****


אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוצפים, יש לנו הכול. יש לנו מוצרים - כמויות, המון מכל דבר, גאדג'טים, אייפדים, שורות שורות של שמפואים בכל הריחות הטובים בעולם, ומבחר גבינות מטמטם, ומאתיים ערוצים ואינסוף בחירה ושפע פשוט אידיוטי של דברים, ואנחנו יכולים לצאת ולבוא, לכתוב ולקרוא, יש לנו זמן, ויכולת להגיד את דעתנו, לכתוב ביקורות, אפילו להפגין. יש לנו. אילו התבקשתי להגדיר את תקופתנו במילה אחת ויחידה, היא היתה "יש".

אבל אם פתאום לא היה? אם לפתע היו נלקחים מאיתנו, לא חשוב איך, כל הדברים שלנו, כל היכולות שלנו, החופש שלנו, שורות השמפואים והאייפד וזמן האוויר? אם פתאום לא היה חשמל או לא מים נקיים או שהיו יורים ברחובות ושום דבר לא היה בטוח יותר? כמה זמן היה לוקח לנו להתרגל ל"אין"?

לפני איזה שנתיים שמעתי ברדיו שחלה התמעטות משמעותית של מוצרי יסוד בכל העולם, לא זוכר מאיזו סיבה. מחיר האורז עלה בן לילה במאתיים אחוז. כמה ימים או שבועות אחר כך זה חזר, והתמתן, והמחירים חזרו לרמתם הקודמת, אבל אני זוכר שנכנסתי לפאניקה. לא יכולתי לישון. כאילו נפער מולי איזה צוהר שדרכו יכולתי לראות מציאות של אין. וזה היה נורא, נורא מפחיד.

מרגרט אטווד כותבת סיפור בדיוני מצמרר על איזשהו עתיד הזוי שבו, בעקבות התנקשות הרסנית בכל צמרת הממשל האמריקני, ובכללה נשיא ארצות הברית והקונגרס כולו, מוכרז שלטון צבאי זמני וחלה התפוררות מוחלטת במרקם החברתי, כשעד מהרה משתלט על המדינה משטר דתי, נוצרי פונדמנטליסטי שבעצם מפקיע תוך מספר שנים קצרות את כל מה שאנחנו מכירים כדרך החיים החופשית הליברלית-קפיטליסטית הנוכחית, וממיר אותה במציאות רצחנית, דתית-קנאית ושוביניסטית עד אימה, שבה נרדפים ומוצאים להורג נואפים והומואים, שחורים מרוכזים בערי גטאות ויהודים מגורשים, ונשים הן בעצם סוג של רחם מהלך לטובת הגברת הילודה.
הספר נכתב באמצע שנות השמונים, אבל הוא לא מרגיש ארכאי או נאיבי, אלא חזק ועדכני, אולי גם בזכות התרגום וההוצאה המחודשת. סוזן קולינס יכולה לחפש את החברים שלה, כי המציאות הזאת מצמררת וריאליסטית לאין שיעור יותר מהעולם שקולינס בראה ב"משחקי הרעב". ככה נראית אפוקליפסה אמיתית, פה אנחנו יכולים לרגע לעצום את העיניים ולדמיין את השינוי הנוראי הזה באמת קורם עור וגידים.
כשאומרים לנו מה לעשות ברעידת אדמה, אנחנו לא יכולים באמת לדמיין קטסטרופה במובן של מאות אלפי הרוגים. כשמאיימים עלינו במלחמה, קשה לנו לראות מצב שבו תל אביב ננטשת ונהרסת. כשמתארים לנו מצב שבו ישראל תחדול מלהתקיים, אנחנו לא באמת יכולים לתפוש מצב כזה, לא ממש. אני רק חושב, שאילו אירוע כלשהו כזה קורה באמת, מה שעצוב (וגם מה שמופלא) הוא שנסתגל למציאות החדשה ברגע. תוך דקה נהפוך מאנשים תרבותיים, סבלניים ומפונקים למכונות הישרדות שמוכנות להרוג כדי להשיג אוכל או מים או מחסה. ואנחנו נתרפק כל כך על מה שקורה לנו עכשיו, גם הדברים הרעים. אנחנו נתגעגע לימים שבהם בזנו למי שראה "האח הגדול". אנחנו ממש נתאמץ להיזכר, כמה נעים היה שיכולנו להתווכח עם ביטוח לאומי או עם שירות הלקוחות של אורנג'. שהיינו צרכנים, או לקוחות וי.איי.פי. עם זכויות. כי היה לנו. כי יכולנו. כי זה היה, ויבוא יום, אין לי ספק שהוא יבוא, אני פשוט לא יודע באיזו צורה ואיפה אני אהיה אז, שלא יהיה לנו יותר. שבאמת, אנחנו לא נכיר יותר את העולם.

