“על הנקמה והחמלה
את יאיר הכרתי בשומר הצעיר, מבטו וחייכו לא משים מזיכרוני, למרות שחלפו יותר מארבעים שנה, מאז נפילתו במלחמת יום כיפור, הוא ואחיו פינקי. כשאני חושב על השכול ממלחמה כטרגדיה נוראית, אני תמיד נזכר בצמד האחים, ובהורים השכולים, משפחת מרנין מקרית טבעון, שהפכה בעל כורחה לסמל השכול, להם לפחות הייתה נחמה, הבת השלשית, נחמה שלא קיימת לאנה, אישה פשוטה מכפר ספרדי ששיכלה את שני בניה ובעלה במלחמת האזרחים, כלוחמי צבא הרפובליקה, ובנה השלישי הוא אסיר בכלא, ששחררו לא נראה באופק למרות שחלפו שנים, עובדה שמעוררת תהייה על כוחה של הנקמה והעדר החמלה.
אנה חייה בשכול, לבושה תמיד שחור, אישה פשוטה, כפרית מכפר דייגים בדרום ספרד, היא אנאלפביתית אך חייה את חייה דרך החושים, ודרך הזיכרונות המוחשיים, אישה שהייתה מלאה בשמחת חיים שבאחת פסקה, במלחמת האזרחים. אנה משלמת את מחיר המשפחה שהשתייכה לצד המובס, כעת היא חייה אובדן וחלל מוחשי שנפער בחייה, אבל בלתי נפסק, חיים שהם מצבה ליקיריה המתים, ולבן הקבור בבית הסוהר בעודו בחיים.
מדוע אנה שנקראה לא, כזאת שנקטה עמדה פסיבית בחייה, מחליטה יום אחד, סמוך לגיל שבעים וחמש לצאת לבית הסוהר של בנה הצעיר ישו, כשהיא נושאת מנחה, "לחם שקדים שניסוך בשמן ומתובל בשבת והומתק יפה". היא יוצאת למסע רגלי החוצה את ספרד לאורכה מדרום לצפון. בהתחלה מסיבה בנאלית, אין לה כסף לרכבת, אך בהמשך, האם מדובר בגאולה אישית, כמו עולת רגל מאמינה המקיימת נדר, או במסע של זעקה אימהית המעוררת תשומת לב, לעוול, כשם שוויקי כנפו צעדה לבדה לירושלים כשהיא נושאת את זעקת הפריפריה דווקא בצעידתה כאישה בודדה.
המסע של אנה, הקשישה הצועדת וצועדת, הוא מסע של סבל וסיבולת, המעמיד למבחן את רוחה. היא סובלת את רגליה הדואבות, היא רעבה, ועייפה, ולרגע היא רוצה להפסיק את הסבל, אך היא מבינה שמסעה הוא משימת חייה, המדרבנת אותה להמשיך, המעניקה לה התעלות נפשית, המסייעת לה להתגבר על משברים אנושיים. כמי שבא מהריצה בה הסיבולת היא ערך עליון, הזדהיתי והערצתי את הרוח האנושית שאנה מפגינה במסעה שהיא אחת מיסודותיו של האדם שיצא למסעות פורצי גבולות, נפשיים ופיזיים, למסעות של התמודדות להשגת שינוי וגאולה.
המסע של אנה הופך למסע צליינות דתית, שהמוטיב שלו הוא מסע הייסורים, של ישו אל מותו, וצליבתו, הויה דולורוזה, מסע בו הוא עבר תחנות שכול אחת מהן היא סמל, או מבחן אנושי, כך אנה במסעה עוברת תחנות בהן היא חווה חוויות ועוברת תהפוכות, היא עוברת בנופיה המופלאים והמכוערים של ספרד, נזכרת בחייה, ומנהלת איתם חשבון נפש קשה ומר, היא משוחחת עם עתידה בפיקחון כמו באותו יום בו היא שוחחה עם המוות, ולראשונה היא מספרת לו על חווית הבדידות שלה, שהיא זעקה לבדידות אנושית באשר היא. היא נתקלת בכלבה זקנה וחולה, המבקשת לגזול את מזונה, לא כרוע, אלא כפעולת הישרדות, אנה בשכלה הישר מבינה, שיש רגע שצריך להציע שלום, ולחלוק יחד במעט, ומאותו רגע מכונן של חשיבה אנושית נפלא ופשוטה, הכלבה ואנה הפכו לצמד שצועד יחד. כך אנה מילאה אותי לאורך המסע בחוויות קטנות ורגישות, אך שמבטים עליהן היטב מבינים לפתע את עוצמתן כחוויות חיים בסיסיות. וכך מצאתי את עצמי מצטרף למסע הפלאי והמטלטל של אנה, שהוא מסע לאורך מרחבים גיאוגרפיים, אנושיים והיסטוריים, וגם מסע לתוך צפונות הנפש.
המסע של אנה הוא ביטוי לזעקת האמהות שאבדו את ילדיהן במלחמות אין סופיות. הוא זעקת אסירים פולטים המבקשים חמלה באמצעות חנינה, הוא.חשבון נפש נוקב וזיכרון היסטורי לפצע המדמם של ספרד במלחמת האזרחים, ולמשטרו הפשיסטי דיקטטורי של פרנקו ששלט בספרד שנים רבות. המסע של אנה הוא גם הסיפור של הסופר אוגוסטין גומז ארקוס, שנולד באלמריה באנדלוסיה בדרום ספרד כבן למשפחה רפובליקאית בת שבעה ילדים, שנאלץ לגלות מספרד ולחיות בצרפת.
האם למסע הקודר של אנה יש תיקווה, המפגשים שלה במהלך המסע ילמדו אותה לחיות שוב, היא תלמד לחייך ולצחוק, ואפילו להיות פילוסופית עממית. הספר הזה הוא מסע של התבוננות, לגילוי עצמי, הכתוב בצורה פיוטית עם המון רוך ורגישות אנושית. מסעה של אנה מזכיר בתחילתו גיבורת טרגדיה יוונית, בהמשכו המסע יעבור דרך מחוזות האבסורד והקריקטורה האנושית ויהפוך לסאגה טרגית קומית, כמו מחזה של חנוך לווין בו הגיבורים גרוטסקיים, מעוררי חמלה וצחוק בו בעת, מחווה תיאטרלי מקסים. ספר קטן עם עצמה אנושית גדולה ונפלאה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
התחלתי לקרוא את הספר לפני הכניסה לעזה - כעת הספר הזה מתכתב עם מציאות חיינו בלי שהתכוונתי לכך.”
