1. הראש צועק

לפעמים הראש שלי לא נותן מנוח,
היום יפה, הכול טוב, ופתאום מתחיל ויכוח,
את נותנת את הלב, את הנשמה ואת הכוח,
ואת חושבת שלעולם לא תוכלי לברוח

והנה זה שוב בא, ופתאום מתחיל העצב
והפטיש דופק, דופק, דופק, ומאבד ת'קצב
יושבת על הרצפה במקלחת,
בוכה ושבורה וצורחת,
והראש צועק, צועק, צועק
וזה כואב, כואב, כואב

אז את שומרת ומכסה, לובשת את המסכה,
מנסה למצוא את האור במקום להיכנע לחשכה,
אבל בלילה זה שוב מגיע, כאילו שזה לא מפתיע,
והכול מתחיל שוב, אין תקווה ואין מושיע.

והנה זה שוב בא, ופתאום מתחיל העצב
והפטיש דופק, דופק, דופק, ומאבד ת'קצב
יושבת על הרצפה במקלחת,
בוכה ושבורה וצורחת,
והראש צועק, צועק, צועק
וזה כואב, כואב, כואב

ולפעמים המחשבות שלי צורחות עליי בבוקר ,
צועקות עליי מילים מהמילון של הביוקר,
ובלילה שוב בוכה, רוצה שמישהו יגיע,
ייקח אותי אתו ויטוס אל הרקיע.

אבל הראש צועק, צועק, צועק,
וזה כואב, כואב, כואב.

נכתב לפני שנה ו-7 חודשים

2. רגלך הקטנה

רגלך הקטנה צועדת בחוף,
ורסיסי חול קטנים נדבקים לגופך,
אצבעות כף רגלך מפזרות את הרוגע,
וגם גלי הים לא מקשיבים ללבך.

ורגלך התמימה צועדת על דשא,
וחתיכות ירוקות נרמסות תחת רגלך,
הדשא נקטע ומתעופף לו ברוח,
וגם חרקי הצמחים לא מקשיבים ללבך.

רגלך הצעירה צועדת ברחוב,
ועלי השלכת עפים מסביבך,
נעלייך דורכות ושוחקות את הרגע,
וגם אנשי הרחוב לא מקשיבים ללבך.

וראשך העמוס פועל בקצב
מחשבות צצות ומפריעות לך לחייך,
וגם הניסיונות, הרעיונות הכושלים,
גם הם רוצים לעצור את לבך.

