ביקורת ספרותית על סיפורה של שפחה (תרגום חדש) מאת מרגרט אטווד
ספר טוב

---

לאחר ששכך הבָּאז, ובאיחור אופנתי, הגעתי לספר הזה של אטווד. זה לא הספר הראשון וגם לא השני שלה שאני קורא, ומאחר ואני חובב דיסטופיות באתי עם ציפיות גבוהות.
על הסיפור עצמו אין יותר מידי מה להרחיב, אני מניח שכולם מכירים או שמעו. בקצרה, בעתיד הלא רחוק, לאחר הפיכה, ארה"ב נופלת לידי אוונגליסטים קיצונים שמקימים בחלקים ממנה תיאוקרטיה קיצונית – "רפובליקת גלעד". בעקבות ירידה חדה בילודה נוצר מעמד חדש של נשים המשמשות מעין פילגשים למעמד העליון של בכירי גלעד, אך ורק למטרת ילודה. הנשים הללו לבושות בלבוש מיוחד, והן גרות בבית של האדון ואשתו, אך נשלל מהם כל חופש או יכולת ביטוי עצמי, והן נמצאות בפיקוח מתמיד. נאסר עליהן לנעול את דלת חדרן, אסור להן לעזוב את הבית ללא רשות, וגם זה רק כדי לערוך קניות, בזוגות, כאשר גופן ופניהן מוסתרות, ועוד שלל הגבלות.
אטווד בנתה את הסיפור כך שהעולם הדיסטופי נחשף מעט מעט, אך עדיין משאיר לא מעט נעלמים. לא אהרוס למי שלא קרא אם אספר שבסוף הספר מתברר שהסיפור המסופר מפיה של שלפרד, אישה-פילגש החיה ברפוליקת גלעד, הוא למעשה תמלול של הקלטה שנמצאה לאחר שנים רבות, לאחר שרפוליקת גלעד כבר אינה קיימת עוד. הסיפור עוקב אחרי חייה של שלפרד, ונודד בין חייה שלפני המהפכה, לחייה האומללים לאחריה. הספר מתמקד בעיקר בעולמה הפנימי של שלפרד, הוא מסופר בקור רוח, כאשר גם דרמות גדולות בחיי הגיבורה מסופרות באיפוק, וגם הסוף שלו די פתוח, כך שמי שמחפש ספר מתח או סיפור גדול מהחיים, לא ימצא את זה בספר הזה.

ב-2017 אטווד טענה שהרומן אינו אנטי-דתי, אלא מביע התנגדות לשימוש בדת ככסות לעריצות. הניסיון מלמד שהיא צודקת. עריצות ורודנות, משתמשים בשלל הסברים, מדעיים (נאציזם), כלכליים (סובייטים) או דתיים (איראן ודומיה), כדי להצדיק את הטירוף שלהם. דיסטופיה טובה, המתארת עולם עתידני קודר, אמורה להציף בעיות שקיימות בהווה שהביאו לאותו עולם מסויט. גם כאן, בספר שנכתב ב-1985, הבעיה הראשית שאיתה העולם מתמודד, הוא הבעיה הדמוגרפית החמורה והתפרקות המשפחה. העולם המודרני שהביא לחופש פרט קיצוני, ולאפשרות של קיום יחסים בלי ילודה, מאיים בסופו של דבר להביא לכליונה של החברה המערבית. הנקודה הזו, שתגובת הנגד שלה הביאה להקמת רפוליקת גלעד, עדיין מאיימת על העולם המערבי, כך שאם לא רפוליקת גלעד, העתיד הקרוב כנראה יביא בהכרח לרפוליקה איסלאמית קיצונית באירופה וארה"ב, שאת הניצנים אנחנו רואים כבר היום.

לסיכום, מרגרט אטווד יודעת לכתוב, והספר, כנראה בניגוד לסדרה (שלא ראיתי, ולא החלטתי עדיין אם לראות), עוסק יותר בעולם הפנימי של הדמות, ובהצגת דילמות פילוסופיות, ותובנות נוגות על המצב האנושי, אך לטעמי זהו לא הטוב שבספריה. עד שיוכח אחרת, אני עדיין חושב שעין החתול הוא הספר הטוב ביותר של אטווד.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על סיפורה של שפחה (תרגום חדש)