ביקורת ספרותית על גבעת ווטרשיפ (הרפתקה) - מהדורה חדשה - הרפתקה # מאת ריצ'רד אדמס
ספר מעולה

---

ספרות ילדים היא בלי ספק חוויה אחרת; מעבר לתום של התקווה והביטחון בסוף טוב, תחושת ההתרגשות הראשונה שאחזה בי תוך כדי קריאה היתה עצם הגילוי שסופרי ילדים הרבה יותר משקיעים בתיאורים ממה שזכרתי. הם הופכים מראות פשוטים לציוריים ומוחשיים, ולפעמים יש בהם משהו שהוא על גבול השירה. דוגמא מהפנטת מתוך "גבעת ווטרשיפ":
"כשנעו הצמחים ברוח, אור השמש ניקד את האדמה החומה ופיזר נמשים זוהרים על החלוקים הלבנים ועל העשבים."
איפה אפשר להיתקל בתיאור כל כך מקסים בספר למבוגרים? בשנים האחרונות אני קוראת ספרים ללא תיאורים כמעט, וכשמופיעים תיאורים מפורטים הם בדרך כלל חד-גוניים ומשמימים ומתחשק לי לדלג עליהם. כשקראתי את "גבעת ווטרשיפ" גיליתי מחדש את העולם העשיר ומלא הדימויים הזה, שמקדיש תשומת לב מלאה לחלק הויזואלי של הסיפור. והבנתי פתאום מה גרם לי להתענג על תיאורים בתור ילדה ולהפוך למתארת טובה בכתיבה שלי בשנות החטיבה והתיכון – פשוט, התיאורים היו באיכות אחרת לחלוטין.

אבל בואו נעזוב את הקליפה, יפהפייה כמה שהיא, ונדבר על התוכן.
אדמס בונה עולם שלם של תרבות-ארנבונים ביסודיות שלא נופלת מזו של הפטנזיות הנפלאות ביותר: פולקלור, אמונות ושפת ארנבונים קורמים עור וגידים לאורך העלילה. ההמצאות שלו שובות לב, ואנושיות מאוד, אך בניגוד ל-"רדוול", שגם אהבתי מאוד בתור ילדה, אדמס עושה גם הרבה מאוד כדי שדמויות הארנבונים שלו יישארו ארנבונים, ומתאמץ לשמור על הנטיות הטבעיות שלהן. הצלילה הזאת לתוך נקודת המבט של בעלי חיים, זה בהחלט לא משהו שקוראים כל יום. זו היתה כמו מן סטירה שהזכירה לי: "אנחנו לא היחידים שחיים בעולם הזה."
הספר הזה הוא שיר הלל לטבע ולחיים השורצים בו; השמש "המונחת במעטה זהוב" על העשב, החיפושיות הקטנטנות שמטפסות עליו, השחף שצד אותן... ומתחת לכל התיאורים הנפלאים רוחש לו זרם תת קרקעי של ביקורת – על סוגיות אקולוגיות, על הרג בעלי חיים, על קיטוע בתי גידול טבעיים. לספרי ילדים יש הרבה אמון בשמירה על הכדור הזה, ואילו ספרים למבוגרים מסתכלים על הכל במבט הרבה יותר מפוכח וציני; אצלם המסר הזה יורד מאוד בסולם העדיפויות. יש איפה לפעול ואיך לשנות את העולם, אבל ככה שיתאים לנו – לא לארנבון הבר (לא עכשיו, בכל אופן, כשיש עדיין כל כך הרבה דברים חשובים ודחופים עוד לדבר עליהם). אבל הספר הזה הקים אצלי לתחייה, ולו רק לתקופת פסח הזה, את רוחה של הילדה שחלמה לגדול במושב ולטבוע בירוק. אחרי מה שהוא מצליח לעשות לי בכתיבתו, לא מפליא לגלות שאדמס היה פעיל למען זכויות בעלי חיים ושימור הטבע.

אבל אחרי הכל, למרות מה שאדמס עושה כדי שהארנבונים ירגישו ויתנהגו כמו ארנבונים – קראתי פעם משפט שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש: "בני אדם יודעים לספר רק על בני אדם". והפן הזה הוא מה שממקם את הספר על הגבול בין ספרות לילדים ומבוגרים: ב-"גבעת ווטרשיפ" שזורות אמירות ביקורתיות חברתיות מורכבות. בשני סיפורי ההרפתקאות הגדולים של החבורה מהדהדת הכמיהה לחירות.
במסעה של החבורה ראשית לגבעת ווטרשיפ היא היא נתקלת בארנבייה של בכור-אביב, מקום שטומן בחובו סוד מצמרר מתחת לשפע בלתי מוגבל. זה המקום ללמוד שיעור חשוב לחיים: הנוחיות הכלכלית נושאת איתה מחיר שלא תמיד שווה אותו.
האלגוריה המרכזית בסיפור היא פוליטית יותר – השוואה בולטת בין חיי דמוקרטיה, חירות וסולידריות, לעומת אלה שבצל משטר טוטליטרי קיצוני ואימתני. ופה אני חייבת לסיים עם ציטוט בלתי נשכח של תות, הארנבון שמנסה להסביר לרודן האכזר את ערכן של ההגינות והחברות הטבעית בין בעלי החיים:
"חיות לא מתנהגות כמו בני אדם. אם הן חייבות להילחם, הן נלחמות, ואם הן חייבות להרוג, הן הורגות. אבל הן לא יושבות ומתכננות איך ניתן לקלקל ליצורים אחרים את חייהם ולפגוע בהם. יש להן ערכים כמו כבוד עצמי בין חיות."

חמישה כוכבים ולו רק על האמת פשוטה שנאמרת על ידי יצורים שיש להם הרבה מה ללמד אותנו.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על גבעת ווטרשיפ (הרפתקה) - מהדורה חדשה - הרפתקה #