השיר כתוב בלשון נקבה

נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים

3. לנצח ולעולם

בפעם הראשונה שבה הרגשתי שמשהו לא בסדר במוח שלי, ישבתי לבד בחדר שלי וצפיתי בתוכנית ראליטי בטלוויזיה. בדיוק כשאחד המתמודדים בתוכנית התחיל לדבר על הקשיים והריבים שיש לו עם מתמודד אחר, פתאום חשבתי שאין טעם לחיים שלי. המחשבות על המוות הציפו לי את הראש כמו צונאמי ענקי שמתנפץ בבת אחת ולוקח אתו את כל מה שטוב בעולם הזה. וכמו שזה הגיע ככה זה נעלם. הצונאמי חזר לאחור והחזיר לי לראש את כל המחשבות הטובות, ומיד אמרתי לעצמי שאלו סתם שטויות ויש לי בשביל מה לחיות. אבל רק שלושה ימים לאחר מכן, בדיוק כשהיה צלצול לשעה השלישית בבית הספר וחבורת הילדים המעצבנת נאלצה להפסיק לרדת עליי ולצחוק על איך שאני נראת, פתאום המחשבות תקפו שוב. המוח שלי נהייה שחור כלילה ללא כוכבים וכל מה שראיתי הוא את הגופה שלי מוטלת בודדה בחדרי, חסרת הבעה וקפואה, כאילו ששאבו ממנה את כל הדם והחום ואהבה שפעם הייתה טמונה בה. התקשרתי להורים שלי וחזרתי הביתה. ברשת האינטרנט כבר התחילו לרוץ שמועות שאני פחדנית קטנה ושהסמים שלקחתי השפיעו לי על המוח. כהרגלי חסמתי את כולם וניסיתי להתעלם, אבל כבר התחלתי להרגיש איך ערפל זהרורי מחסה חלקים מהמוח שלי ומונע ממני לחשוב בהגיון. בהמשך השבוע הוזמנתי למסיבה בבית של אחד מהנערים המקובלים ביותר שיש בשכבה. כל כך התלהבתי והערפל במוח שלי התפשט כל כך מהר, שבלי לחשוב פעמיים כבר הייתי על האוטובוס בדרך למסיבה. כשהגעתי דחפו לי כוס ענקית מלאה בנוזל מבעבע בצבע קרמל מתוק, והוא היה לי מאוד טעים אז לקחתי עוד כוס. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הערפל הוחלף בסוג חדש של עננים מתוקים מלאים בסוכריות בכל צבעי הקשת. פתאום מצאתי את עצמי בחצר האחורית של הבית, ונער אחד שצחק עליי כמה ימים לפני היה עם היד בתוך החולצה שלי. זה דיי כאב. לא הצלחתי לצעוק ולא הצלחתי להתנגד, וכל מה שעשיתי היה לנדנד את הראש קדימה ואחורה במטרה לנגוח ביד של הבחור שמולי. העננים בראש שלי הפכו לאפורים וברקים של אזהרה חצו את מוחי לחלקים ללא הפסקה. אבל עוד כמה בחורים הצטרפו, ובסופו של דבר התעלפתי כשאני ללא חולצה וללא מכנס, כשהבחורים בורחים תוך כדי רכיבה על פילים ומטר של כדורי גומי נופל מהשמיים היישר על ראשי. למחרת הערפל שכבר הפך לקבוע במוחי חזר, ורק התפשט עוד יותר. מגירת כלי המטבח נפתחה ללא הפסקה וכל פעם סכין אחרת נלקחה ממנה והוחזרה לאחר שכתמי הלכלוך האדומים נעלמו ממנה. ברשת כבר רצו תמונות שלי מוטלת חצי ערומה ושתויה לחלוטין, ולא היה זכר לשום פיל או כדור גומי, למרות שהמוח שלי היה משוכנע שלפחות אחד מהם היה מעורב בתקרית. חופשת הקיץ עוד הייתה רחוקה מטווח התקוות אליה, וגלי הצונאמי הצטרפו אל הערפל הכבד עד שבמוח שלי לא היה מקום לכלום מרוב כל ההצפות והלכלוך. ערב אחד נחשים יצאו מתוך הערפל והסתובבו סביב המוח שלי עד שחנקו אותו לגמרי. מצאתי כבר את הסכין הכי חדה שהייתה לי ביד, והנחשים רק חנקו עוד יותר. בזמן שמבחוץ הכול הפך לאדום, אני ראיתי רק שחור. שום כאב, שום צרחה, שום הרגשה שאני עושה משהו לא בסדר תקפה אותי. הערפל התפזר, הזעם חלף, השחור הפך ללבן. ויותר לא הרגשתי עוד, לנצח ולעולם.

כמובן שזה לא אמיתי ולא קרה לי מעולם...

נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים

4. בקתה מרוחקת

ואולי נגור בבקתה מרוחקת,
נקים משפחה ונביא ילדים.
כי אני ואתה זה ביחד לנצח,
למי אכפת משני הצדדים.

כי את ליבי המסת עוד ביום הראשון,
כשראיתי אותך בגן הוורדים.
כבר אז ידעתי שאותך לנצח אוהב,
גם אם הצדדים קצת חושדים.

וכשנפגשנו ביחד בפעם האחרונה,
הרגשתי שזה לא הגיוני.
כי כשאתה פה ואני שם,
הרומן שלנו הופך לדמיוני.

אז אולי נעבור לבקתה מרוחקת,
ונשכח שהיו בכלל צדדים.
כי אני ואתה זה ביחד לנצח,
גם אם הבקתה במרומים.

נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים

5. עננים

פעם אהבתי להסתכל על עננים. הייתי יושבת שם בין השיחים, מסתכלת ובוהה בבועות המחשבה, ונותנת לכולם הרבה מאוד אהבה. הייתי ממיינת את כולם לצורות ומסדרת, ולפעמים היו כאלו עם צורה לא מוגדרת. אז היה לי קצת עצוב ואת ליבי זה הטריד, אבל מיד המצאתי להם שם, עיצוב או תפקיד. יום אחד ראיתי ענן אפור ועצוב, ולא הצלחתי לתת לו שם או עיצוב. הוא היה כל כך קטן והסתתר בין כולם, ועד אז עוד לא ראיתי כזה מעולם. וגם לאחר שחלף עוד חשבתי עליו,
וידעתי שבטח היה עצוב שנוצר רק עכשיו. ואפילו לא הצלחתי למצוא לו תפקיד או מטרה,וכבר הוא נעלם ונשאר בודד, אפור, וסימן אזהרה. אז הפסקתי לבהות בכל כך הרבה עננים, ולאט לאט חזרתי לעניינים. אבל אותו ענן קטן את ליבי לא עזב מעולם, כי תמיד הוא הזכיר לו שיש עוד כמוהו, עננים שאין להם מקום ותפקיד בין כולם.

