המחלה הזו הורגת, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת, בניגוד למחלות קשות אחרות שהחולים בהן עושים הכול כדי להיחלץ מרוע הגזרה, הרי שלא זו בלבד שהחולים במחלה הזו לא עושים דבר וחצי דבר כדי להירפא ממנה, אלא שהם מובילים את עצמם כצאן לטבח, ועוד מוסיפים ומחייכים כל הדרך לשחיטה. זו מחלת נפש, אך האנשים שסובלים ממנה אינם מטורפים. הם שפויים לחלוטין, ובדרך כלל הם גם חכמים ונבונים, והם מודעים היטב לכך שהם מעמידים את חייהם בסכנה. הם ולא הן, אנשים ולא נשים, כי בניגוד לסברה הרווחת, גם גברים סובלים ממנה.

לא אידיאל היופי ניצב בשורש המחלה, והסובלים ממנה יודעים היטב שהבבואה הנשקפת אליהם מן המראה היא בעלת מראה חולני, מעוות ונטול כל יופי. אז מה כן גורם לה? כל אחד ותיבת הפנדורה האישית שלו, אבל לכולם משותף הרצון לייסורים עצמיים, להלקאה בלתי נשלטת, להליכה על החבל הדק הזה שכל מעידה קלה ממנו עלולה להוביל למוות. במקרה של ליה, גיבורת הספר, ככל הנראה מערכת היחסים הפנימית בתוך המשפחה הוליכה אותה הישר לזרועותיה של המחלה. היחס הקר והמנוכר מצד הוריה הגרושים, היא רופאה קרדיולוגית והוא פרופסור להיסטוריה, האיבה והשנאה שרוחשת ביניהם, התמקדותם בקריירה על חשבון גידול הילדים, כל אלו הובילו את ליה לנתיב ההרס העצמי. "ההורים שלי גרים בעולם עשוי עיסת נייר. הם מטליאים בעיות ברצועת נייר עיתון וקצת דבק". מה שמוסיף שמן למדורת ההרס העצמי הוא מותה של חברתה הטובה לשעבר, קאסי, ממחלה דומה. במקום להוות תמרור אזהרה חריף, המוות של קאסי מהווה טריגר להחמרה נוספת במצבה של ליה.

כן, זו ליה. נערה בת שמונה עשרה, בחורה חכמה, תלמידה מצטיינת, אדם רגיש, אנושי, כובשת באישיותה. והיא חולה באנורקסיה. השם של המחלה לא מוזכר אפילו פעם אחת בכל הרומן, אולי מתוך איזה רצון להכחשה עצמית, אבל כבר מהעמוד הראשון ברור במה מדובר. ליה היא אמנם הדמות הראשית, אבל הגיבורה האמתית בספר היא המחלה ממנה היא סובלת. היא המושכת בחוטים, והיא קובעת את התנהלותה ואת התנהגותה של ליה המריונטה.

צא וראה, ג'ון גרין, כך כותבים ספר שעוסק בהווי של בני נוער. הרומן כתוב ברגישות ובצורה משכנעת, ומילת המפתח כאן היא אותנטיות. הסיפור ממחיש באופן מצמרר את דרך החשיבה המעוותת של אדם שלוקה במחלה. את ההרעבות, את ההתעסקות האובססיבית בספירת קלוריות, את המלחמה הבלתי פוסקת בין הגוף, שדורש את הדלק שלו, לבין הנפש שמונעת זאת ממנו, את התקפי הזלילה הבלתי נשלטים כשרצון השלד המהלך גובר על דרישות הנפש המייסרת, את העונשים העצמיים שמגיעים לאחר מכן בדמות הרעבות קשות עוד יותר, את המאמצים להסתיר ולהסוות את הבעיה מהסביבה הקרובה.

ליה משתמשת במונחים שלקוחים מתחום המחלה, אך לא מסבירה אותם לקורא. סביר להניח שהקורא הממוצע לא יבין מושגים כמו BMI, ואולי גם לא יתפוס שהמספרים שכתובים בסוגריים ליד כל המוני פריטי המזון שמופיעים בספר, מתייחסים לערכים הקלוריים שלהם. דווקא משום כך בולטת האותנטיות של הספר. אילו הסופרת הייתה מסבירה את הטרמינולוגיה של המחלה לקורא, היה מתקבל רושם של מחקר שהתבצע מבחוץ, ולדעתי האמינות הייתה נפגעת.

