיה בעוד פונה עושה סידורים אחרונים לעזיבתה את הודו.
הגיע היום הגדול.
בעוד גונדר בדרך לאסוף את פונה מהשדה, אחותו היחידה עושה תאונת דרכים והיא ללא הכרה, בעלה בחו"ל. גונדר יושב לצידה, את פונה נוסע להביא נהג המונית.
במקביל מתגלה גופה של אישה זרה לצידי הדרך האישה נרצחה באכזריות רבה.
זו היא פונה.... מי רצה במותה?
חקירה נפתחת, התושבים מתושאלים, ראיות חדשות מתגלות ורק גונדר אפוף בכאבו בסבלומ ובבדידותו.
ספר מתח עדין, רגיש ומרגש, המתאר את נפש האדם הפשוט, בתוך תעלומת רצח של הכלה ממומביי.
מאד מהנה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רונדנית
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

ספר מתוק ורגיש. נשביתי בקסמו למן העמוד הראשון.
סיפורו של אזרח נורווגי אפרורי בגיל העמידה בכפר נורווגי קטן רווי ברכילויות ופטפטת.
משראה שלא מצא אישה עד כה, החליט לנסוע להודו ולמצוא שם את אשת חלומותיו.

והוא אכן מצא.

הוא שב הביתה להכין את הקרקע לקראתה.
אך היא לא מגיעה.
משהו קרה לה בדרך.
ומכאן נפרשת עלילת מתח-לייט בלשית שבה לוקחים חלק השריף המקומי ותושבי הכפר הלכאורה אפור , שמתחתיו רוחשות אהבות, חברויות וקנאות.
הסופרת מיטבה לתאר את כל ההכנות לקראת הנסיעה ולקראת בוא הכלה בפרטי פרטים. תוך התמקדות במעשים, בקניות, בניקיון הבית.
ניתן לשמוע את הגלגלים בראשו של החתן המיועד נעים קדימה ואחורה.
האהבה היא פרט כ"כ חסר ונדרש בין הדפים ובתוך הכפר, אך היא עטופה בתילי תילים של מעשים ויעדים. קשה להרגיש אותה .

ספר יפה

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חגית
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

ספרות מתח סקנדינבית רחוקה ממני לא פחות מאשר נורבגיה רחוקה מישראל, אבל אם רבים קוראים אותה, כנראה שיש בה משהו, אז יצאתי לגלות. שמעתי כמובן על יו נסבו שיש לו לא מעט מעריצים כאן, אבל דווקא שמו של הספר הזה משך אותי ומקריאה בכריכה האחורית גם נשמע לי רלוונטי ומתאים לקפיצה למים הקרים תרתי משמע . וכך כפי שבאמת לא ציפיתי הספר הזה תפס אותי. השפה הפשוטה והקלילה יחד עם הסיפור המרגש והעצוב על רווק מבוגר שרצה להתחתן ואסון אחר אסון פוקדים אותו תרמו לכך, המתח להפתעתי פחות.

צריך לומר, הספר לא הפיל אותי מהכיסא כספר מתח, הוא היה בסה"כ פושר, ואילולא סיפורו הקשה של הגיבור שעורר אצלי הזדהות ואמפטיה הוא היה מקבל רק שלושה כוכבים. בכל מקרה הוא נתן לי הצצה לעולם ספרותי חדש שלא היה מוכר לי ואין לי ספק שהחל מעכשו אמצא זמן גם לז'אנר הספרותי הזה.

יו נסבו Here I Come

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

זה סוג הספרים שמצליח לשאוב אותך לעלילה מהדף הראשון.
הספר מתחיל מצויין העלילה מרתקת,הכלה שמגיעה ממומביי,נרצחת באכזריות.
ואז מתחילה החקירה,וכל הנאשמים הם מהעיירה הקטנה הנורוויגית.
הסוף היה מאוד מאכזב,חבל הוא הסתיים בצורה כזואת,התאכזבתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
הכלה ממומביי

הכלה ממומביי

קארין פוסום

ספר מתח שמדביק אותך אליו. כתוב בשפה קלה, ברורה, קולחת וזורמת.
הסופרת יודעת את תפקידה - לגרום לקורא לרצות לגלות מי הרוצח ותו לא, ולכן היא לא מכבידה בכתיבה תיאורית מפרכת ויומרנית.
שתי הערות:
הכריכה מכוערת למדי. לא נעימה לעין ומרתיעה.
לטעמי, הסוף מאכזב ולא נותן מענה על כל השאלות. ואולי זה במכוון כי ספר ההמשך בדרך?
האם זהו "אחד מספרי המתח הגדולים שנכתבו בנורווגיה"? לא יודעת. לא קראתי ספרי מתח נורווגיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
דירוג
3.0
לפני 5 שנים

“גונדר הנורווגי הוא רווק בודד, הגר באיזור כפרי ודי קטן, החיים די משמימים עם אחות אחת, עבודה רוטינית ו”