ביקורת ספרותית על גבעת ווטרשיפ (הרפתקה) - מהדורה חדשה - הרפתקה # מאת ריצ'רד אדמס
ספר בסדר

---

הספר מספר את סיפורה של חבורת ארנבונים. בתחילת הספר, הם עוזבים את הארנביה בה חיו, כי לארנבון אחד (חמישון) יש תחושה נוראית שאסון ממשמש ובא. המשך דרכם הוא נתיב של הישרדות וקבלת החלטות, ומשלב ערכים של מנהיגות, יחסים חברתיים ואסטרטגיה. תאורי הנוף האנגלי הם חלק חשוב בספר, הייתי אפילו טוענת שהנוף הוא גיבור חשוב בעלילה. הנוף הוא מפורט מאוד, מאוזכרים כאן צמחים רבים (לחובבת צמחים כמוני, זה נחמד מאוד, אם כי חלק גדול מהצמחים הם חלק מהנוף האנגלי ולא הישראלי ולכן פחות מוכרים לנו), והצמחים, האור, השמש והרוח משתנים לפי עונות השנה והשעה ביום. עבור ארנבון בר, הידיעה הזאת היא הישרדותית ממש. לדוגמה, אם חבורת ארנבונים מנסה לחמוק מחבורה אחרת, לא כדאי לעמוד במקום שבו הרוח תישא את ריחותיהם אל החבורה האחרת. עבורנו, בני אדם, תאורי הטבע הם תירגול בתשומת לב לפרטים. וכמו בתירגול מיינדפולנס, תשומת הלב מאתגרת אותנו, מאמצת את מוחנו ויכולה גם להעיק לפעמים, שכן רצונו של המוח הבוגר הוא לקבץ אלמנטים לתבניות ולחסוך לעצמו עבודה.

מחד, קשה שלא לאהוב את הספר. דמויות הארנבונים בנויות לעילא ולעילא, כאילו היו דמויות-אדם. לכל ארנבון יש אופי, צורת דיבור, תפקיד בחברה ובעלילה. לארנבונים יש שפה סודית ושמות ייחודיים, והשימוש במילים בארנבונית מכניס את הקורא לעולם דמיוני עם קודים משלו. מהאינטראקציה בין הארנבונים והתגליות שלהם על העולם משתמעות משמעויות שחורגות מתחום עולם הארנבונים, קצת בדומה לחוות החיות של אורוול. לדוגמה, הארנבונים שלנו נתקלים בארנבונים מבוייתים בכלוב. כאשר הם מנסים לחלצם מן הכלוב אל הטבע, מבטאים הארנבונים המבוייתים את החששות שלהם - מה רע לנו כאן, בכלוב? הצרכים הקיומיים שלנו מסופקים (מאכילים אותנו, מנקים לנו את הכלוב, יש לנו גג ואנחנו מוגנים), ובתמורה לכך וויתרנו על חופש התנועה והעצמאות, ערכים שאינם מוכרים לנו ולכן איננו משתוקקים להם. האין זו אלגוריה מושלמת לחיים שמנהלים כמעט כולנו בעבודה בחברות ובמשרדים? בתמורה לשכר חודשי, סביבה אנושית וניטרול הצורך לחפש לקוחות/משקיעים, אנחנו מבלים כשליש מהיממה במסגרת קבועה ונוחה, באותו מקום, יום-יום.

הספר עוסק גם בסוגים שונים של מנהיגות, ומציג ארנבונים-מנהיגים שונים ואת דעתם והתנהגותם של הארנבונים שתחת פיקודם כשיקוף של יכולות מנהיגיהם. המבנה היררכי והמשטר הם שונים בין הארנביות השונות, וגם כאן, ניתן להשליך באותו אופן ג'ורג'-אורוולי על המדינות והמבנים החברתיים שבהם אנו, בני האדם, חיים. בריאותם הנפשית והפיזית של הארנבונים, המראה שלהם והאמביציות שלהם מושפעים באופן ישיר מהמרחב שניתן להם בתוך הארנביה ומהאפשרות לבטא את עצמם.

את ההמלצה לקרוא את גבעת ווטרשיפ קיבלתי מחברה טלפטית, כזאת שמלווה אותי מכיתה ב' ויודעת עלי כמעט הכל, כזאת שכל ההמלצות שלה תמיד פוגעות בול. למרות שעל פניו הספר הזה מאוד מוצלח, קשה לי לומר שבזמן מערכת היחסים ביני לבין הספר, שארכה כחודש, לא פזלתי לכיוון ספרים משובבים יותר, בעלי מידות צנועות ושורות מרווחות יותר. עם כל העומקים והרבדים הבלתי נגמרים של גבעת ווטרשיפ, פעמיים זנחתי את הגבעה לטובת ספרים קלילים ממנו. אורכו של הספר, 543 עמודים, תאורי הטבע המרובים והתיכנונים לפרטי פרטים של מבצעים ומזימות, על אף שיש בהם חן, מצריכים זמן וסבלנות. בעיני, הספר הזה היה מרוויח רבות מתימצות של 50%.

עניין נוסף שיש לדון בו הוא היחס לארנבונות בספר. אז נכון, הספר נכתב בשנות השבעים ואל לנו לבוא בציפיות פמיניסטיות מיצירות שנכתבו לפני כמעט חמישים שנה. ועדיין, תפקידן של הארנבונות בספר (=הנשים) מסתכם כמעט רק בהבאת צאצאים לעולם. ולא זו בלבד, אלא שתכונות האופי המיוחסות להן הן חוסר יכולת, פחדנות, תלותיות, בילבול ונירפות. תכונות אלה משותפות לכל הארנבונות בספר ודמויותיהן בנויות לפי הסטריאוטיפ הזה ואינן מפותחות ועגולות כדמויות הארנבונים הזכרים. המנהיגות והיכולת לקבל החלטות הן עניין גברי בלבד, והיוזמה הנשית היא מינורית מאוד.

ניקח לדוגמה את הדיאלוג הזה, עמ' 248:
"לא היה קל להקים את הארנבונות האדישות והמבולבלות ולגרום להן להבין מה עליהן לעשות...
"אם כל הזכרים ילכו, לוז," אמר, "הנקבות ישארו לבד ואני לא בטוח שהן יסתדרו בכוחות עצמן".
"הן יצייתו לתאיילי, המפקד," אמר שחור-פרווה, לפני שלוז הספיק לענות. "אני חושבת שהוא זה שצריך לדרבן אותן."

כולי תקווה שיום יבוא ותיכתב גרסה שיוויונית ומכבדת לספרי ילדותנו, כדי שילדותינו וילדינו ילמדו שנשים הן חכמות, בעלות יוזמה ואמיצות בדיוק כמו גברים.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על גבעת ווטרשיפ (הרפתקה) - מהדורה חדשה - הרפתקה #