אשתי צוחקת עליי, כי אני מתעקש שיהיו לנו תמיד איזה שלושים ארבעים קופסאות שימורים באיזה ארון, ויש לי את הדרכונים בשלף ואיזה אלפיים דולר. רוב הסיכויים שזה פתטי ושזה לא יעזור. אבל מקלט אטומי אני לא יכול לבנות. המצחיק הוא, שאין לנו מושג איך זה יקרה. אנחנו יכולים לחשוב ולפחד רק במושגים שהמוח שלנו תופש, והטרגדיה היא שהדמיון שלנו לא מגיע עד שם.

סליחה, אני מורבידי קצת הלילה. יכול להיות שכולנו נחיה עד שיבה טובה.


****

ניגשתי ל'סיפורה של שפחה' עם ציפיות גבוהות, בעיקר בשל המוניטין שלו כיצירה מכוננת. ללא ספק, מדובר בספר עוצמתי מבחינה רעיונית – הנושאים שהוא מעלה, השאלות על חברה, כוח ודיכוי, והמחשבה המעמיקה שמאחורי בניית העולם של 'גלעד', הם לכל הדעות מרשימים וחשובים.
עם זאת, במהלך הקריאה מצאתי את עצמי פחות מתחבר לביצוע הספרותי. אני מבין שהכתיבה המקוטעת והמסובכת נועדה לשרת את תחושת הבלבול והניכור של הגיבורה, אך בפועל, הסגנון הזה יצר עבורי מחסום. מצאתי את עצמי נאבק בכתיבה במקום להישאב לעלילה, מה שהקשה עליי ליהנות מהספר כחוויה ספרותית זורמת.
בשורה התחתונה, אני מעריך מאוד את התעוזה הרעיונית ואת היכולת של מרגרט אטווד לבנות עולם כה רלוונטי ומטריד, אך הסגנון המורכב והלא-קוהרנטי מנע ממני להפיק את ההנאה שקיוויתי לה. למי שמחפש אתגר אינטלקטואלי על חשבון זרימה עלילתית, הספר הזה בהחלט עשוי להתאים, אך עבורי הוא נותר חוויה מעיקה יותר מאשר סוחפת.