יש בספר פרט אחד שמעט צרם לי. לכל אורכו יש משפטים שעובר בהם קו מחיקה, ובמקומם מופיעים המשפטים הבלתי מצונזרים של ליה, אלו שמשקפים את רחשי ליבה האמתיים. למשל, המילה "אימא" מחוקה בכל פעם שבו היא מופיעה, ובמקומה נכתב "ד"ר מריגן". בהתחלה זה מקורי וחינני, אבל בשלב מסוים זה מתחיל להעיק, בעיקר כשזה קורה אינספור פעמים. בסדר, ליה, הבנו שהיחס שלך לאמך הוא לא חם במיוחד, בלשון עדינה. לא צריך לחזור על המחיקה של המילה "אימא" שלוש פעמים בכל עמוד...

הביקורת הזו מזכירה לי שמזמן (כלומר, בערך חצי שעה) לא אכלתי משהו. תכף רץ למקרר, אל שלוש הפרוסות האחרונות של עוגת הפרג תפוחים שלי (1,200). סבבה או באסה? הממ... תלוי אם אתה סובל מהמחלה.

החלטתי לקרוא את הספר הזה, למרות שאני מזמן לא נערה, מפני שסקרן אותי לראות כיצד מנסה הסופרת להנגיש נושא כל כך מורכב לקריאה של בני נוער.
הקריאה היתה מעניינת באספקט הזה, גם אם, כמו שכתבו לפני - זהו בשום אופן לא ספר "נעים".
האם זה ספר חובה לנוער? בעיני ממש לא. אני חושבת שהניסיון ראוי לשבח, אבל הביצוע לא מדהים. ליה, גיבורת הספר, סובלת לא רק מאנורקסיה נרבוזה, אלא גם מהזיות. ההזיות שלה מהוות חלק ניכר מהספר. בעיני תיאור ההזיות פוגע בספר. ראשית, רוב החולות לא סובלות מהזיות, ושנית, תיאורים אלה מחליפים תיאור של עניינים מהותיים יותר: בספר חסר מאוד תיאור מעמיק יותר של החיים של ליה לפני שהתפרצה אצלה ההפרעה. הספר רצוף התייחסויות לחברה של ליה, שמותה מתברר כבר בתחילת הספר, אבל גם הקשר ביניהן, על המורכבות הרבה שלו והתרומה שלו למחלה של ליה - לא מתואר כמעט בכלל. בסופו של דבר אני לא חושבת שהקורא מקבל תמונה ברורה של משמעות ההפרעה הזו, הרקע לה וכיצד היא שולטת בכל דקה של חיי הסובלות ממנה.
עם זאת, הספר מצליח לתאר את הסבל הרב של הסובלות מאנורקסיה, ובעיקר הוא מתאר היטב את "רגע ההארה". זהו רגע שכל חולה חייבת לחוות בדרכה אל ההחלמה - ההכרה בכך שהדרך שבה היא הולכת מובילה למוות, וההבנה שהיא רוצה לבחור בחיים. מרגע שהנערה בוחרת בחיים, ניתן להתחיל בתהליך -שיהיה מפרך וקשה כשלעצמו - אל ההחלמה.

