ביקורת ספרותית על סיפורה של שפחה (תרגום חדש) מאת מרגרט אטווד

---

תארו לעצמכן כמה מתסכל זה לכתוב סקירה על ספר שכזה, שהינו מופתי אך קשה לעיכול, מזעזע ומבריק בו זמנית, ואז לגלות למחרת שסקירתכן היקרה, שהשקעתן בה את מירב מאמציכן ומחשבותיכן – נמחקה כליל.
אז בעודי כותבת את השורות הללו פעם נוספת, אני מנסה לחשוב לעצמי, למה כל-כך חשוב לי לכתוב על הספר הזה? הרי אודה בפה מלא שהיה לי קשה להיכנס אליו. לא היה מדובר בקריאה קלילה ששואבת אותך פנימה, אולי בדיוק ההפך – קריאה שבמבט ראשון רוצה לגרום לך להתרחק מהעולם הספרותי – או הגיהנום הספרותי – שיצרה אטווד, לסגור את הספר ולא לקרוא יותר על סדרי עולם שגויים ומחליאים כפי שהסופרת יצרה בסיפורה של שפחה.
ואולם, אי אפשר שלא להצדיע לאטווד על יכולתה ליצור עולם שלם – בעל היסטוריה, ערכים ואפילו שפה "אטוודית" שלו – בתוך ספר קצר יחסית.
יחד עם זאת, אטווד לא מאפשרת לקוראים להיכנס אל העולם הזה בצורה הדרגתית ואינה "מרפדת" את הנחיתה הקשה שלהם בעולמה. הקוראים מתחילים את מסעם באפלה מסוימת, בלי להבין למה הם נכנסים, נחשפים בלא ידעתם לאמיתות חשובות בלי להבין את הכוונה שעומדת מאחוריהן – בדיוק כפי שהשפחה שלפרד, גיבורת הספר, מנסה לגשש את דרכה בעולם החשוך שבו היא חיה. מכאן שאין לי ספק שבקריאה שנייה התובנות יהיו עמוקות יותר – אבל גם אודה שאני לא יכולה לדמיין את עצמי קוראת אותו שוב בזמן הקרוב, אני זקוקה למנוחה מהקריאה המטלטלת.
ישנה סצנה אחת בספר, שלא אפרט מחשש לספוילר, שפשוט לא יוצאת לי מהראש. הברוטליות שלה, האלימות האנושית הבסיסית הטבועה בה, היכולת להצדיק מעשים מזעזעים תחת מעטה של מוסריות, להוליך שולל ציבור שלם אחר הרוע – זה משהו שקשה להתנער ממנו, ולא אשכח אותה זמן רב.
עד כמה שהקריאה בספר היתה מייגעת לעתים, דווקא האפילוג, שמתאר מסמך אנתרופולוגי שמסביר חלק מהתרחשויות העלילה בדיעבד, היה מרתק בעיני. אטווד מוכיחה כאן ראייה רחבה ומעמיקה של הטבע האנושי.
אם אתן מחפשות קריאה סוחפת, שתשאב אתכן פנימה מהפרק הראשון – זהו לא הספר בשבילכן. אם, לעומת זאת, אתן מוכנות לחוות קריאה מאתגרת, קשה לעתים, ובהחלט מעוררת מחשבות – הגעתן למקום הנכון.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על סיפורה של שפחה (תרגום חדש)