יש ספרים שבונים לך עולם בדיוני אמין להפליא. יש ספרים שמספרים על עולם אמיתי ואתה מרגיש שהוא בידיון. והספר הזה שייך לסוג השני. הוא מתאר את פריז תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, ואתה מרגיש שהוא המציא איזה סיפור ושיעבד אותו לכמה סוגים של אג'נדה שהיו לו: 1) להראות כמה נורא היה הכיבוש 2) להראות כמה נפלא להיות אדריכל 3) להדגים מי הטובים ומי הרעים. כאשר סעיפים 1 ו 3 מקובלים על כולם, ובלפור מתפרץ פה לדלת פתוחה עם הרבה רעש וצלצולים.
אני חושבת שהדבר שהיה לי קשה מכל אם הייתי בכיבוש ההוא - יותר מהמחסור, מהרעב ומההשפלה הוא הפחד. הפחד שלא מרפה כי יכול להיות שמישהו הלשין עליך או על שכנך. או שהמחתרת פעלה ויתפסו אותך כבן ערובה ברחוב ושם גם יירו בך. או שבן משפחה לא יחזור. הפחד הזה שאינני מכירה אישית, תודה לאל, נראה לי כמו הדבר האיום ביותר, שאי אפשר להתרגל אליו. הפחד הזה מתואר בספר הזה באופן די מוחשי, ובזכות התאור הזה הוא זכה בכוכב השלישי.

הסיפור מתאר אדריכל בפריז, שמקצועו כל כך חשוב עבורו שהוא מוכן אפילו למכור את נשמתו לשטן למען הזכות לתכנן בניינים. והוא גם פחדן שחושב בסטיריאוטיפים, גם קצת אנטישמי (בלי להכיר מקרוב יהודים) בערך כמו השכבה הבורגנית שחיה בעיר באותן שנים. ויום אחד הוא מקבל גזר יוצא מהכלל בצורת תכנון מבנה שישמש בעצם את מכונת המלחמה של הגרמנים – שבא עם מקל מאיים – בתמורה עליו לתכנן מקומות מחבוא ליהודים בדירות מפוארות, מעשה שאם ייתפס יביא להוצאתו להורג, כנראה בעינויים. וכך נגרר הספר מדוגמא מצמררת אחת לשניה, כאשר אנטישמיות, אכזריות לשמה, תאורי עינויים מחליאים, וגם הלשנות של צרפתים על יהודים או על צרפתים המחביאים יהודים אמורים להבהיר לקורא מי הרעים ומי הטובים בסיפור.
יובהר מיד: זה לא ספר שואה, למרות שיהודים וטלאי צהוב מופיעים בסיפור. הסיפור לא קרה – גם לא יכול היה לקרות.

הוא לא אמין. הוא מרגיש מגוייס (גיוס שאין בו כל צורך כי מה שהוא מצהיר מקובל היום על הרוב המכריע של האנשים) הוא כולל אי דיוקים היסטוריים ההופכים גם סיפורים שהיו – או יכלו להיות – לבדייה. היתה, כמובן, אנטישמיות בצרפת של אותם הימים. אבל מסיפורים של אלה שהיו שם אני יודעת שהיו לא מעט צרפתים נוצרים שסייעו והצילו תוך סיכון עצמם ומשפחתם (ברור שסיפור פרטי אינו מעיד אלא על עצמו, ובכל זאת...)
אז מה אני אומרת? הוא לא משעמם במיוחד, אני לא אהבתי במיוחד, ומי שיפיקו ממנו תועלת הם השוקלים ללמוד ארכיטקטורה שיתכן שאינם מבינים כמו בלפור, את נפלאות המקצוע הזה. אהבתו של בלפור למקצועו זה העניקה לו עוד נקודות זכות בעיני, ובלבד שלא יקרא לעצמו גם "סופר"...

ספר בדיוני המשלב שואה ואדריכלות(!) בפריז(!), שנכתב ע"י אדריכל שעד כה פרסם רק ספרים מקצועיים וזו לו התנסות ראשונה בתחום הפרוזה, והמעורר כבר לא מעט זמן רגשות עזים ודיונים על סף חילופי מהלומות וירטואליות בכל מיני פורומי-קוראים נחשבים?! רשמו אותי - אני בפנים!

