אולי נתחיל בכסף. סבא שלי אהב כסף. אני יודעת שזה נשמע נורא מצחיק, כי מי לא אוהב? אבל סבא שלי אהב את הכסף שלו ממשי. בשטרות. הרבה שטרות, מסודרים בערמות ואסופים בגומייה. או בכמה גומיות, כי מדובר בכמה חבילות. לא חייבים להיות שטרות חדשים, להיפך אם הם מקומטים ומשומשים זה עושה את הכסף אמיתי יותר, אבל חייבים להיות שטרות. אני לא יודעת אם הוא היה שומר אותם מתחת לבלטות, או מתחת למזרן, או באיזה מקום אחר, אבל הוא היה שם. מדי פעם הוא היה מוציא אותו. "הנה, תספרי. נו, נו, תספרי. תרגישי. נכון שאף פעם לא היה לך סכום כזה בידיים?". צודק. היו לו גם חשבונות בנק, ועיסקאות בורסה, והוא היה נהנה לשחק בכסף דיגיטלי, אבל העיקר היו הסכומים המוחשיים. אילו הוא היה שומע על הכוונות להגביל עיסקאות מזומן - הוא היה מתהפך בקברו. בכלל נראה שהנייר הולך ומאבד מערכו ומשימושיו. פרסומת משעשעת שראיתי מציגה איש שמציע לאשתו טאבלט לכל אחד משימושי הנייר שלה, הפתקים על המקרר, הדגמת שיעורי הבית לילד, הסודוקו, הספר שהיא רוצה לקרוא למיטה. בסופו של דבר כשהוא בשירותים ונגמר לו נייר הטואלט, היא מציעה לו טאבלט. אז זהו, כנראה שנייר טואלט הוא השימוש האחרון שעוד יהיה לנייר ולא תהיה לו חלופה דיגיטלית.
אולי בעצם היה כדאי להתחיל בפוריות. אני לא זוכרת איפה קראתי את זה, אבל הפוריות האנושית יורדת. בעיקר בעולם המערבי. אולי זה הקרינה המייננת, או הטיסות, חומרי שימור באוכל, תרופות כימיות, אופני כושר, מכנסיים צמודים, דאודורנטים, או כל דבר אחר. ספירות הזרע הולכות וקטנות והתוצאה הממשית היא ירידה בפוריות. וגם תוספת סבל לנשים, כי זה לא ממש משנה הפוריות של מי נמוכה יותר, מועקת הטיפולים נופלת על האישה.
ואולי אפשר לדבר על מעמד האישה. לא ברור אם הגורם הוא מכונת הכביסה, או הגלולות למניעת הריון, או כמויות הגברים שנהרגו בשתי מלחמות עולם. אבל התוצאה היא שנשים תופסות תפקידים ועמדות שלא היו בהם בעבר. הפמיניסטיות ידברו על תקרת הזכוכית ויגידו שאין בזה די ושהמאבק עוד לא הסתיים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמציאות של המאה העשרים והעשרים ואחת שונה מהמציאות של מאות לפניה. ברוב העולם, אם כי לא בישראל, התוצאה היא גם ירידה בילודה. נשים שמתמקדות בפיתוח הקריירה מתפנות לבניית משפחה בגיל מאוחר, אם בכלל. ולפעמים התעסוקה ממלאת את עולמן עד כדי כך שאין בו מקום לילדים מה שעשוי להיות בעיה בדורות הבאים.
כבר חודש, פחות או יותר, שאני מתעכבת עם הכתיבה של הסקירה הזאת, כי וואלה, אני לא ממש יודעת מה לכתוב על הספר. אבל אלה פחות או יותר הדברים שמתחברים ב"סיפורה של שפחה". הבעיה היא ירידה דרמטית בילודה בצפון אמריקה. הפתרון הוא הוצאת הנשים ממקומות העבודה, והכנסתן למאמץ הלאומי של הבאת ילדים לעולם. הדרך שמאפשרת השתלטות כזאת, עוברת דרך הדיגיטציה של הכסף. כשכולו הוא אלקטרונים שמרצדים בין מחשבים, מאוד קל ללחוץ על כמה כפתורים ולמחוק מחצית מכוח העבודה ממצבת מקבלי המשכורות. הרעיון הבסיסי הוא לא חדשני. למעשה הוא ותיק מאוד. נוהג היה בעולם העתיק, ואפשר לראות אותו גם בתנ"ך. רחל שאינה מצליחה ללדת אומרת ליעקב "הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה ממנה". כשהגברת אינה מצליחה להביא לעולם צאצא, האדון משתמש בשפחה, והיא מביאה לעולם צאצא בשבילם. הפרטים שונים, העיקרון נותר.