הגעתי אל "סיפורה של שפחה" כשאני מצוידת בהיכרות עמוקה עם העיבוד הטלוויזיוני המופתי. הייתי בטוחה ששום דבר כבר לא יוכל להפתיע אותי, הרי קווי העלילה המרכזיים של הספר חופפים כמעט במדויק לעונתה הראשונה של הסדרה. אולם, מרגע שפתחתי את הספר בשבת, נשאבתי אליו לחלוטין ולא יכולתי להניח אותו מידיי עד לעמוד האחרון. מדובר ביצירה פנומנלית, עוצרת נשימה ממש.
בקצרה, העלילה מעתיקה אותנו אל מציאות דיסטופית מצמררת, שבה ארצות הברית הפכה למדינת הלכה קיצונית ודורסנית בשם "גלעד". במציאות חדשה זו, נשים מופשטות מכל זכויותיהן ומחולקות למעמדות נוקשים. הגיבורה, שלפרד (ג'ון), היא "שפחה" – אחת הנשים הפוריות הבודדות שנותרו בעולם מוכה זיהום, שתפקידה היחיד והכפוי הוא לשמש כלי קיבול להבאת ילדים עבור המפקד ואשתו.
הכתיבה של מרגרט אטווד היא מלאכת מחשבת חושית ועוצמתית. היא אינה מסתפקת בתיאור יבש של המתרחש, אלא מייצרת תחושת מחנק קלסטרופובית ופיזית ממש. תחושות הבידוד והפחד הקיומי מועברות בדיוק כה חד ואכזרי, עד שהרגשתי את חווייתה של הדמות הראשית עמוק בתוך הקרביים שלי.
עם זאת, הפער בין הספר למסך הוא תהומי ומעורר מחשבה. ג'ון של הספר היא ההפך הגמור מהדמות הטלוויזיונית הלוחמת. היא איננה גיבורה נועזת ובעלת ביטחון עצמי, אלא אישה רגילה, חרדה ופסיבית, שכל רצונה הוא לשרוד את המכבש הדורסני של המשטר – תובנה שהייתה קשה לעיכול אך מדויקת מבחינה פסיכולוגית. בנוסף, שאר הדמויות בספר נותרות שטחיות ומצומצמות ביחס לעומק שהוענק להן על המסך. היכן סרינה ג'וי המהפנטת (שבספר מתגלה בכלל כאישה זקנה, חולה ומרירה), המפקד, או ניק, שכמעט ואינו רלוונטי? איפה דודה לידיה האגדית? הכל מתווך אך ורק דרך מבטה המבודד והמוגבל של הגיבורה.
באמת התפלאתי שהספר ככ קצר, לעומת הסדרה שהיתה ארוכה ומפורטת...
ראוי לציין כי למרות העיסוק בתמות קשות ומטלטלות, אטווד מפליאה להעביר את הטירוף הזה בריסון מופתי ובשפה נקייה. אין כאן תיאורים גרפיים זולים, סצנות מיניות מפורשות או אלימות בוטה לשם הזעזוע. הניכור הקר והמאופק הזה הוא-הוא שמעצים את האפקט הפסיכולוגי והופך את היצירה למצמררת פי כמה.
כמי שמאחוריה רקורד קריאה עשיר ומגוון מאוד, אני יכולה לומר בלב שלם: זהו אחד הספרים העוצמתיים ביותר שקראתי בימיי. הוא מתברג ללא ספק בתוך העשירייה הפותחת של רשימת הספרים שלי מאז ומעולם. יצירת מופת ספרותית שחובה לקרוא, גם – ובעיקר – למי שסבור שהסדרה סיפקה לו את התמונה המלאה.

לאחר ששכך הבָּאז, ובאיחור אופנתי, הגעתי לספר הזה של אטווד. זה לא הספר הראשון וגם לא השני שלה שאני קורא, ומאחר ואני חובב דיסטופיות באתי עם ציפיות גבוהות.
על הסיפור עצמו אין יותר מידי מה להרחיב, אני מניח שכולם מכירים או שמעו. בקצרה, בעתיד הלא רחוק, לאחר הפיכה, ארה"ב נופלת לידי אוונגליסטים קיצונים שמקימים בחלקים ממנה תיאוקרטיה קיצונית – "רפובליקת גלעד". בעקבות ירידה חדה בילודה נוצר מעמד חדש של נשים המשמשות מעין פילגשים למעמד העליון של בכירי גלעד, אך ורק למטרת ילודה. הנשים הללו לבושות בלבוש מיוחד, והן גרות בבית של האדון ואשתו, אך נשלל מהם כל חופש או יכולת ביטוי עצמי, והן נמצאות בפיקוח מתמיד. נאסר עליהן לנעול את דלת חדרן, אסור להן לעזוב את הבית ללא רשות, וגם זה רק כדי לערוך קניות, בזוגות, כאשר גופן ופניהן מוסתרות, ועוד שלל הגבלות.
אטווד בנתה את הסיפור כך שהעולם הדיסטופי נחשף מעט מעט, אך עדיין משאיר לא מעט נעלמים. לא אהרוס למי שלא קרא אם אספר שבסוף הספר מתברר שהסיפור המסופר מפיה של שלפרד, אישה-פילגש החיה ברפוליקת גלעד, הוא למעשה תמלול של הקלטה שנמצאה לאחר שנים רבות, לאחר שרפוליקת גלעד כבר אינה קיימת עוד. הסיפור עוקב אחרי חייה של שלפרד, ונודד בין חייה שלפני המהפכה, לחייה האומללים לאחריה. הספר מתמקד בעיקר בעולמה הפנימי של שלפרד, הוא מסופר בקור רוח, כאשר גם דרמות גדולות בחיי הגיבורה מסופרות באיפוק, וגם הסוף שלו די פתוח, כך שמי שמחפש ספר מתח או סיפור גדול מהחיים, לא ימצא את זה בספר הזה.