אומר מיד: עם כל הרקע האישי שהבאתי לספר הזה, כמי שגדל בפריז, כאחד שאביו יליד צרפת איבד את רוב משפחתו להלשנות (שטרסבורג) ולמשלוחי המוות (מפריז לאושוויץ) ושהוא עצמו (אבי) הסתתר יחד עם הוריו באסם תבואה מבודד בפאתי העיר סנט-אטיין וכטיפוס (אני) שהשואה היוותה על כן נדבך מונומנטלי בחינוכו ובעיצוב תפיסת עולמו - ספר כזה הוא כמעט מאסט. בלתי ניתן להתעלמות. כמו, להבדיל כמובן, ויניל-פריק ששומע פתאום על הוצאה מחודשת של תקליטי הפינק פלויד במארז קופסה מהודר... מה, הוא לא יקנה? יקנה, יקנה. ואפילו שיש לו את כל הפורמטים בכמה גרסאות כולל פריטים לאספנים... בדיחה פרטית.

טוב, ואחרי ההקדמה המשכנעת (את עצמי) הזו, הנה הצד התומך: "האדריכל מפריז" הוא אחלה' של ספר. נוטה למינימליזם תיאורי, חסכנות כמעט סגפנית לעיתים (אין בו התרפקות על השמש הזורחת עם בוא היום והמאירה באור יקרות את אבני השפה האפורות המתייבשות לעתן מטל הלילה - למשל), אבל לי זה עשה דווקא טוב לפגוש פתאום ספר כזה, אחרי שהשלמתי -לא ללא מאמצים ניכרים ובשפת המקור- את "האומנות הצרפתית של המלחמה", רומן בן 800 עמודים הכתוב בגופן זעיר והעוסק באמצעות שתי הדמויות הראשיות במעבר הלוך ושוב בין צרפת הקולוניאליסטית ובין זו של ימינו, שהפכה להיות בעצם קולוניה של הקולוניות שלה, ע"ע מיליוני המהגרים ששינו לבלי היכר את הנוף האנושי והאורבאני של הרפובליקה הצרפתית. קשה, קשה. אמנם צריך לצלוח בסלחנות את הנטייה המאוסה כבר בימינו לניים-דרופינג (איב מונטאן ממשיך להופיע בפריז הכבושה וסימון סניורה, לימים רעייתו, מכבדת בנוכחותה תצוגות אופנה נחשבות), כאילו שכל מסד האמינות של הרומן תלוי בכך (נועה ידלין, זוכרים?!), אבל כסיפור נטו (יש דבר כזה?) – "האדריכל מפריז" עושה את העבודה. הוא בנוי היטב, מתקדם ומתרחב, מותח לפרקים ובעיקר משרטט נכונה את רצף תגובות האדם למצבי לחץ מתמשכים, מכאלה הנוטים לחסד כרפלקס פבלובי ותוך התעלמות מוחלטת מסיכון חייהם וחיי קרוביהם ועד כאלה, הרוב יש לציין, שימהרו להלשין על שכניהם, אולי ייצא להם מזה משהו.

בצד המקטרגים, חשוב לזכור שספר מהסוג הזה אמנם 'פתוח לקריאה' לציבור הרחב, אך ברור שהוא עשוי לעורר גיחוך אצל כל הדיוט היודע דבר או שניים על הנושא, בטח יהודי, בטח יהודי-ישראלי, בטח יהודי-ישראלי עם רקע אקדמי או משפחתי רלוונטי (סורי) וכפי שכתבו כבר כאן ובמקומות אחרים – בדיה על השואה זה עניין בעייתי אפריורי. מלכתחילה ולמפרע. צודקים. קשה שלא לחשוף שיניים כשמישהו נראה כאילו מזלזל לך באינטליגנציה.
אלא מה? גם "רשימת שינדלר" היה חנטריש גדול לעיניים יהודיות/ישראליות (האקספוזיציה הרגשנית, פס הקול החובט בהגזמה – זכרו את סצנת העלאת הגופות המרקיבות על הסרט הנע בדרך לכבשן הפתוח, המעברים משחור-לבן לצבעוני כדי 'להכריח' את הקהל לעקוב אחר ילדה אחת בהמון עד לרגע מותה בסרט, שכתוב על גבול המחוצף של ההיסטוריה לטובת התסריט קרי האדרתו של שינדלר, שאמנם הציל את עובדיו בסופו של יום, אך גם ניצל אותם היטב ככוח עבודה חינמי עד לרגע הפינוי), שפילברג עצמו הודה בראיונות רבים שלא הקהל היהודי הוא קהל היעד שלו, אלא 'ההמון האמריקני', כל מיליוני האפרו-אמריקנים וההיספנים שלא נחשפו לנושא בשיט, אך יצאו מהסרט בהלם טוטאלי; I felt devastated! - הם זעקו בקולות משתנקים אל עבר עמדות הראיונות של CNN ושל Sky News, שהוצבו מחוץ לאולמות הגדולים בניו יורק ובאל איי. לא שכחנו. סיינפלד עשה מזה קאלט מטורף.

