הנשים של טרואל הוא רומן היסטורי המשלב אמונה, משפחתיות, מסורת ועוצמה נשית. הוא עובר כחוט השני בין סיפורן של ארבע נשים שנלחמו כדי להגן על מורשתן, יהדותן ומשפחתן - ולמעשה כל השלושה הם מרכיבים מהותיים לזהותן. הקשרים בין ארבע נשים אלו מתגלים תוך כדי הקריאה, וכך ארבעת הסיפורים מתלכדים לכדי רומן שלם שמביא לקדמת הבמה את יהדות ספרד מנקודת המבט הנשית, שקולה ראוי להישמע. דרך הסיפורים המשפחתיים, העובדות ההיסטוריות המרתקות והמטעמים שעוררו את סקרנותי זכיתי להכיר תרבות שלמה שלא היטבתי להכיר קודם לכן, ואני מכירה לזהבה תודה על כך. הספר כתוב בשפה רהוטה וקולחת שגרמה לי לצלול אל סיפורן המשותף של שריתיקה, דוריתיאה, אסתריקה ואסתרייה. האפילוג המסכם היה מצוין ומפתיע, סיום מושלם לספר זה!

הספר מגולל את סיפורו של לוסיין ברנאר, אדריכל צרפתי שחי בפריז הכבושה של מלחמת העולם השנייה. לוסיין מתקשה למצוא עבודה ונאבק כדי לשרוד כלכלית, עד שמובאת בפניו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה: להשתמש בכשרון שלו כאדריכל על מנת לשרטט מקומות מחבוא ליהודים הנרדפים בידי הנאצים. בתמורה הוא יקבל סכומי כסף חלומיים והזמנות עבודה יוקרתיות. לוסיין מסכים לתנאים, למרות הפחדים העצומים שמלווים את ההחלטה הזאת. במשך הזמן, ההחלטה שנולדה פרי תאוות בצע ושנאה כלפי הגרמנים יוצרת בלוסיין שינוי שגורם לו להסתכל אחרת על החיים. כמה מקווי העלילה מתלכדים אל תוך העלילה המרכזית והסיום יפה ושלם. בסיפור מובאת נקודת המבט ה"נכרית", של בני אדם ללא שמץ של חמלה כלפי היהודים המסכנים, והן מנקודת המבט של היהודים. אני מודה שהתחברתי יותר לנקודות המבט של היהודים במרדף מאשר לפרספקטיבה הנכרית, שמנחה את העלילה הראשית. גם דמותו של לוסיין, שהתחבבה עלי רק לקראת הסוף, לא הצליחה להיכנס לי ללב. באופן כללי, הסיפור עצמו לא הצליח לרגש אותי כפי שציפיתי. לא כאב לי, לא הזלתי דמעה, לא התכווץ לי הלב, כפי שבדרך כלל קורה כשאני קוראת ספרים על השואה ומלחמת העולם השנייה. הסיפור כתוב במעין קור רוח שפחות התאים לי, באופן אישי, לנושא הכאוב הזה, שתמיד צובט לי את הלב. אמנם העלילה מעניינת דיה אבל מנעד הרגשות ובעיקר הדמויות עצמן הרגישו לי שטחיים, כאילו רק מגרדים את קצה הקרחון, וחבל.
למי שאוהב ספרים העוסקים בנושא זה ויש פינה חמה לאדריכלות, שווה לקרוא. אבל ישנם ספרים אחרים על תקופה זו שאהבתי יותר, גם מבחינה הסטורית וגם מבחינה רגשית.

כל פעם שאני חושבת שדיאנה גבלדון הגיעה לשיאה ולא תוכל להתעלות מעל עצמה, אני ממשיכה לספר הבא בסדרה ומבינה את גודל טעותי.
כבר ממהתחלה נמשכתי אל העלילה המקורית שמשלבת סיפור אהבה על זמני, תרתי משמע, יחד עם תהפוכות הסטוריות, סיפור על תרבויות שנכחדו, גאווה אבודה של עם, ודמויות חזקות ושנונות.
גבלדון משלבת את העל-טבעי בדיוק במידה הנכונה - לעתים הקריאה מצמררת בעקבות כך.
הפעם קלייר וג'יימי מגיעים למושבות באמריקה ומתחילים לבנות את חייהם מההתחלה. הם תופסים להם חלקת עדן קטנה משל עצמם ומתחברים לאינדיאנים שמסביב - כל התיאורים נשמעים מאוד אותנטיים, קונקרטיים, כך שקל לדמיין את מה שעובר על הדמויות.
בריאנה, בתם של קלייר וג'יימי, נשארת רחוקה בעתיד שבעוד מאתיים שנה, יחד עם רוג'ר מקנזי. האם אי פעם הם יזכו להתאחד? ובאיזו מהתקופות זה יקרה? האם אפשר לשנות את העתיד - או את העבר, במקרה הזה?
ספר מצוין ומרתק שקשה להניח מהיד!