בספר הזה נתקלתי בטעות. ראיתי אותו סתם באיזו רשימה של ספרים והתקציר עניין אותי אז קניתי אותו. ואם לומר את האמת, עד שקראתי את הספר הזה בקושי הבנתי מה אנורקסיה יכולה לגרום לאנשים. לא הבנתי עד כמה חמור זה יכול להיות, עד כואב, מתסכל, מפריע ומאכזב להיות תקועה בעולם שקשה מאוד לצאת ממנו. אבל בכל זאת, אני כותבת כאן את דעתי על הספר, לא על אנורקסיה.
אז ככה: זה לא ספר כיפי בשום צורה. זה לא ספר שאפשר לקרוא מתי שמתחשק, לסיים תוך שעה ולעבור ישר אחריו לספר הבא. זה לא ספר זורם וקליל שמהנה באופן מוגזם לקרוא אותו. הוא בהחלט לא מתאים לכל בן אדם, בטח לא לבעלי לב חלש או כאלה שקשה להם לקרוא ביטויי רגשות קשים או משברים גדולים אצל נערות מסכנות. זה ספר חשוב. הוא ממחיש את המחלה הנוראית שנקראת אנורקסיה על הצד הגרוע ביותר שלה, עם שילוב מחזק מאוד של הפרעות נפשיות קשות ודימוי עצמי נוראי, שנכללים לעתים בתוך הפרעת האכילה. הספר כתוב בגוף ראשון, מה שמוסיף את העומק לתחושות של הדמות המרכזית שבעצם מספרת את הסיפור מנקודת המבט שלה, וככה בעצם קוראים את המחשבות שלה ומקבלים הצצה לתוך המוח של נערה בת 18 עם הפרעות נפשיות קשות והפרעת אכילה קיצונית. לדעתי, זה ספר שכל נערה, וגם נער למען האמת, בין הגילים 12-20 צריכים לקרוא, וכמובן גם לאלו שמעל מומלץ מאוד, לא משנה עד כמה זה קשה לקרוא ספר כזה מדכא ומכאיב. כשסיימתי לקרוא את הספר לאחר יומיים בלבד שבהם לא יכולתי להניח אותו בצד, לא הפסקתי לחשוב, לחקור, לקרוא ולספר על דברים הקשורים בספר הזה. רציתי לומר שקשה לי להאמין שבן אדם שיקרא את הספר באמת יהפוך לחולה אנורקסיה, אבל זה לא מדויק. אפילו הספר ממחיש שלפעמים לא משנה מה אומרים או מבינים, המוח משתלט על הגוף ומונע ממנו לעשות את מה שהוא באמת צריך.
הספר כתוב בצורה מופלאה ומהפנטת, שאני יכולה רק לחלום על להגיע לרמת כתיבה כזאת אי פעם בחיים שלי, לא משנה כמה אני רוצה. לורי האלס אנדרסון, שמוכרת יותר בכלל שכתבה את הספר המרגש "דברי", ופחות בגלל הספר הזה, מצליחה להיכנס לי ללב (פעם נוספת. אתם באמת חושבים שלא קראתי את "דברי"?) ולגרום לי לחשוב ללא הפסקה על החיים של נערות כמו ליה ובכללי על המון מסרים שנמצאים בספר הזה כמו היחס של תלמידים לבית ספר, יחסי משפחה ועוד..
לורי האלס אנדרסון היא ללא ספק אחת הסופרות האהובות עליי, ולדעתי הספרים שלה חשובים לא פחות מספרי לימוד או ספרים שמלמדים את סודות החיים לכאורה. הספרים שלה אינם פשוטים, אבל כל אחד צריך לקרוא אותם, ואני לא מבינה איך לא מלמדים אותם בבית ספר. במקום ללמוד על נושא א' ונושא ב', על היסטוריה שלא קרתה או על סיפורים עם מוטיבים חסרי משמעות, אני חושבת שצריך ללמד על מה שבאמת חשוב ולעזור למנוע את מספר מקרי המוות מאנורקסיה או מכל מחלה נפשית אחרת. או לפחות בנוסף, ותאמינו לי שאני יודעת על מה אני מדברת.
בקיצור, "נערות חורף" זה ספר חובה לכל אחד, בעיקר לאלו החוששים מהפרעות אכילה בקרב קרוביהם או בכלל אצלם. הספר מצליח להעמיק על תוך מחשבותיה הפרועות וגרועות ביותר של נערה במצוקה נפשית ופיזית, ואפילו שאינני חולת אנורקסיה ולא הכרתי אף אחד שחלה בזה, אני מאמינה שאין דרך מוצלחת יותר להמחיש את המגרעות הרעות ביותר של המחלה הזאת, ושל מחלות נפשיות וחרדות בנוסף. מומלץ, מומלץ, מומלץ!

רק שתדעו, המראה שמשקפת אתכם - לא מראה כלום ממכם. היא לא מראה כמה אתם מדהימים או כמה טובי לב אתם, או כמה עזרתם לאנשים, ומה עברתם, ומי אתם. לא, המראה זו רק מראה. ומה שמשתקף בה לא אומר עליכם כלום, אם אתם בעודף משקל או בתת, אם אתם מרגישים שמנים או לא. אם לפי דעתכם אתם לא יפים, אם האף גדול מידי והעיניים חומות מידי והשיער חסר צורה. זה לא משנה, זה לא אתם.

הספר הזה החזיר אותי שנה אחורה, פרק זמן שבו שנאתי כל איבר בי ונקטתי את המהלך הדפוק של... להפסיק לאכול. הבעיה היא שאני לא הצלחתי יותר מידי אז אחרי חודש הפסקתי. אבל הקטע הוא שזה קרה, ואני יודעת ואני מכירה את התסכול.