ב-2017 אטווד טענה שהרומן אינו אנטי-דתי, אלא מביע התנגדות לשימוש בדת ככסות לעריצות. הניסיון מלמד שהיא צודקת. עריצות ורודנות, משתמשים בשלל הסברים, מדעיים (נאציזם), כלכליים (סובייטים) או דתיים (איראן ודומיה), כדי להצדיק את הטירוף שלהם. דיסטופיה טובה, המתארת עולם עתידני קודר, אמורה להציף בעיות שקיימות בהווה שהביאו לאותו עולם מסויט. גם כאן, בספר שנכתב ב-1985, הבעיה הראשית שאיתה העולם מתמודד, הוא הבעיה הדמוגרפית החמורה והתפרקות המשפחה. העולם המודרני שהביא לחופש פרט קיצוני, ולאפשרות של קיום יחסים בלי ילודה, מאיים בסופו של דבר להביא לכליונה של החברה המערבית. הנקודה הזו, שתגובת הנגד שלה הביאה להקמת רפוליקת גלעד, עדיין מאיימת על העולם המערבי, כך שאם לא רפוליקת גלעד, העתיד הקרוב כנראה יביא בהכרח לרפוליקה איסלאמית קיצונית באירופה וארה"ב, שאת הניצנים אנחנו רואים כבר היום.

לסיכום, מרגרט אטווד יודעת לכתוב, והספר, כנראה בניגוד לסדרה (שלא ראיתי, ולא החלטתי עדיין אם לראות), עוסק יותר בעולם הפנימי של הדמות, ובהצגת דילמות פילוסופיות, ותובנות נוגות על המצב האנושי, אך לטעמי זהו לא הטוב שבספריה. עד שיוכח אחרת, אני עדיין חושב שעין החתול הוא הספר הטוב ביותר של אטווד.

ספר טוב. מפחיד. אחרי כל מה שקראתי על הספר ועל הסדרה בטלביזיה, הסתקרנתי וקראתי. לא קל לקריאה. כתוב היטב מעורר מחשבה.

מאז ששמעתי על הסדרה של HBO שזכתה בפרסים רבים וגיליתי שהיא מבוססת על ספר, רציתי לקרוא אותו. קראתי באינטרנט על מה זה "סיפורה של שפחה" והבנתי שצריך בגרות מסוימת כדי להעז לקרוא. בכוונה תמיד דחיתי את הקריאה של הספר הזה, כדי שאבין אותו כמה שיותר בעתיד כשאהיה בוגר יותר. חלפו 3 שנים והחלטתי שהגיע הזמן, והעזתי לקרוא את הספר (בשבילי זה דרש אומץ).

הסיפור הוא דיסטופי ומתרחש ב"רפובליקת גלעד" - דיקטטורה צבאית שהשתלטה על ארצות הברית. בספר הזה מרגרט אטווד פורצת את הגבולות והולכת בגדול: כליאת נשים והפיכתן לכלום מלבד רחם פוטנציאלי להוליד ילדים לגברים מהמעמד השולט. הסיבה היא שהרבה נשים הן עקרות עקב מחלות מין וזיהום סביבתי.

הרעיון לכשעצמו מזעזע. הספר כתוב מנקודת מבט של השפחה שלפרד, אישה ששינו את שמה ל"של פרד", כי היא שלו: פרד הוא המפקד שלה שהקשר ביניהם הוא קיום יחסי מין כשהיא שוכבת פיזית על אשתו (זאת הדרך החוקית היחידה לפי הדת). כל מה שהיא צריכה לעשות בזמן המצב זה לא לזוז ולהסתכל על התקרה. פעם בחודש הם נפגשים בשביל לנסות להכניס אותה להיריון, ורגע לפני מבצעים טקס דתי.
לא בכדי הכותרת "סיפורה של שפחה" (ובייחוד המילה שפחה) על עטיפת הספר מסתירה את פיה של האישה הלבושה באדום. שלפרד ושאר הנשים שהיא חיה איתן מחוייבות ללבוש רק את הגלימות האדומות והכנפיים הלבנות, והן כמעט לא מדברות; אסור להן להתנגד אף פעם וחובה עליהן לציית.