לאחר כל התשבחות, הגעתי לספר הזה עם ציפיות גבוהות.
אין דבר שאני אוהבת לקרוא יותר מאשר מותחנים עשויים היטב עם קורטוב של תחכום והפתעה. זה גם מה שאני מנסה לעשות בכתיבה שלי. אמנם אני מעדיפה מותחנים בלשיים, אבל גם מותחני ריגול מסתוריים בהחלט יכולים לעשות את העבודה.
דמותו של אוואן סמוק, יתום שהוכשר על ידי הממשלה להיות מתנקש-על ואז ירד למחתרת, היא מסקרנת למדי. מערכת היחסים שלו - לאו דווקא הרומנטית - עם השכנה מיה ובנה פיטר, דרכה הוא מגלה אמיתות על עצמו, הוסיפה עגלגלות נדרשת לדמותו והיתה כיפיית לקריאה.
סיפור המסגרת שמתגלה לאיטו, ממש עד לעמוד האחרון, מסקרן ובהחלט מובן איך הוא יכול להחזיק סדרת ספרים שלמה.
אבל - כן, יש כאן אבל - העלילה של הספר הנוכחי לא ריגשה אותי יותר מדי. לא הרגשתי מרותקת לעמודים ולא היה כאן את אפקט ה"וואו" החביב עלי כל-כך בסיומו של ספר מתח מעולה. חשיפת התפנית בעלילה היא הרגע האהוב עלי הן כקוראת והן כסופרת, וכאן הוא פשוט חלף לידי.
למרות זאת, אשמח לקרוא גם את הספר הבא בסדרת פרויקט X שכן הדמות הראשית של אוואן והאמיתות שנחשפו ממש בעמודים האחרונים בהחלט סיפקו את הסחורה. אולי עכשיו, כשאבני הפינה הונחו בספר הראשון, העלילה הבאה תוכל לנסוק גבוה יותר.

סדרת הספרים "נוכרייה" ממשיכה להפתיע אותי כל פעם מחדש בטוויסטים המפתיעים והתפניות בעלילה שהיא מציבה בפני קוראיה. לצערי, את שני החלקים של אותו כרך בסדרה, Voyager, שפוצל לשניים לא קראתי ברצף (טעות שלא אחזור עליה בכרך הבא בסדרה, שגם הוא פוצל), אבל הדבר לא מנע ממני מלהישאב בקלות אל תוך סיפור אהבתם הכובש של קלייר וג'יימי.
בכרך הזה, הזוג שלא התראה עשרים שנים ארוכות זוכה להתאחד בשנית. בניגוד לרטט ההתאהבות הראשונית שליווה את הספרים הקודמים, כאן מורגש העומק של אהבה רבת שנים שסוף-סוף זוכה להתממש.
גבלדון מיטיבה לתאר את השינויים שחלו בדמויות האהובות, שהתבגרו וחוו בעשרים השנים שחלפו מאז הפסקנו לקרוא עליהן.
אנחנו גם נחשפים לכמה דמויות חדשות ומעניינות שכנראה יזכו ללוות אותנו גם לכרכים הבאים.
העלילה מובילה אותנו להתרכז במבצע הצלה של אחת מהדמויות ומאפשרת לנו להפליג יחד עם הגיבורים למקומות אקזוטיים ונשכחים, בתקופה שבה היו איים נטושים ומסתוריים... אנחנו נוטשים את גבולות סקוטלנד אלא תוך עולם חדש ולא מוכר, מה שהפך את הקריאה למסקרנת רק מעצם "התפאורה" שלה.
בספר נשתלו ניואנסים רבים שבאים לידי ביטוי בהמשך העלילה, ולכן לדעתי יש חשיבות לקרוא את שני הכרכים ברצף, כמקשה אחת. אני בטוחה שהקריאה תהיה מהנה עוד יותר באופן זה, שכן גבלדון היא אלופה בדקויות של ניואנסים!
הספר כתוב נהדר, סוחף ומפתיע! כמובן שאמשיך לכרכים הבאים בסדרה!