וגם ליה, ליה המדהימה ששמה לב להכל חוץ מלעצמה, שאולי טיפה אגואיסטית, אבל מי לא? היא גרמה לי לרצות לבכות ולצחוק, והסיפור הזה סופר כל כך טוב שגמרתי תוך שעות ספורות. זה גרם לי להכיר את כל הסיפור של האנורקסיה יותר, זה לשקר לעצמך כשאתה יודע שאתה משקר. וזה דפוק, וזה קיים.

וכשאת/ה אומר/ת שאת/ה לא יפה, את/ה משקר. כי זו דעתך. איזה מישהו שדיברתי איתו אמר לי שאני יפה, אז כמובן שהתחלתי למנות את כל החסרונות שבפרצוף שלי. והוא פשוט אמר לי שזה לא נכון ואני יפה, אמרתי שהוא משקר, הוא אמר שהוא לא וזו דעתו, ושאני יפה למרות כל זה כי הוא יודע מי אני. תחשבו כמה שמחה הייתי, וכמה נכון זה. כי אתם יותר יפים מזה.

חכו למראה ותסכלו בה, אתם רואים כמה יפים אתם?
אתם יפים.
והספר הזה גרם לי להבין את זה.
ממליצה כל כך.

אני לא יכולה להגיד שאהבתי את הספר הזה.
הוא לא זורם, לא מצחיק, לא כיפי. זה לא ספר מהנה.
זה ספר חשוב.

בתור התחלה, הספר נותן הצצה, ואפילו יותר מהצצה, למחלה נוראית שרובנו – ואני מכלילה גם את עצמי – מכירים רק בשם.
אני יודעת מה הן הפרעות אכילה, אני יודעת מהי אנורקסיה ומהי בולמיה. אבל הספר הזה נותן נקודת מבט שונה. פתאום אלו לא מחלות רחוקות ומופרכות, אלא משהו שאני יכולה להבין. פתאום ההידרדרות נראית כל כך קלה שזה מפחיד, והשיקום – מעורר הערצה.
מגיע ללורי האלס הנדרסון מיליון נקודות על שהצליחה ליצור ספור אמיתי ומציאותי כל כך. "ספר מהעולם האמיתי."

הסופרת משתמשת ב"קישוטים" קטנטנים כדי להפוך את הספר הזה ליומן האינטימי שהוא. כל פיסת מזון מלווה במספר קלוריות, אנשים מתוארים בעזרת האוכל שהם אוכלים. מחשבות שהדמות הראשית, ליה, מנסה להדחיק מסומנות בקו מחיקה שחור.
בתחילת הספר, כל מה שרציתי לעשות היה לגלגל עיניים ולהגיד, "זאת בדיחה, תפסיקי לעשות הצגות ותאכלי כבר". אבל ככל שהספר מתקדם, אני מתכווצת כשליה מחריבה את גופה בפעילות גופנית ונתקפת שמחה כשהיא מכרסמת קצה קשה של פיצה. אני נכנס עמוק כל כך לסיפור ולמחלה שאני עצמי נתקפת רגשות אשם כשליה אוכלת 70 קלוריות "אסורות".

כמו שציינתי בהתחלה, אי אפשר להגיד שנהניתי לקרוא את הספר הזה. אם להיות כנה, נכנסתי לדיכאון קשה לכל אורך הקריאה, וסיימתי המומה ונרגשת ומרוצה.
אבל כל אלו הם מה שהופך את הספר הזה למצויין.

(הביקורת נכתבה גם על הספר באנגלית, אותה ביקורת)
בואו נודע באמת, לא נראה לי שקיים אדם שמאושר מהמראה שלו, ומוצא חסרות, ואם קיים מישהו ששמח במראה שלו, מצדיעים לו, ואני אחת מהן.
אבל אחת הבעיות הגדולות בחוסר ביטחון במראה הגוף - שומן.
כן, יש לחץ על גברים להיות שרירנים, אתלטים מצוינים, אבל בחברה סולחים לבחור אם הוא רזה ולא שמן, אז זו בעיה שנפוצה בשני המינים.
אבל הספר עוסק בחוס ביטחון בגוף של בחורה, דבר הנחשב לנפוץ יותר.
ליה היא צעירה אשר חולה באנורקסיה, ומנסה להתמודד עם הרוח של חברתה הכי טובה שרודפת אותה.
בעצם בקריאה עצמה אפשר לרוב להיחשף למה שרוב הבנות חושבות, ואנורקסיות, משהו שלא כזה ברור מאליו לכולם.

