ביקורת ספרותית על לילות טוקיו מאת ג'ייק אדלסטיין
ספר בסדר

---

קשה להגדיר את הספר הזה תחת קטגוריה אחת: עלילתי או עיוני? אוטוביוגרפי או ביוגרפי? דוקטומנטרי או בדיוני? כנראה שיש בו הכול מהכול.
זהו מסמך אנושי של העיתונאי הפלילי ג'ייק אדלסטיין, שבו הוא פותח עבורנו צוהר לחברה היפנית על כל גווניה - המרהיבים והמזעזעים.
באופן כללי, אני מוצאת את התרבות היפנית מרתקת ומסקרנת, ולכן כששמעתי שישנו ספר המתאר את היקוזה היפנית וחושף מעט מההילת הסודיות שלה, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.
ההתחלה של הספר מעט איטית ומתרכזת בעיקר בהסתגלותו ההדרגתית של אדלסטיין לחוקים הבלתי כתובים של עבודה ככתב במדור פלילים עבור העיתון הנמכר ביותר ביפן. שלא כמו בארצות אחרות, ביפן שוררים יחסים הדוקים בין הכתבים לבין המשטרה, המעוגנים גם בתכתיבי התנהגות ויחסי חברות עמוקים שכנראה לא יימצאו בשום מדינה אחרת. מעבר ליחסים של הכתבים והשוטרים, גם ברמה המערכתית העיתונות מכבדת את המשטרה ולמשל עשויה לדחות סקופים או תגליות על מנת לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר. בתמורה לכך, המשטרה משתפת פעולה עם העיתונאים וחוסכת להם לעתים עבודת תחקיר מפרכת על ידי כך שפשוט חושפת בפניהם את המידע. האם מדובר בהרמוניה מושלמת או במצב הכרוך בסיכון? אני בעצמי טרם הגעתי לתשובה.
תוך כדי הסיפור האישי של אדלסטיין, הוא חושף בפנינו כמה עובדות מפתיעות על החברה היפנית - רשימת רבי המכר ביפן, למשל, מצביעה על לא רק על הנטייה להתאבדויות השכיחה בקרבה, אלא גם על היחס האוהד כלפיה. גם היחס למיניות וליחסי מין עשוי להפתיע בשל הסטריאוטיפ היפני של החזות המאופקת. אבל ביפן תעשיית המין פורחת וישנם מועדוני "מארחות" כמו פטריות אחרי הגשם, ודווקא מהמקומות הללו אדלסטיין מתחיל להתקרב אל כמה מבכירי היקוזה היפנית.
מנסים למכור את הספר הזה כחדירה אל לב היקוזה היפנית, וזה לא נכון. החלק על היקוזה אמנם משמעותי, אך הוא מסתמן ככזה רק לקראת סיומו של הספר. אני חושבת שהספר חודר אל לבה של יפן כולה, ולכן גם אם הכתיבה אינה סוחפת או מבריקה, מי שמתעניין בתרבות היפנית גם ימצא את הספר הזה כשווה קריאה.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על לילות טוקיו