לא מבינים את כל זה ישר מההתחלה. הכל נבנה מאוד לאט ובאריכות. מדי פעם יש רמיזות לסיבה שכל זה קורה, ורק לאחר עשרות עמודים אנחנו כבר יכולים לחבר חלק מהסיפור בראש. יש קפיצות בזמן – כי הדבר היחיד שלא לקחו לשפחה הוא את חופש המחשבה, אז היא נזכרת בחיים שהיו לה בעבר, ותוך כדי הקוראים חושבים ביחד איתה שאנחנו צריכים להעריך את מה שיש לנו. לאו דווקא בגלל שלא רע לנו, אלא כי אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד. לפני שנה – מי היה יכול לחשוב שתפרוץ מגיפה שתתפשט בכל העולם, מעל מיליון וחצי ימותו, כולם יהיו עם מסכות ולא נראה עוד את הפנים אחד של השני, אלפי אנשים ייכנסו לבידוד וכל המדינה תיכנס לסגר שלישי? זה באמת נשמע כמו ספר מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי לכל הדעות.

נצלו את הזמן וקראו את הספר שמעלה לא מעט נקודות למחשבה. אני תהיתי: האם הספר הזה מצליח להסביר לנו שבני אדם יוכלו לשרוד בכל מצב? או דווקא להפך – כי בספר מתוארת חומה שבכל יום כמעט שלפרד הולכת לשם ומסתכלת על הגופות התלויות שם, של אנשים שנרצחו כי קראו תיגר על השלטון.
זה בהחלט ספר מיוחד. אטווד לא כתבה את הספר הזה כדי שיהיה לכם כיף. היא כתבה אותו מתוך חשיבה רציונלית של "מה היה קורה אם...?" והיא תכננה לגרום לתנודות ברגשותיכם.

האמת שלא תיכננתי לכתוב ביקורת על הספר הזה. קראתי אותו לפני שבועיים בערך ולא יצאתי מגדרי. הרגשתי שהוא לא רע, אבל גם לא מספיק טוב. לא יכולתי לנסח במדויק מה איכזב אותי, והחלטתי שאסתפק בדירוג בינוני (***) ואמשיך הלאה. הבוקר קראתי את הביקורת היפה של אלון (מתחתיי בעמוד זה), ופתאום הבנתי מה אני רוצה להגיד. אני מזדהה עם כל מה שאלון כתב ברמת התחושות והחרדות האישיות, אלא שאני רוצה להתרכז בספר עצמו ולהוסיף "אבל...".

גם לי, לפעמים, כשאני לבדי, נוסעת במכונית או מקפלת כביסה, יש שברירי רעיונות או מחשבות מצמררות של מה היה אילו. מה היה אילו פתאום האיראנים היו פולשים לישראל וכובשים אותה. מה היה אילו ישראל היתה הופכת למדינת הלכה. מה היה אילו פתאום היתה נופלת עלינו פצצת אטום, או השקל היה מתרסק והופך ללא שווה כלום.

בכמה דקות של מחשבה, המוח החרדתי שלי מפיק המון רעיונות ואני רואה לנגד עיני תמונה מסויטת. אלא שבאופן טבעי, את עצמי קשה לי להפתיע. הדמיון שלי נעצר בנקודה מסוימת, וקשה לי להוסיף את הפרטים הקטנים והחיוניים לתמונה הכללית כדי להרגיש עד הסוף איך זה יהיה. לו יכולתי לעשות את זה, אני מניחה שהייתי מנסה לכתוב על זה ספר.

לכן אני נמשכת לספרים שירחיקו הלאה. שימחישו עבורי את מה שהדימיון השברירי שלי משרטט בכלליות. שיעמיקו מעבר למה שחשבתי עליו בעצמי בשלוש דקות של עמידה בפקק, ויפתיעו אותי. יוסיפו לי חומר למחשבה.