הספר היה לי קצת קשה לקריאה, אגיד את האמת. ההתחלה הייתה קצת קשה בגלל הספירה והמחשבות, ומאוחר יותר ההשפעה השלילית שהמחשבות של הדמות שהועברו אלי.
אני מתחברת ממש טוב לדמויות שאני קוראת עליהן, ולקרוא את הספר הזה כשהרגשתי נורא מבחינה בריאותית-פיזית, גרמה לי להיכנס לנפילה שסידרתי עם כדור הרגעה קטן והקשבה לסיפורים מוקלטים כדי להשתיק את המחשבות שלי.
ובדיוק כמו שמתואר בספר על ליה, המחשבות שלי לא סותמות. אף פעם. אם זה דברים רעים עלי, על האנשים סביבי, דברים גזעניים, הומופוביים, ופשוט דברים מגעילים שאני פשוט נגעלת מעצמי שזה צץ לי לראש.
אבל באותו הזמן מגיעות המחשבות שמתרכזות ברע שבי. על זה שאני בן אדם זוועתי לכולם, שבגלל זה אני לא מסוגלת למצוא חברים, שאין לי כישרון ואני סתם מנסה להתאמץ כדי שיהיה שווה מימני משהו, שאני פשוט טרחה לאנשים ושהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה פשוט להפסיק כל פעילות שתגרום לבן אדם להשקיע בי, כי הדבר היחידי שיושב לי בראש זה הרתיעה של הבן אדם מימני, החוסר רצון להיות לידי, ואז בגלל 'ציטוטים' מהספר זה עבר להגעלות עצמית.

השנאה העצמית שלי די נוצרה כשהייתי בת 11, ואימא שלי גערה בי שאני שמנה מידי ואני צריכה להרזות, והיא גרמה לי לעשות דיאטה קלילה, אני מניחה לפחות מהזיכרון, והתעמלות כל בוקר כדי שארזה, וזכרתי שהייתה אימא אחת של ידידה שתמיד אמרה לי 'ואו, כמה הרזת!', כמעט כל פעם כשהייתי רואה אותה.
אבל לא הרגשתי שינוי, אני פשוט לא חשבתי על זה. ואני מוצאת את עצמי בכיתה, יושבת, לא מקשיבה למורה, ולא כי אני בוחרת לא להקשיב לה כי 'שיעורים-זה-משעמם-נראה-לה-שזה-מעניין-אותי?', אלא כי היא מסבירה חומר שכבר הבנתי, או רבה עם איזה חלאת אדם בכיתה שלי(לא חסר), ואין לי מה לקרוא או לצייר, או חשק לזה. ואין לי על מה לחשוב.

אז במיוחד בזמן שקראתי לספר שמתי לב יותר עד כמה אני מתחבאת, יודעת שאני בטח נראת ממוצעת, אבל ברגע שאני לא מסתכלת על עצמי במראה אני מרגישה שאני נראת זוועה, ומנסה להחביא את עצמי כמה שיותר כדי שאף אחד לא יראה.
ועוד יותר, מנסה לעשות משהו כדי לא לחשוב. אני שונאת לחשוב. ואני תמיד שנאתי ואשנא. זה נוראי כשאני יכולה גם לקרוא ספר, גם להקשיב למוסיקה, וגם לחשוב על משהו רע. אני מתרכזת בשלושת הדברים, אבל אני מרגישה נורא כל כך מבפנים, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לשם מוסיקה חזקה יותר, ולפגוע לעצמי בשמיעה, מה שכבר בדרכו, או לקרוא ספר מעניין יותר, או לעשות משהו אחר שימנע מימני לחשוב.

אז אני מבינה את המצב של ליה, ואולי אפילו את המצב של קאסי למרות שלא תיארו אותו.
אבל אחת הסיבות למה אני לא נופלת לתהום הזה תמיד כי אני מצליחה להסיח את דעתי לפני שאני נופלת לשם, ואז אני חושבת על דברים אחרים, דברים טובים, אולי.

הספר השפיע עלי במובן מסויים בתקופה שקראתי אותו, אבל אני לא יודעת אם לטובה או לרעה.