ביקורת ספרותית על אנה לא מאת אוגוסטין גומז-ארקוס
ספר טוב

---

הכרחתי את עצמי לקרוא אותו. מדי פעם נסיתי להתחמק. השתמשתי בכל מיני פטנטים שאני בדרך כלל לא משתמשת בהם: לקרוא במקביל עוד סיפור (זה לא עזר) לבדוק כמה עוד נשאר (לא הרבה מתוך 180 העמודים של הרומן הזה). שלא תבינו אותי לא נכון: הוא טוב מאד. קראתי את הביקורת הנהדרת של פואנטה (תודה? לא בטוח שאני מודה לך...) ורציתי גם. בספריה אמרו לי שאף אחד לא לקח אותו, לפני. (הוא יצא לאור ב 1985...) ולא שאני לא מבינה אותם.

הסיפור הוא על אנה לא – זה שמה עכשיו. היא בת 75 פחות או יותר ויש לה משימה אחת להשלים לפני המוות – לבקר את "הקטן" צעיר בניה הנמצא בכלא על פשעים פוליטיים. שני הגדולים ממנו וגם אביהם נהרגו במלחמת האזרחים, 30 שנה היא לא ראתה "את הקטן", ואת מכתביו לא קראה. למה לה לקרוא – גם אם היתה יודעת לקרוא - את השטויות על "מאסר עולם"? ברור שהוא יבוא הביתה. ברור. והיא, שחשבה בעבר שיהיו לה "אולי עשרה ילדים", נותרה בבדידותה, בשחור בגדיה. מאז ומעולם היתה קטנת קומה ועם השנים שעברו והחיים הקשים הצטמקה עוד וקומתה שחה. מעולם לא יצאה מכפר הדייגים האנדלוסי הקטן בו חיה כל ימיה היא יוצאת למסע רגלי לרוחבה של ספרד, "לצפון" ובידה מנחה "לחם שקדים שניסוך בשמן ותובל בשבת, והומתק יפה יפה (עוגה, היא חושבת לעצמה)"

מה יש בספר הזה השונה מאלפי ספרים המתארים אנשים פשוטים ותמימים שבבורותם מנסים למחות על עוולות המערכת, על מלחמות שעצרו בעדם מלחיות את חייהם הקטנים ולהגשים את מה שנועדו לו על פי חוקי הטבע? לא יכולה להגיד. זו בודאי גם הכתיבה הנפלאה ובעלת העוצמה, השילוב הנכון בין סיפור המסופר בקולו של ארקוס עם תאור מלא חיים של הזקנה הקטנטנה וחסרת האונים, שאין בידה להגן לא על עצמה, לא על "הקטן" ואפילו לא על כלבה מוכת שחין שהצטרפה אליה במסעה, מציפורני "המערכת" שתמיד יש לה כללים שהיא לא מבינה. כך שהיא הולכת ומספרת את סיפורה, מקבצת נדבות (פשע שעונשו מאסר) והולכת, והולכת.

ארקוס מצליף באירוניה זועמת "במערכת". הוא גלה מארצו לצרפת אחרי שסרטיו צונזרו שם מסיבה פוליטית, ועכשיו הוא כותב בצרפתית, (אם כי לפי הספר הזה, הוא עדיין חולם בספרדית). הוא מתאר את הצדקנות הדתית של "הבא עני לשולחנך". כמה נפלא ומרגש לעשירי העיר שעניה כמו אנה מסבה יום אחד בשנה אל שולחנם המלא כל טוב והערוך בטוב טעם עם כוסות בדולח ומפות משי. אבל עליה להישאר מלוכלכת ובלוייה ומתה מרעב כי ככה אוהבת אותה האליטה – ענייה, מלוכלכת, לבושת סחבות ובורה. ובתור "עני על שולחנך" עליה להיות ענייה, ולהודות למארחיה העשירים. לא ככה?

היה לי קשה אבל נאלצתי לקרוא. רציתי לעצום את עיני אבל נאלצתי להשאיר אותן פקוחות. היכולת שלי לקרוא ולדעת על מצוקות ועוולות נשחקה כמעט עד דק. תנו לי ספר שמרחיק אותי מהם, ואשמח. אני לא רוצה לדעת, למה לי כאבי הלב? מסתבר שכמוני כאותם עשירי העיר המאוסים, המארחים יום אחד בשנה עני אחד על שולחנם. מסקנה שאינה עושה אתי חסד, אבל יש בה משהו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אנה לא