קשה להגדיר את הספר הזה תחת קטגוריה אחת: עלילתי או עיוני? אוטוביוגרפי או ביוגרפי? דוקטומנטרי או בדיוני? כנראה שיש בו הכול מהכול.
זהו מסמך אנושי של העיתונאי הפלילי ג'ייק אדלסטיין, שבו הוא פותח עבורנו צוהר לחברה היפנית על כל גווניה - המרהיבים והמזעזעים.
באופן כללי, אני מוצאת את התרבות היפנית מרתקת ומסקרנת, ולכן כששמעתי שישנו ספר המתאר את היקוזה היפנית וחושף מעט מההילת הסודיות שלה, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.
ההתחלה של הספר מעט איטית ומתרכזת בעיקר בהסתגלותו ההדרגתית של אדלסטיין לחוקים הבלתי כתובים של עבודה ככתב במדור פלילים עבור העיתון הנמכר ביותר ביפן. שלא כמו בארצות אחרות, ביפן שוררים יחסים הדוקים בין הכתבים לבין המשטרה, המעוגנים גם בתכתיבי התנהגות ויחסי חברות עמוקים שכנראה לא יימצאו בשום מדינה אחרת. מעבר ליחסים של הכתבים והשוטרים, גם ברמה המערכתית העיתונות מכבדת את המשטרה ולמשל עשויה לדחות סקופים או תגליות על מנת לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר. בתמורה לכך, המשטרה משתפת פעולה עם העיתונאים וחוסכת להם לעתים עבודת תחקיר מפרכת על ידי כך שפשוט חושפת בפניהם את המידע. האם מדובר בהרמוניה מושלמת או במצב הכרוך בסיכון? אני בעצמי טרם הגעתי לתשובה.
תוך כדי הסיפור האישי של אדלסטיין, הוא חושף בפנינו כמה עובדות מפתיעות על החברה היפנית - רשימת רבי המכר ביפן, למשל, מצביעה על לא רק על הנטייה להתאבדויות השכיחה בקרבה, אלא גם על היחס האוהד כלפיה. גם היחס למיניות וליחסי מין עשוי להפתיע בשל הסטריאוטיפ היפני של החזות המאופקת. אבל ביפן תעשיית המין פורחת וישנם מועדוני "מארחות" כמו פטריות אחרי הגשם, ודווקא מהמקומות הללו אדלסטיין מתחיל להתקרב אל כמה מבכירי היקוזה היפנית.
מנסים למכור את הספר הזה כחדירה אל לב היקוזה היפנית, וזה לא נכון. החלק על היקוזה אמנם משמעותי, אך הוא מסתמן ככזה רק לקראת סיומו של הספר. אני חושבת שהספר חודר אל לבה של יפן כולה, ולכן גם אם הכתיבה אינה סוחפת או מבריקה, מי שמתעניין בתרבות היפנית גם ימצא את הספר הזה כשווה קריאה.