====
עכשיו אני אקבל מכתב כזה:
"נצחיה יקרה. "וואלה, אני לא ממש יודעת מה לכתוב על הספר". משפט כזה שהועתק מהביקורת שלך, כדאי מאוד לכתוב בתחילת הביקורת. כך יוכלו הקוראים להבין שאת מדברת על ספר שלא הבנת, למרות שעצם העיסוק של הביקורת שלך בכמה מהדברים השוליים בספר, מסביר שבאמת לא הצלחת לרדת לעומקו של הספר המעולה הזה והדברים החשובים אותם הוא מביא."
ואני אהנהן בהסכמה. כי מעולם, בשום מקום, לא התחייבתי לדבר על עיקר העיקרים של ספר. או לרדת לעומקי המניעים של הכותב. אני כותבת על מה שהספר עורר בי, מה שהוא דינדן לי בראש, האסוציאציות שלי. זה הכיף בכתיבת סקירה אישית באתר של סקירות אישיות, וזו הסיבה שלא הייתי רוצה לכתוב סקירות במדור ספרותי בעיתון, כזה שמחייב לכתוב בסדר מאורגן, עם התחלה, אמצע, וסוף, עם ציטוטים מסודרים והנמקות לכל טיעון. לא מתאים לי.
===
אז איפה היינו? אה, כן. אטווד. מרגרט אטווד היא סופרת קנדית. את הדיסטופיה שלה היא מממקמת באיזור שידוע עכשיו בתור ארצות הברית. קנדה היא "מחוז החופש" הנכסף של גיבורת הספר בגלגולה הקודם, הטרום שפחתי. אטווד היא הסופרת המוערצת על א' חברתי. בעקבותיה פתחתי במיני מרתון אטווד. חלק אהבתי, באז וניאלה למשל. חלק ממש לא אהבתי, אי סדר מוסרי ועין החתול למשל. לגבי הרוב חוות דעתי פושרת. כך עם המתנקש העיוור, וכך גם עם סיפורה של שפחה. באופן כללי אני יכולה לומר שאטווד מפליאה ביצירת עולם ומציאות דימיוניים וריאליים לחלוטין, במחשבה על כל הפרטים, ובתחושה שהדברים אכן קורים. או קרו, או עתידים לקרות. היא פחות טובה בבניית עלילה אמינה בתוך העולם הבידיוני שיצרה. במקרה של השפחה, זה אפילו חלק קוהרנטי מהעלילה. גיבורת הספר היא שפחת-ילודה. שומרים את צעדיה, מגבילים אותם, שולטים על המידע שברשותה, מונעים ממנה כל קריאה שהיא. אם כן, צר עולמה, ובהתאמה צר גם הסיפור שהיא יכולה לספר. זה נכון, וזה הגיוני, ועדיין התוצאה היא שהחלק המעניין בספר הוא החלק האחרון, פרוטוקול של ועדת חקירה כלשהי. יתכן והוא אף היה יכול לעמוד בפני עצמו, כסיפור קצר. או (ואטווד יודעת לעשות זאת היטב) כחלק משרשרת סיפורים קצרים שבה אחת החוליות היא "סיפורה של שפחה" בגירסה מקוצרת.
אני לא יכולה לומר שהספר מיותר. הוא לא. הוא מעורר מחשבות, על מודרניות, על טכנולוגיה, ועל המקומות שאליהם טכנולוגיה יכולה לקחת אותנו, ועל האם יש או אין חדש תחת השמש. אבל לא כל ספר שאינו מיותר, הוא בהכרח ספר מעניין לקריאה.