בקיצור, אני חושב שאת "האדריכל מפריז" צריך לשפוט עפ"י איכויותיו הספרותיות וללא כל המטען –כבודו במקומו מונח- שרובנו מביאים מהבית. אני יכול להסכים שכל הסיטואציה הזו של אדריכלות בפריז הכבושה לטובת הסתרתם של יהודים נרדפים – יש לה ניחוח ביזרי של שעטנז (זה קרה באנגליה הויקטוריאנית? אז ספר על אנגליה הויקטוריאנית!), בטח כשלא ברור עד תום מה בא הסופר 'למכור לנו' יותר – שואה או אדריכלות... וגם שיבוצם של 'קטעי האדריכלות' נדמה לעיתים מאולץ ומודבק: גיבורי הספר מחפשים מקום מסתור אפשרי בבית כפר בן 30 חדרים והקוראים 'זוכים' לתיאור מרשים-מגוחך של אדריכלות קלאסית עם 'נגיעות' מודרניזציה... אנחנו בעידן הספק והפקפוק בואכה חוסר הכבוד הטוטאלי ברשתות החברתיות, הלו!

אבל כספר המציג עלילה אפשרית והמתאר אווירה כבדה ונאמנה במידה רבה למקור, יש לו מעלות לא מבוטלות. וכל זה בפרט שאני -כמו הסופר- לגמרי לא מסכים עם גרסת "הצרפתים המצילים" שהתפתחה בצרפת מאז תום המלחמה, אפילו שהיו כמה כאלה, כולל האנשים שהסתירו את אבי ואת הוריו תמורת כסף שלא היה בידיהם לשלם; קיימים כיום אין ספור מחקרים, ספרים חשובים כמו "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, סרטי-חובה כמו "המטרו האחרון" של פרנסואה טריפו ובעיקר ארכיונים של הצבא ושל הממשל הצרפתי תחת הכיבוש הגרמני שנפתחים לציבור בשנים האחרונות בזה אחר זה ושמגלים ללא צל של בושה ובאובייקטיביות יבשה את מידת מעורבותם של צרפתים במכונת הרצח הגרמנית, עפ"י רוב בחדווה ובהתלהבות גדולות מאלה של הכובשים עצמם. אחרת איך יכול היה להימחק כמעט שלישה של הקהילה היהודית המפוארת בצרפת?! במסתורים הסודיים של "האדריכל מפריז" יכלו להסתיר לפחות מחצית מהשליש...

לסיכום: לקרוא אבל באיזי.

ספר נחמד מאד בוסרי הרבה תאורים פלסטיים של עינויים מחד וגופות נשים מאידך בשפה קצת ילדותית

נפילה, בא לי לקלל ויותר מזה פשוט לזרוק את הספר הזה לכל הרוחות.
איך יכולתי ליפול ככה? מה שכנע אותי לקרוא זבל כזה?
חברים אני לא הולך לכתוב דבר או חצי דבר על תוכנו של הספר הזה
כי זה ביזבוז זמן .
הדבר היחידי שאני יכול להמליץ לחברים פה זה פשוט להתרחק מזה ולא לבזבז ולא פרוטה
שחוקה אחת על הדבר הזה.
את הכסף שווה לבזבז על ספרים הראויים לקריאה.
ואגב, מי רוצה לקנות את הספר הזה ממני?
טוביה

אוף.

זה מה שיש לי לומר. אוף ואוף ועוד פעם אוף.
הספר הזה היה אצלי ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", בעקבות סקירות עליו שקראתי כאן באתר ובאתרים אחרים. שמעתי דברים טובים, והספר סיקרן מאוד, ולכן לקחתי אותו מהספריה. אבל ככה זה נשאר. הוא ישב אצלי בבית, ואני קראתי ספרים אחרים. וכך הוא הסתכל אלי מהמדף, ואני הסתכלתי עליו בחזרה, אבל לא התחלתי לקרוא. אחר כך התחלתי לקרוא פרק או שנים, אבל הקריאה זרמה בעצלתים, ועברתי לספרים אחרים. ובכל זאת לא החזרתי אותו לספריה, כי הרי צריך לקרוא מתישהו.