את הספר הנוכחי התחלתי לקרוא בעודי נופשת בחופי האי סנטוריני הקסום, סוג של "מיני" ירח דבש לאחר החתונה. אבל עד מהרה נשלפתי מהמים התכולים ומהנוף המהפנט ונזרקתי במהומת פיגועים רצחניים שמקורה בארגון טרור חדש במזרח התיכון.
מי שכבר קרא את הביקורות שלי על ספריו של סילבה יודע שיש לי פינה חמה בלב השמורה לגבריאל אלון. הכתיבה של סילבה היא תמיד הדרגתית, יסודית, מסקרנת, והדמויות המיתיות שיצר - המרגל האגדי גבריאל אלון, ראש "המשרד" לשעבר ארי שומרון המאיים, אדריאן קרטר אכול רגשות האשם על ה-11 בספטמבר, קיארה שמזמרת באיטלקית גם כשהיא עצובה וגם כשהיא מאושרת, עוזי נבות שנמצא בדיאטה תמידית בעודו מנסה להסתגל לתפקידו החדש כראש המשרד - תמיד שנונות ושובות לב. ותמיד מתלווה לקריאה הסוחפת ערך מוסף, בין אם מדובר באנקדוטות לגבי עולם האמנות ובין אם מדובר בקריאה חדה ומפוכחת של תרבות הג'יהאד המתפתחת במזרח התיכון.
הפעם נכנסת לתמונה דמותה האצילית של נדיה אל-בכרי, יורשת העצר היפהפייה שאביה, מממן הטרוריסטים זיזי אל-בכרי, נרצח לנגד עיניה על ידי הישראלים (הסיפור המלא בספרים הקודמים...). האם היא תוכל להתגבר על נקמת הדם שזורמת בעורקיה או שמא היא מרגלת כפולה?
לא אכביר במילים כי כתבתי רבות על ספריו של סילבה בעבר ועל הערכתי על השירות הספרותי והתדמיתי שהוא עושה לאומה הישראלית. רק אציין שבשלב מסוים בחופשה נאלצתי לקחת הפסקה מהספר על מנת לחזור אל ירח הדבש היווני שלי, אבל השלמתי את החסר בתוך שעות ספורות לאחר שחזרתי אל המציאות הישראלית שלי :)

ספר מוצלח נוסף מבית היוצר של דניאל סילבה, שבו הסוכן האגדי, גבריאל אלון, שגם עובד כרסטורטור של יצירות אומנות בזמנו הפנוי, מנצל את כישוריו כמרגל על מנת להתחקות אחר יצירת אומנות אבודה של קאראווג'ו, שגם במציאות נעלמה ללא לעקבות לפני כחמישים שנה. החיפוש מוביל אותו לרשת מחתרתית שעושה סחר בציורים גנובים עבור האנשים המסוכנים ביותר בעולם. סילבה חושף אותנו לסיפורה הטרגי של סוריה, ושל רופא העיניים מלונדון, הליברלי והנאור לכאורה, שהפך לרודן האכזרי והאפל ביותר שהמדינה ראתה, אולי אפילו יותר מאביו הנודע לשמצה. סילבה מתאר את הזוועות בסוריה, היריבות בין הסונים לשיעים וההשלכות של המחלמה על אלה שהצליחו להימלט, אך לא לשכוח, בצורה אותנטית ומרתקת. מה שאני אוהבת בספרים של סילבה זה שיש בהם, מעבר לעלילה סוחפת וכתובת היטב, גם הרבה מידע במגוון תחומים - החל באומנות וכלה בפוליטיקה של המזרח התיכון. כיף לקרוא ספרים שיש בהם גם ערך מוסף, והספרים של סילבה עונים להגדרה הזו במדויק.

מה אוכל להגיד על הספר הזה שלא אמרתי על ספריו האחרים והמצוינים של דניאל סילבה? דמותו האלמותית והכובשת של גבריאל אלון, סוכן המוסד האגדי, חוזרת לככב בעלילה מסעירה, המתחילה בקריית הוותיקן ברומא ומתקדמת לאיטה אל עיר הקודש הישראלית. בספר זה אנו מתוודעים לכמה מן הסודות האפלים השוכנים במדינת הוותיקן הקדושה, ולקשר שלהם לטרור עולמי. בכתיבה רבת כישרון ויוצאת דופן, סילבה מצליח להוביל את העלילה בדרכים מפותלות אל מקומות לא צפויים, שגרמו לי לקרוא את הספר בשקיקה. הרגשתי שבספר הזה סילבה הביע את עצמו יותר מבחינת השקפותיו הפוליטיות והקריאה המרשימה שלו של המפה הפוליטית במזרח התיכון ובעולם בכלל. סילבה הוא לגמרי פרו-ישראלי ואני סבורה כי ספריו המדהימים עושים שירות מדהים לתדמית של ישראל בעולם, יותר מכל תוכנית שיווקית שמשרד החוץ יוכל לייצא, כך שתמיד מסקרן אותי לקרוא מה קוראים מעריציו ברחבי העולם. מעבר לכך, כל ספר הוא פשוט תענוג קצבי ומסעיר, ולא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם.