לפעמים הראש שלי לא נותן מנוח,

היום יפה, הכול טוב, ופתאום מתחיל ויכוח,

את נותנת את הלב, את הנשמה ואת הכוח,

ואת חושבת שלעולם לא תוכלי לברוח

והנה זה שוב בא, ופתאום מתחיל העצב

והפטיש דופק, דופק, דופק, ומאבד ת'קצב

יושבת על הרצפה במקלחת,

בוכה ושבורה וצורחת,

והראש צועק, צועק, צועק

וזה כואב, כואב, כואב

אז את שומרת ומכסה, לובשת את המסכה,

מנסה למצוא את האור במקום להיכנע לחשכה,

אבל בלילה זה שוב מגיע, כאילו שזה לא מפתיע,

והכול מתחיל שוב, אין תקווה ואין מושיע.

והנה זה שוב בא, ופתאום מתחיל העצב

והפטיש דופק, דופק, דופק, ומאבד ת'קצב

יושבת על הרצפה במקלחת,

בוכה ושבורה וצורחת,

והראש צועק, צועק, צועק

וזה כואב, כואב, כואב

ולפעמים המחשבות שלי צורחות עליי בבוקר ,

צועקות עליי מילים מהמילון של הביוקר,

ובלילה שוב בוכה, רוצה שמישהו יגיע,

ייקח אותי אתו ויטוס אל הרקיע.

אבל הראש צועק, צועק, צועק,

וזה כואב, כואב, כואב.

רגלך הקטנה צועדת בחוף,

ורסיסי חול קטנים נדבקים לגופך,

אצבעות כף רגלך מפזרות את הרוגע,

וגם גלי הים לא מקשיבים ללבך.

ורגלך התמימה צועדת על דשא,

וחתיכות ירוקות נרמסות תחת רגלך,

הדשא נקטע ומתעופף לו ברוח,

וגם חרקי הצמחים לא מקשיבים ללבך.

רגלך הצעירה צועדת ברחוב,

ועלי השלכת עפים מסביבך,

נעלייך דורכות ושוחקות את הרגע,

וגם אנשי הרחוב לא מקשיבים ללבך.

וראשך העמוס פועל בקצב

מחשבות צצות ומפריעות לך לחייך,

וגם הניסיונות, הרעיונות הכושלים,

גם הם רוצים לעצור את לבך.

השיר כתוב בלשון נקבה

בפעם הראשונה שבה הרגשתי שמשהו לא בסדר במוח שלי, ישבתי לבד בחדר שלי וצפיתי בתוכנית ראליטי בטלוויזיה. בדיוק כשאחד המתמודדים בתוכנית התחיל לדבר על הקשיים והריבים שיש לו עם מתמודד אחר, פתאום חשבתי שאין טעם לחיים שלי. המחשבות על המוות הציפו לי את הראש כמו צונאמי ענקי שמתנפץ בבת אחת ולוקח אתו את כל מה שטוב בעולם הזה. וכמו שזה הגיע ככה זה נעלם. הצונאמי חזר לאחור והחזיר לי לראש את כל המחשבות הטובות, ומיד אמרתי לעצמי שאלו סתם שטויות ויש לי בשביל מה לחיות. אבל רק שלושה ימים לאחר מכן, בדיוק כשהיה צלצול לשעה השלישית בבית הספר וחבורת הילדים המעצבנת נאלצה להפסיק לרדת עליי ולצחוק על איך שאני נראת, פתאום המחשבות תקפו שוב. המוח שלי נהייה שחור כלילה ללא כוכבים וכל מה שראיתי הוא את הגופה שלי מוטלת בודדה בחדרי, חסרת הבעה וקפואה, כאילו ששאבו ממנה את כל הדם והחום ואהבה שפעם הייתה טמונה בה. התקשרתי להורים שלי וחזרתי הביתה. ברשת האינטרנט כבר התחילו לרוץ שמועות שאני פחדנית קטנה ושהסמים שלקחתי השפיעו לי על המוח. כהרגלי חסמתי את כולם וניסיתי להתעלם, אבל כבר התחלתי להרגיש איך ערפל זהרורי מחסה חלקים מהמוח שלי ומונע ממני לחשוב בהגיון. בהמשך השבוע הוזמנתי למסיבה בבית של אחד מהנערים המקובלים ביותר שיש בשכבה. כל כך התלהבתי והערפל במוח שלי התפשט כל כך מהר, שבלי לחשוב פעמיים כבר הייתי על האוטובוס בדרך למסיבה. כשהגעתי דחפו לי כוס ענקית מלאה בנוזל מבעבע בצבע קרמל מתוק, והוא היה לי מאוד טעים אז לקחתי עוד כוס. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הערפל הוחלף בסוג חדש של עננים מתוקים מלאים בסוכריות בכל צבעי הקשת. פתאום מצאתי את עצמי בחצר האחורית של הבית, ונער אחד שצחק עליי כמה ימים לפני היה עם היד בתוך החולצה שלי. זה דיי כאב. לא הצלחתי לצעוק ולא הצלחתי להתנגד, וכל מה שעשיתי היה לנדנד את הראש קדימה ואחורה במטרה לנגוח ביד של הבחור שמולי. העננים בראש שלי הפכו לאפורים וברקים של אזהרה חצו את מוחי לחלקים ללא הפסקה. אבל עוד כמה בחורים הצטרפו, ובסופו של דבר התעלפתי כשאני ללא חולצה וללא מכנס, כשהבחורים בורחים תוך כדי רכיבה על פילים ומטר של כדורי גומי נופל מהשמיים היישר על ראשי. למחרת הערפל שכבר הפך לקבוע במוחי חזר, ורק התפשט עוד יותר. מגירת כלי המטבח נפתחה ללא הפסקה וכל פעם סכין אחרת נלקחה ממנה והוחזרה לאחר שכתמי הלכלוך האדומים נעלמו ממנה. ברשת כבר רצו תמונות שלי מוטלת חצי ערומה ושתויה לחלוטין, ולא היה זכר לשום פיל או כדור גומי, למרות שהמוח שלי היה משוכנע שלפחות אחד מהם היה מעורב בתקרית. חופשת הקיץ עוד הייתה רחוקה מטווח התקוות אליה, וגלי הצונאמי הצטרפו אל הערפל הכבד עד שבמוח שלי לא היה מקום לכלום מרוב כל ההצפות והלכלוך. ערב אחד נחשים יצאו מתוך הערפל והסתובבו סביב המוח שלי עד שחנקו אותו לגמרי. מצאתי כבר את הסכין הכי חדה שהייתה לי ביד, והנחשים רק חנקו עוד יותר. בזמן שמבחוץ הכול הפך לאדום, אני ראיתי רק שחור. שום כאב, שום צרחה, שום הרגשה שאני עושה משהו לא בסדר תקפה אותי. הערפל התפזר, הזעם חלף, השחור הפך ללבן. ויותר לא הרגשתי עוד, לנצח ולעולם.

כמובן שזה לא אמיתי ולא קרה לי מעולם...