אז היום התישבתי לקרוא, כי יום השואה. כלומר יום הזיכרון לשואה, וזה נראה לי מתאים. קראתי. הספר איטי מאוד, ולוקח זמן עד שהוא מצליח לתפוס. אבל בסוף הוא מצליח לתפוס, ואפילו לרתק בחלק מהמקומות. וקראתי. בסוף הגעתי לסוף, וגיליתי שהסיפור מפוברק. אין, ולא היה לוסיין ברנאר. אין "רגש, גבורה ואמנות חוברים יחדיו לרומן מצמרר ומרתק". וכל עלילות הגבורה, הטריקים של ההסתרה, והדמויות הן מדימיונו הפורה של המחבר. אין לתאר כמה זה הרגיז אותי. וכמה מוזר לי שאף אחד מהסוקרים של הספר הזה לא העלה בדעתו להזהיר אותי שזה לא סיפור אמיתי.

תגידו, מה אכפת לך בכלל. בדיון זה חלק מהז'אנר, ורומנים היסטורים מאז ומתמיד לא נצמדים לאמת ההיסטורית הצרופה, ולעובדות היבשות. כולם משנים, מי יותר ומי פחות. ובכן, זה אכפת לי. בשביל צ'רלס בלפור זה לא חשוב באותה מידה, אני מניחה. כאנגלי, בשבילו תקופת מלחמת העולם השניה היא תקופה קרובה לימינו, קשה אך מרתקת. נראה לו שהגיוני לשלב בתקופה הזאת סיפור בן מאות שנים, על רדיפות דתיות בכנסיה הלותרנית, והסתרה של כמרים קתולים. ההעברה בין התקופות נראית לו מתאימה, וזו זכותו. אני מרגישה אחרת. אני מרגישה שאין מקום לבדיון טהור כאשר מדובר על השואה. זה אכן אירוע היסטורי, אבל אירוע היסטורי שנתון במתקפת הכחשה קשה. לפברק אירועים משחק לידיים לא נכונות, ולכן זה לא ראוי בעיני. אדגיש: אני לא מדברת על בדיון דוגמת "מלחמה וזיכרון" שלוקח ארכיטיפים ומאחד יחד לכדי דמות מייצגת לצרכי המחשה. אני מדברת על בידיון טהור שבו אירועי השואה הם רקע לעלילות שלא היו ולא נבראו. אז גם אם לבלפור זה נראה הגיוני, הייתי מצפה מהוצאת הספרים בעברית לציין על הכריכה שזה לא "עוד ספר על השואה", אלא רומן בידיוני על רקע התקופה.

"הספר מספר על האומץ העצום שנדרש אז כדי לעזור ליהודים, ועל העובדה שלא כל הגויים הפנו להם עורף. כמו הגיבור שלי, האנשים שהעמידו את עצמם בסכנה רבה מאוד גילו בקרבם אומץ ויושרה שהם לא שיערו שיש להם". את זה כותב בלפור בהערת הסיום של הספר. וזה אמת לאמיתה. כל כך אמת, עד שאין צורך להמציא סיפורים לצורך זה. בן דודה של סבתי, למשל, הוחבא בדיוק ככה. אומץ בידי משפחה קתולית ובה אב פשיסט ושונא זרים שגילה בתוכו כוחות רבים מאוד. אלא מה? סיפור אמיתי לא יכלול בתוכו אדריכלות. זה נכון. על זה אני יכולה לוותר.

דרמת מתח מצויינת על רקע פריז בתקופת מלחמת העולם השניה.
מבט פנימי לתוך נפשו וליבו של חסיד אומות עולם שכלל לא התכוון להיות אחד כזה.

לוסיין ברנאר הוא אדריכל פריזאי בורגני שהכיבוש הנאצי נוגס בכיסו ומציק לו אך לא מפריע לו לעבור מעל גופת יהודי ירוי ברחוב ולברוח משם.
אדם מן השורה.
הוא מקבל הצעת עבודה שקשה לסרב לה מתעשיין עשיר ידוע- אך אליה וקוץ בה- התעשיין מבקש ייעוץ בתכנון מקומות מסתור מיוחדים, יצירתיים ומתוחכמים עבור יהודים.
בצר לו הוא נאלץ להסכים.
האדריכל מצליח להערים על הגרמנים שלא מבינים מי המוח שעומד מאחורי הסתרת היהודים המופלאה הזו.
פעמים רבות עומדים הוא וידידו התעשיין בפני סכנת חיים או מאסר אך הדבר לא מונע מהם להמשיך במלאכת הקודש.

