“ספר בדיוני המשלב שואה ואדריכלות(!) בפריז(!), שנכתב ע"י אדריכל שעד כה פרסם רק ספרים מקצועיים וזו לו התנסות ראשונה בתחום הפרוזה, והמעורר כבר לא מעט זמן רגשות עזים ודיונים על סף חילופי מהלומות וירטואליות בכל מיני פורומי-קוראים נחשבים?! רשמו אותי - אני בפנים!
אומר מיד: עם כל הרקע האישי שהבאתי לספר הזה, כמי שגדל בפריז, כאחד שאביו יליד צרפת איבד את רוב משפחתו להלשנות (שטרסבורג) ולמשלוחי המוות (מפריז לאושוויץ) ושהוא עצמו (אבי) הסתתר יחד עם הוריו באסם תבואה מבודד בפאתי העיר סנט-אטיין וכטיפוס (אני) שהשואה היוותה על כן נדבך מונומנטלי בחינוכו ובעיצוב תפיסת עולמו - ספר כזה הוא כמעט מאסט. בלתי ניתן להתעלמות. כמו, להבדיל כמובן, ויניל-פריק ששומע פתאום על הוצאה מחודשת של תקליטי הפינק פלויד במארז קופסה מהודר... מה, הוא לא יקנה? יקנה, יקנה. ואפילו שיש לו את כל הפורמטים בכמה גרסאות כולל פריטים לאספנים... בדיחה פרטית.
טוב, ואחרי ההקדמה המשכנעת (את עצמי) הזו, הנה הצד התומך: "האדריכל מפריז" הוא אחלה' של ספר. נוטה למינימליזם תיאורי, חסכנות כמעט סגפנית לעיתים (אין בו התרפקות על השמש הזורחת עם בוא היום והמאירה באור יקרות את אבני השפה האפורות המתייבשות לעתן מטל הלילה - למשל), אבל לי זה עשה דווקא טוב לפגוש פתאום ספר כזה, אחרי שהשלמתי -לא ללא מאמצים ניכרים ובשפת המקור- את "האומנות הצרפתית של המלחמה", רומן בן 800 עמודים הכתוב בגופן זעיר והעוסק באמצעות שתי הדמויות הראשיות במעבר הלוך ושוב בין צרפת הקולוניאליסטית ובין זו של ימינו, שהפכה להיות בעצם קולוניה של הקולוניות שלה, ע"ע מיליוני המהגרים ששינו לבלי היכר את הנוף האנושי והאורבאני של הרפובליקה הצרפתית. קשה, קשה. אמנם צריך לצלוח בסלחנות את הנטייה המאוסה כבר בימינו לניים-דרופינג (איב מונטאן ממשיך להופיע בפריז הכבושה וסימון סניורה, לימים רעייתו, מכבדת בנוכחותה תצוגות אופנה נחשבות), כאילו שכל מסד האמינות של הרומן תלוי בכך (נועה ידלין, זוכרים?!), אבל כסיפור נטו (יש דבר כזה?) – "האדריכל מפריז" עושה את העבודה. הוא בנוי היטב, מתקדם ומתרחב, מותח לפרקים ובעיקר משרטט נכונה את רצף תגובות האדם למצבי לחץ מתמשכים, מכאלה הנוטים לחסד כרפלקס פבלובי ותוך התעלמות מוחלטת מסיכון חייהם וחיי קרוביהם ועד כאלה, הרוב יש לציין, שימהרו להלשין על שכניהם, אולי ייצא להם מזה משהו.
בצד המקטרגים, חשוב לזכור שספר מהסוג הזה אמנם 'פתוח לקריאה' לציבור הרחב, אך ברור שהוא עשוי לעורר גיחוך אצל כל הדיוט היודע דבר או שניים על הנושא, בטח יהודי, בטח יהודי-ישראלי, בטח יהודי-ישראלי עם רקע אקדמי או משפחתי רלוונטי (סורי) וכפי שכתבו כבר כאן ובמקומות אחרים – בדיה על השואה זה עניין בעייתי אפריורי. מלכתחילה ולמפרע. צודקים. קשה שלא לחשוף שיניים כשמישהו נראה כאילו מזלזל לך באינטליגנציה.
אלא מה? גם "רשימת שינדלר" היה חנטריש גדול לעיניים יהודיות/ישראליות (האקספוזיציה הרגשנית, פס הקול החובט בהגזמה – זכרו את סצנת העלאת הגופות המרקיבות על הסרט הנע בדרך לכבשן הפתוח, המעברים משחור-לבן לצבעוני כדי 'להכריח' את הקהל לעקוב אחר ילדה אחת בהמון עד לרגע מותה בסרט, שכתוב על גבול המחוצף של ההיסטוריה לטובת התסריט קרי האדרתו של שינדלר, שאמנם הציל את עובדיו בסופו של יום, אך גם ניצל אותם היטב ככוח עבודה חינמי עד לרגע הפינוי), שפילברג עצמו הודה בראיונות רבים שלא הקהל היהודי הוא קהל היעד שלו, אלא 'ההמון האמריקני', כל מיליוני האפרו-אמריקנים וההיספנים שלא נחשפו לנושא בשיט, אך יצאו מהסרט בהלם טוטאלי; I felt devastated! - הם זעקו בקולות משתנקים אל עבר עמדות הראיונות של CNN ושל Sky News, שהוצבו מחוץ לאולמות הגדולים בניו יורק ובאל איי. לא שכחנו. סיינפלד עשה מזה קאלט מטורף.
בקיצור, אני חושב שאת "האדריכל מפריז" צריך לשפוט עפ"י איכויותיו הספרותיות וללא כל המטען –כבודו במקומו מונח- שרובנו מביאים מהבית. אני יכול להסכים שכל הסיטואציה הזו של אדריכלות בפריז הכבושה לטובת הסתרתם של יהודים נרדפים – יש לה ניחוח ביזרי של שעטנז (זה קרה באנגליה הויקטוריאנית? אז ספר על אנגליה הויקטוריאנית!), בטח כשלא ברור עד תום מה בא הסופר 'למכור לנו' יותר – שואה או אדריכלות... וגם שיבוצם של 'קטעי האדריכלות' נדמה לעיתים מאולץ ומודבק: גיבורי הספר מחפשים מקום מסתור אפשרי בבית כפר בן 30 חדרים והקוראים 'זוכים' לתיאור מרשים-מגוחך של אדריכלות קלאסית עם 'נגיעות' מודרניזציה... אנחנו בעידן הספק והפקפוק בואכה חוסר הכבוד הטוטאלי ברשתות החברתיות, הלו!
אבל כספר המציג עלילה אפשרית והמתאר אווירה כבדה ונאמנה במידה רבה למקור, יש לו מעלות לא מבוטלות. וכל זה בפרט שאני -כמו הסופר- לגמרי לא מסכים עם גרסת "הצרפתים המצילים" שהתפתחה בצרפת מאז תום המלחמה, אפילו שהיו כמה כאלה, כולל האנשים שהסתירו את אבי ואת הוריו תמורת כסף שלא היה בידיהם לשלם; קיימים כיום אין ספור מחקרים, ספרים חשובים כמו "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, סרטי-חובה כמו "המטרו האחרון" של פרנסואה טריפו ובעיקר ארכיונים של הצבא ושל הממשל הצרפתי תחת הכיבוש הגרמני שנפתחים לציבור בשנים האחרונות בזה אחר זה ושמגלים ללא צל של בושה ובאובייקטיביות יבשה את מידת מעורבותם של צרפתים במכונת הרצח הגרמנית, עפ"י רוב בחדווה ובהתלהבות גדולות מאלה של הכובשים עצמם. אחרת איך יכול היה להימחק כמעט שלישה של הקהילה היהודית המפוארת בצרפת?! במסתורים הסודיים של "האדריכל מפריז" יכלו להסתיר לפחות מחצית מהשליש...
לסיכום: לקרוא אבל באיזי.”
