ביקורת ספרותית על גבעת ווטרשיפ (הרפתקה) - מהדורה חדשה - הרפתקה # מאת ריצ'רד אדמס
ספר מעולה

---

“האם אני – האם אני יכול להיות – אולי – אי אפשר לדעת – אם אני לא – אבל אז השאלה היא – מי?"

אני לא רואה את עצמי מצליחה לכתוב קטע בן חמישים מילה שיתאר אותי נאמנה.
אבל הו, כמה קל היה לעשות את זה בחמישים כותרים.
מי אני?
אני החלום והיום והילד משמה והכיתה המעופפת, אני הארי פוטר, מטילדה, המצחיקה עם העגילים; אני הקפות ביער והמלך מתיא והנערים מרחוב פאל, אני ג'נינגס וילדי המסילה ואהבה שמים וריח הדרים, אני אחרון פיראטי הרקיע, אני מלך הגנבים... אני נער ושמו סמית, אני דירק ג'נטלי, אני סופר פשוש, אני ציפור ישנה, אני שימקה, אני נרניה, אני שירי רחל, אני שר הטבעות, אני שרה פשוטה וגבוהה ומסע אל ים הנהר ובנות פנדרוויק ואן שרלי ופרידיין והטירה הנעה והסנאט ימליץ ויאשר וגדל אשר באך ואליס מבעד למראה והסדר אקראי לגמרי כי למילים - המילים הנכונות - אין התחלה ואין סוף. ונדמה שהן תמיד היו שם, גם כשלא הכרתי אותן.

אני יודעת פסקאות שלמות מהספרים האלה בעל פה. לא כי קראתי אותם שוב ושוב - וכמובן שקראתי אותם שוב ושוב - אלא כי הם מהדהדים אותי בשלמות כזאת שהציטוט טבעי כמו נשימה. הם עוברים איתי מדירה לדירה, זמנית או קבועה, זה לא משנה, אני צריכה אותם לידי; אני אקח אותם איתי לאי בודד, לכל מקום. סיטואציות, מודלים, רעיונות מתוכם מלווים אותי בכל רגע. הראש שלי הוא רפראנס מהלך לספרים האלה, מכוון רוב הזמן על מצב שקט כדי לא להפריע לשאר האנושות.

וכמה זה מוזר, לגלות פתאום עוד פיסת דנ"א שאיכשהו חמקה ממני עד עכשיו. כמו לראות, בפניו של זר ברחוב, השתקפות של פניך שלך. להיתקל בגבעת ווטרשיפ בגיל עשרים ואחת ולדעת, בזיהוי מיידי ומוחלט, שהספר הזה הוא אני. לקרוא אותו בעונג הטהור של הכרות עם מי שמשתייך לגזע שידע את יוסף. לדעת שהארנבונים האלה הם שלי, מעכשיו והלאה. לקרוא בפעם הראשונה ולדעת שאף פעם לא תהיה הפעם האחרונה.
ואחר כך מגיע תורם של התיאורים היפהפיים, והאלגוריות המתוחכמות, והסימבוליזם, והצחוק, והדמעות.
אבל קודם כל, התחושה החדה הזאת, הזיקה הזאת של שייכות.

והנה דיברתי הרבה על עצמי וכמעט אף מילה על הספר. אבל האין זה בעצם אותו הדבר.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על גבעת ווטרשיפ (הרפתקה) - מהדורה חדשה - הרפתקה #