ביקורת ספרותית על סיפורה של שפחה (תרגום חדש) מאת מרגרט אטווד
ספר טוב

---

אמור לי ממה אתה מפחד ואומר לך מי אתה.
או לפחות, במה אתה מאמין.

לכולנו יש פחדים.
חלקם רציונליים יותר, חלקם פחות.
חלקם אידיאולוגיים יותר, חלקם פחות.
כן כן. אמרתי אידיאולוגיים.

מה מפחיד יותר?
טרור?
או הפגיעה בזכויות הפרט, שהחירויות שהמדינה לוקחת לעצמה בכדי להתמודד עם הטרור, עלולות להוביל אליה?

החשש שמא תקום בארה"ב תאוקרטיה נוצרית קיצונית?
או שמא החשש שתקום שם תאוקרטיה מוסלמית קיצונית?

האמת היא, שאין לנו מושג.
כלומר, הכל מפחיד.
מה מפחיד יותר?
מן הסתם, מה שהסבירות להתרחשותו גבוה יותר.
רק שכידוע, קשה להתנבא.
במיוחד בכל מה שנוגע לעתיד.(*)
אז לכו תחשבו סבירויות והסתברויות.

אבל השאלה היא, כמובן, לא רק מה מפחיד יותר.
השאלה היא, האם יש לנו אינטרס שאנשים יפחדו. כדי להניע אותם לפעולה כזו או אחרת.
ואם כן - אז ממה בדיוק רצוי לנו שיפחדו.
שיח של הפחדה, מה שנקרא.
(כך, מן הסתם, היה מסווג הספר "סיפורה של שפחה" אם היה מוסב על תאוקרטיה מוסלמית דווקא, שצמחה בארה"ב. בתוספת אסלאמופוביה וגזענות.
אבל הוא מוסב על תאוקרטיה נוצרית דווקא, וזה משהו אחר.
לא צריך להיות גזען או אסלאמופוב כדי לפחד מהימין-הנוצרי-השמרני האמריקאי, כידוע.
עוזר גם שלאטווד יש תועפות של כשרון ויופי של כתיבה).

ולכן -
אמרו לי ממה אתם מפחדים, מה אתם מספרים לאחרים שמפחיד, ואומר לכם באיזה צד של המפה הפוליטית אתם נמצאים.
אם פחד הוא עניין אישי, הרי שבמקרה הזה אין ספק שהאישי הוא הפוליטי.

ומאחר ואטווד ואני אינן מחזיקות באותו סט ערכים הרי שגם איננו מחזיקות באותו סט של פחדים.
ומה שנראה בעיניה אקטואלי כל כך, ממש מצמרר, יכול לקרות כל רגע, נראה בעיני מעט מופרך, שלא לומר מגוחך.
בהתחשב, כמובן במגבלות הידועות והנזכרות לעיל לגבי היכולת שלנו לחזות את העתיד.
דברים שנראו מופרכים הרבה יותר כבר קרו, אז מי יודע.
(אבל תכלס, מה אכפת לי להצהיר בביטחון שהכל מופרך.
הרי אם יתממשו פה התחזיות של אטווד, ככל הנראה לא נוכל להיפגש כאן בשביל שתגידו לי "אמרנו לך!").


בכל זאת, כשיוצאים מנקודת הנחה שדתות באשר הן אינן אלא כלי פאטריארכלי שנועד לאפשר לגברים לשמור על עליונותם ולשלוט בנשים, אז קל להמציא דת שבה חל איסור חמור על הפלות, אבל חיסול תינוקות שנולדו פגומים הוא לגמרי סבבה.
הפלה היא פעולה שמאפשרת לנשים חופש בחירה לגבי גופן, ולכן משטר פאטריארכלי יאסור אותה.
תינוק חולני, לעומת זאת, הוא מעמסה על הגבר המפרנס. השקעה שלעולם לא תשתלם. אז למה לא להרוג אותו.

אבל מי שרואה את כל הקונספט של דת באופן קצת שונה, יודע שדתות האוסרות הפלה אוסרות אותה מכיון שהן משוות את מעמדו של עובר למעמדו של תינוק, ולכן אין "להרוג" עובר כשם שאין להרוג תינוק.
ואם הרג תינוקות מותר... אין שום סיבה דתית לאסור על בדיקות הריון שיוכלו לאתר את התינוקות הפגומים מלכתחילה ולחסוך הרבה זמן ומשאבים. אין שום סיבה לאסור על הפלה במקרה כזה.
בכלל, ההנחה שחברה דתית פונדמנטליסטית שהפוריות והילודה עומדת בראש מעייניה תוותר על רובו המוחלט של המערך הרפואי שיכול להוביל לתוצאות הרצויות היא קצת... מוזרה.
כמו גם ההנחה שחברה דתית-שמרנית באופן קיצוני תפתח ליברליות קיצונית באופן בו היא קוראת, מפרשת ומיישמת את התנ"ך.

אבל הספר, כאמור, כתוב היטב. סוחף ומרתק.
אם הוא ידיר שינה מעיניכם או לא - זה כבר לא לגמרי תלוי באטווד.
זה תלוי בכם.

(*)טוב, אז כתבתי "כידוע", כי אני לא בטוחה בקשר למקור הציטוט. גוגל אומר נילס בוהר. האמנם?

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על סיפורה של שפחה (תרגום חדש)