לא מתואר בספר צדיק גיבור חיל, רודף צדק וחובב יהודים. המניעים שלו הם בעיקר כספיים. כמו כן יש בו צורך עז להערים על הגרמנים, להניף סוג של אצבע משולשת מולם.
הסופר מיטיב לתאר את הלבטים והחיבוטים שעוברים על האדריכל בכל פעם שמתבקש לבנות מחבוא חדש, בכל פעם מבטיח שזו הפעם האחרונה- אך ממשיך.
הוא מוצא את עצמו נלחם על חייו, מתאהב, ומתמסר.

הספר מותח, מרגש ומתסכל כאחד.

אין מילים על כמות היצירתיות של ספר זה . על רקע שואת יהודי צרפת נארג ספור יוצא דופן של התארגנות של גויים להצלת יהודים תוך כדי מסירות נפש עד כדי מוכנות ליהרג ולעבור כל ייסורי עולם שרק הנאצים ידעו להמציא. הכל עם הומור ואהבה ורומנטיקה. אין גבול להמצאות של הסופר בכל תחום. ספר מיוחד . ספר מושך. ספר חובה. מומלץ ביותר. הלשון מיוחדת. מושכת ומדויקת. הודות למתרגמת.

ספר מעולה, חובה לקרוא אותו. הוא ריתק אותי מתחילתו ועד סופו. לא ניתן להניחו מהיד. גם קוראים שנמנעים מקריאת ספרי שואה, ימצאו לדעתי עניין בספר הזה, כיוון שיש בו המון מתח שמתגבר לאורך כל הספר. קשה להאמין שהספר אינו מבוסס על סיפור אמיתי. הסופר לקח רעיון של החבאת כמרים קתולים בתקופת אליזבת הראשונה, ו"העתיק" אותו לצרפת הכבושה ע"י הנאצים.
קל להזדהות עם גיבור הספר, כיוון שהוא אנושי מאוד, יש לו חסרונות רבים והוא מתלבט רבות. הקורא מרגיש שותף לכל ההתלבטויות, החששות ולייסורי המצפון.

זה היה בשבוע שבו סיימתי עם מתמטיקה לכל החיים, הבגרות במתמטיקה האחרונה בחיי הייתה ביום שני בחודש שבט (סוף החורף בערך) וביום רביעי אמא לקחה אותי לחנות ספרים לבחור לי ספר מתנה. במקרה (אין מקרה בעולם, אבל כתבתי) היה בחנות מבצע של 1+1 (!!!) ומצאתי ספר מעניין, הייתי בתקופה הזאת בעניין על השואה ומלחמת העולם השניה, אהבתי לראות סרטים לקרוא ספרים. והספר הזה מבטיח עלילה שקורת בצרפת הנאצית בזמן כיבוש הגרמנים.
באותו היום קראתי את שלושת העמודים הראשונים ושכחתי מהספר הזה, הוא העלה אבק באיזשהו מדף במדף הספרים העמוס לעייפה (כמו שרק יש אצל תולעת ספרים).
לאחרונה היה פסח, אני יודעת. ופסח הייתי צריכה לבחור בין ספרים לתת ולהשאיר (זה היה ממש קשה לוותר על ספרים מסוימים). קיצורו של עניין: אימת הבגרויות חיכתה לי מעבר לפינה שאחרי פסח, הנקיונות בבית התקדמו מציון: אז... לקרוא!
את האמת שממש לא ציפיתי לסוג כזה של ספר. הוא הפתיע אותי ומשך אותי והרגשתי כאילו אני נמצאת בזמן שהצרפתים מסתובבים באימה ברחובות ויהודים נרדפים בכל מקום.
זהו ספר המתאר גיבור, מהנדס שעוזר להחביא יהודים תחת אפם של הנאצים ימ''ש במחבואים גאונים ממש. תוך כדי הוא מתאהב, נחשד, נרדף, רודף ומציל עשרות יהודים.
ממש ממש אהבתי את הספר הזה. ובדרך כלל כשמדובר בספרות על השואה ועל הגרמנים, רוב הסופרים בוחרים להתעלם או לפחות, להצניע את האנטישמיות ועל ההלשנות הרבות במהלך המלחמה. צ'רלס בלפור הגאון כותב בנימה ישירה, בביטחון רב ובהרגשה שהוא יודע מה הוא עושה, הוא לא ניסה לטייח את הדברים כמו שתסריטאים של סרטי שואה גרועים עושים.
מומלץ מאוד למי שאוהב אווירה עתיקה, יופי עשיר בין המילים, גבורה יוצאת מן הכלל, לפחד ולהתרגש.
זהו ספר מומלץ אישית. בהנאה!