וזה בדיוק מה שמרגרט אטווד בספר הזה לא עושה. היא אמנם בוחרת לתאר מציאות הזויה שלא שקשורה דווקא לתסריטים שאני מריצה במוחי, אלא כזו ששורשיה נטועים יותר בפוליטיקה הפנים-אמריקאית אבל זה לא משנה. לצורך העניין היא מתארת עולם אפל ומפחיד, אבל היא מגיעה בדיוק עד למקומות שיכולתי להגיע אליהם בעצמי בחשיבה של כמה דקות. לא מעמיקה מעבר לתיאור המצב ולהתרפקות הנוסטלגית על מה שהיה קודם (כלומר, מה שיש לנו עכשיו), ולא מספקת שום ערך מוסף.

הכי בעייתי מבחינתי שהיא גם לא מספרת סיפור מאוד מעניין על רקע העולם שיצרה. זה כאילו שהיא רק מציירת את הרקע של התמונה, ולא את התמונה עצמה. הקריאה מלווה מלכתחילה בסקרנות גדולה להבין מה קרה ואיך בדיוק הגיעו למצב הזה, אלא שאטווד מטפטפת את הפרטים לאט-לאט, לאט מדי, ולמעשה עד סוף הספר לא מקבלים את ההסבר המלא, ולא מקבלים סיפור של ממש.

בקיצור, אותי בשלב מסוים הספר קצת התחיל לשעמם. נסע ונסע על מסלול ההמראה, אבל לא המריא. יכול להיות שזו בעיה אישית שלי, ואין בביקורת הזו תרומה כלשהי לכלל ציבור הקוראים. אולי זה רק הדמיון שלי שבמקרה מייצר תמונות דומות מדי לזה של אטווד ולכן יצאתי בתחושה שהספר טריוויאלי מדי. אולי. אבל בזכות הסקירה הנפלאה של אלון לפחות הבנתי מה אני חושבת על הספר הזה, וזה גם משהו. שיהיה. לפרוטוקול לפחות.

אמור לי ממה אתה מפחד ואומר לך מי אתה.
או לפחות, במה אתה מאמין.

לכולנו יש פחדים.
חלקם רציונליים יותר, חלקם פחות.
חלקם אידיאולוגיים יותר, חלקם פחות.
כן כן. אמרתי אידיאולוגיים.

מה מפחיד יותר?
טרור?
או הפגיעה בזכויות הפרט, שהחירויות שהמדינה לוקחת לעצמה בכדי להתמודד עם הטרור, עלולות להוביל אליה?

החשש שמא תקום בארה"ב תאוקרטיה נוצרית קיצונית?
או שמא החשש שתקום שם תאוקרטיה מוסלמית קיצונית?

האמת היא, שאין לנו מושג.
כלומר, הכל מפחיד.
מה מפחיד יותר?
מן הסתם, מה שהסבירות להתרחשותו גבוה יותר.
רק שכידוע, קשה להתנבא.
במיוחד בכל מה שנוגע לעתיד.(*)
אז לכו תחשבו סבירויות והסתברויות.

אבל השאלה היא, כמובן, לא רק מה מפחיד יותר.
השאלה היא, האם יש לנו אינטרס שאנשים יפחדו. כדי להניע אותם לפעולה כזו או אחרת.
ואם כן - אז ממה בדיוק רצוי לנו שיפחדו.
שיח של הפחדה, מה שנקרא.
(כך, מן הסתם, היה מסווג הספר "סיפורה של שפחה" אם היה מוסב על תאוקרטיה מוסלמית דווקא, שצמחה בארה"ב. בתוספת אסלאמופוביה וגזענות.
אבל הוא מוסב על תאוקרטיה נוצרית דווקא, וזה משהו אחר.
לא צריך להיות גזען או אסלאמופוב כדי לפחד מהימין-הנוצרי-השמרני האמריקאי, כידוע.
עוזר גם שלאטווד יש תועפות של כשרון ויופי של כתיבה).

ולכן -
אמרו לי ממה אתם מפחדים, מה אתם מספרים לאחרים שמפחיד, ואומר לכם באיזה צד של המפה הפוליטית אתם נמצאים.
אם פחד הוא עניין אישי, הרי שבמקרה הזה אין ספק שהאישי הוא הפוליטי.

ומאחר ואטווד ואני אינן מחזיקות באותו סט ערכים הרי שגם איננו מחזיקות באותו סט של פחדים.
ומה שנראה בעיניה אקטואלי כל כך, ממש מצמרר, יכול לקרות כל רגע, נראה בעיני מעט מופרך, שלא לומר מגוחך.
בהתחשב, כמובן במגבלות הידועות והנזכרות לעיל לגבי היכולת שלנו לחזות את העתיד.
דברים שנראו מופרכים הרבה יותר כבר קרו, אז מי יודע.
(אבל תכלס, מה אכפת לי להצהיר בביטחון שהכל מופרך.
הרי אם יתממשו פה התחזיות של אטווד, ככל הנראה לא נוכל להיפגש כאן בשביל שתגידו לי "אמרנו לך!").


בכל זאת, כשיוצאים מנקודת הנחה שדתות באשר הן אינן אלא כלי פאטריארכלי שנועד לאפשר לגברים לשמור על עליונותם ולשלוט בנשים, אז קל להמציא דת שבה חל איסור חמור על הפלות, אבל חיסול תינוקות שנולדו פגומים הוא לגמרי סבבה.
הפלה היא פעולה שמאפשרת לנשים חופש בחירה לגבי גופן, ולכן משטר פאטריארכלי יאסור אותה.
תינוק חולני, לעומת זאת, הוא מעמסה על הגבר המפרנס. השקעה שלעולם לא תשתלם. אז למה לא להרוג אותו.

אבל מי שרואה את כל הקונספט של דת באופן קצת שונה, יודע שדתות האוסרות הפלה אוסרות אותה מכיון שהן משוות את מעמדו של עובר למעמדו של תינוק, ולכן אין "להרוג" עובר כשם שאין להרוג תינוק.
ואם הרג תינוקות מותר... אין שום סיבה דתית לאסור על בדיקות הריון שיוכלו לאתר את התינוקות הפגומים מלכתחילה ולחסוך הרבה זמן ומשאבים. אין שום סיבה לאסור על הפלה במקרה כזה.
בכלל, ההנחה שחברה דתית פונדמנטליסטית שהפוריות והילודה עומדת בראש מעייניה תוותר על רובו המוחלט של המערך הרפואי שיכול להוביל לתוצאות הרצויות היא קצת... מוזרה.
כמו גם ההנחה שחברה דתית-שמרנית באופן קיצוני תפתח ליברליות קיצונית באופן בו היא קוראת, מפרשת ומיישמת את התנ"ך.

אבל הספר, כאמור, כתוב היטב. סוחף ומרתק.
אם הוא ידיר שינה מעיניכם או לא - זה כבר לא לגמרי תלוי באטווד.
זה תלוי בכם.

(*)טוב, אז כתבתי "כידוע", כי אני לא בטוחה בקשר למקור הציטוט. גוגל אומר נילס בוהר. האמנם?

לספר הזה ציפיתי בשקיקה. האזנתי והוא משך אותי תחילה. אך עם ההתקדמות הבנתי כי איני מתחברת לאף דמות וגם לא לעלילה. יתרה מזאת מצאתי חסרים ופערים בעלילה אשר גרמו לי לתחושת חוסר אמינות.
זוהי דיסטופיה אשר בה קבוצת מיעוט משתלטת על המדינה וקובעת חוקים חדשים המנשלים את הנשים מזכויותיהן, מהחירות המנטלית והפיזית. קיימות עוד עובדות אשר איני רוצה לחשוף בפני קוראים אחרים אשר ימצאו בספר עניין.
רציתי לציין כי לסופרת יכולת מופלאה לגרום לדיסטופיה להיראות ולהרגיש את התחושה כי היא אמיתית.
עם זאת , הרציונל שבי סרב ללכת שבי אחר תחושה זו.
לצערי לא התחברתי ומצאתי אותו כבזבוז של זמן.