ביקורת ספרותית על נערות חורף מאת לורי האלס אנדרסון
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 3 ביוני, 2017
ע"י Drunk Reader


*(הביקורת נכתבה גם על הספר באנגלית, אותה ביקורת)*
בואו נודע באמת, לא נראה לי שקיים אדם שמאושר מהמראה שלו, ומוצא חסרות, ואם קיים מישהו ששמח במראה שלו, מצדיעים לו, ואני אחת מהן.
אבל אחת הבעיות הגדולות בחוסר ביטחון במראה הגוף - שומן.
כן, יש לחץ על גברים להיות שרירנים, אתלטים מצוינים, אבל בחברה סולחים לבחור אם הוא רזה ולא שמן, אז זו בעיה שנפוצה בשני המינים.
אבל הספר עוסק בחוס ביטחון בגוף של בחורה, דבר הנחשב לנפוץ יותר.
ליה היא צעירה אשר חולה באנורקסיה, ומנסה להתמודד עם הרוח של חברתה הכי טובה שרודפת אותה.
בעצם בקריאה עצמה אפשר לרוב להיחשף למה שרוב הבנות חושבות, ואנורקסיות, משהו שלא כזה ברור מאליו לכולם.

הספר היה לי קצת קשה לקריאה, אגיד את האמת. ההתחלה הייתה קצת קשה בגלל הספירה והמחשבות, ומאוחר יותר ההשפעה השלילית שהמחשבות של הדמות שהועברו אלי.
אני מתחברת ממש טוב לדמויות שאני קוראת עליהן, ולקרוא את הספר הזה כשהרגשתי נורא מבחינה בריאותית-פיזית, גרמה לי להיכנס לנפילה שסידרתי עם כדור הרגעה קטן והקשבה לסיפורים מוקלטים כדי להשתיק את המחשבות שלי.
ובדיוק כמו שמתואר בספר על ליה, המחשבות שלי לא סותמות. אף פעם. אם זה דברים רעים עלי, על האנשים סביבי, דברים גזעניים, הומופוביים, ופשוט דברים מגעילים שאני פשוט נגעלת מעצמי שזה צץ לי לראש.
אבל באותו הזמן מגיעות המחשבות שמתרכזות ברע שבי. על זה שאני בן אדם זוועתי לכולם, שבגלל זה אני לא מסוגלת למצוא חברים, שאין לי כישרון ואני סתם מנסה להתאמץ כדי שיהיה שווה מימני משהו, שאני פשוט טרחה לאנשים ושהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה פשוט להפסיק כל פעילות שתגרום לבן אדם להשקיע בי, כי הדבר היחידי שיושב לי בראש זה הרתיעה של הבן אדם מימני, החוסר רצון להיות לידי, ואז בגלל 'ציטוטים' מהספר זה עבר להגעלות עצמית.

השנאה העצמית שלי די נוצרה כשהייתי בת 11, ואימא שלי גערה בי שאני שמנה מידי ואני צריכה להרזות, והיא גרמה לי לעשות דיאטה קלילה, אני מניחה לפחות מהזיכרון, והתעמלות כל בוקר כדי שארזה, וזכרתי שהייתה אימא אחת של ידידה שתמיד אמרה לי 'ואו, כמה הרזת!', כמעט כל פעם כשהייתי רואה אותה.
אבל לא הרגשתי שינוי, אני פשוט לא חשבתי על זה. ואני מוצאת את עצמי בכיתה, יושבת, לא מקשיבה למורה, ולא כי אני בוחרת לא להקשיב לה כי 'שיעורים-זה-משעמם-נראה-לה-שזה-מעניין-אותי?', אלא כי היא מסבירה חומר שכבר הבנתי, או רבה עם איזה חלאת אדם בכיתה שלי(לא חסר), ואין לי מה לקרוא או לצייר, או חשק לזה. ואין לי על מה לחשוב.

אז במיוחד בזמן שקראתי לספר שמתי לב יותר עד כמה אני מתחבאת, יודעת שאני בטח נראת ממוצעת, אבל ברגע שאני לא מסתכלת על עצמי במראה אני מרגישה שאני נראת זוועה, ומנסה להחביא את עצמי כמה שיותר כדי שאף אחד לא יראה.
ועוד יותר, מנסה לעשות משהו כדי לא לחשוב. אני שונאת לחשוב. ואני תמיד שנאתי ואשנא. זה נוראי כשאני יכולה גם לקרוא ספר, גם להקשיב למוסיקה, וגם לחשוב על משהו רע. אני מתרכזת בשלושת הדברים, אבל אני מרגישה נורא כל כך מבפנים, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לשם מוסיקה חזקה יותר, ולפגוע לעצמי בשמיעה, מה שכבר בדרכו, או לקרוא ספר מעניין יותר, או לעשות משהו אחר שימנע מימני לחשוב.

אז אני מבינה את המצב של ליה, ואולי אפילו את המצב של קאסי למרות שלא תיארו אותו.
אבל אחת הסיבות למה אני לא נופלת לתהום הזה תמיד כי אני מצליחה להסיח את דעתי לפני שאני נופלת לשם, ואז אני חושבת על דברים אחרים, דברים טובים, אולי.

הספר השפיע עלי במובן מסויים בתקופה שקראתי אותו, אבל אני לא יודעת אם לטובה או לרעה.
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אוקי (אורית) (לפני שנה ו-1 חודשים)
מעניין. נושא חשוב.
המשפט הראשון שלך מדויק.
ןחבל שהסתרת את הביקורת החשובה הזו עם ביקורת אחרת.
מחשבות (לפני שנה ו-1 חודשים)
וידוי חושפני וקשה. לשמוע שבן אדם מצטער שהוא טרחה לסביבתו זה לא עניין קל.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