נכתב לפני 6 שנים ו-10 חודשים

6. ימי זהב

הלוואי שיבואו ימים של שקט,
של עונג, של רוגע וימי זהב.
כי מי כמוני יודעת מהו הקושי,
הידיעה שאני לא בן אדם נאהב.

לא זכיתי לשמוע, לא זכיתי לראות,
אני לא יודעת מה יקרה בקרוב.
המילים הנשמעות חותכות עם הלהב,
והנה הן כבר מתחילות לצרוב.

אז אולי יבואו ימים של שקט,
של עונג, של רוגע וימי זהב.
כי אף אחד מסביבי כאן לא יודע,
מה זה להיות אדם שאינו נאהב.

הם תמיד היו אומרים שזה יעבור,
שהכול יפסק ואני אהיה בסדר לעד,
אבל בכל פעם שמשהו קרה,
אני כבר לא יודעת למי זה היה מיועד.

אז אולי הם יביאו ימים של שקט,
של עונג, של רוגע וימי זהב.
כי עם כל דבריהן, המילים הצורבות,
אני כבר לא יודעת אם אי פעם אוהב.

נכתב לפני 6 שנים ו-11 חודשים

7. יש לי חלום

יש לי חלום, כמו לכל אחד אחר,
להיות בן אדם, או לפחות להיות יותר,
להיות אדם שכולם מכירים,
להיות מישהו עם השפעה על אחרים,

לכולם יש חלומות, גם גדולים וגם קטנים,
אבל אף אחד לא חושב, על חלומות של אחרים,
אף אחד לא יודע מה קורה אצל אדם אחר,
אף אחד לא יודע על מה השני מדבר,

רק אני רוצה לדעת על מה חושבים כולם,
רק אני רוצה לדעת מה יש בכול העולם,
רק אני חושבת על חלומות של אחרים,
ומרוב כל הרצון אני מזניחה את הדברים,

יש לי חלום, גם אני רוצה יותר,
אבל מה שמייחד אותי הוא המחשבה על האחר,
אני לא יודעת, אולי זאת רק אני,
אולי כל אחד רוצה לדעת על מה חושב השני.

נכתב לפני 7 שנים

8. כולנו זוכרים

ישבנו שם, החשכה עטפה אותנו מכל כיוון כמו שמיכת חושך ענקית. שתקנו, כי אף אחד לא רצה להפר את הדממה. כולנו הסתכלנו לכל כיוון וחשבנו על כל המילים שנאמרו, ועל המילים שעוד יאמרו. הכוכבים בשמיים האירו את תווי פנינו עד שנראינו חיוורים מרוב לובן. מתח ורגש שרר באוויר ורק חיכה לסימן שלו לגדול. אף אחד לא ידע איך להמשיך, איך לעכל את מה שקרה ומה לומר. השתיקה העלתה בכל אחד מחשבות על ההמשך, ועל הערב הזה. מבטים הופנו אליה, כדי לקבל סימן שזהו, זה נגמר. אבל היא לא אמרה כלום, ולכן השתיקה המשיכה. היה חמים באותו ערב, חום שגרם לנו לרצות עוד, לרצות להמשיך. אבל כולנו ידענו שיהיה לזה סוף, וזמנו להגיע. "תזכרו את הערב הזה" היא אמרה פתאום "אלו הרגעים הכי חשובים שלנו". ואז המחשבות והרגשות התחילו להציף את כולנו כמו גלי צונאמי ענקיים. המתח הופר, השקט נבלע בחושך, והרגע הקסום הזה שיצא לנו לחוות לראשונה הגיע לסיומו. אבל עוד שנים אחר כך, כולנו זוכרים. כולנו זוכרים את הערב הזה, שבו לכל אחד היה מה להגיד. כולנו זוכרים את הערב הזה, שבו הוכחנו שיש אהבה בין אנשים שהקשר שלהם הוא זמני ומקרי. כולנו זוכרים את הערב הזה, שבו ידענו שמתישהו הכול יסתיים, ופשוט לא רצינו שהרגע הזה יגיע. כולנו זוכרים איך ישבנו שם ואמרו את כל מה שאמרנו, איך היא אמרה את כל מה שאמרה, ואיך כולנו הוצפנו ברגשות שעד היום לא הרגשנו אותם שוב. הזיכרון עוד אוחז בנו, ואנחנו מסרבים שהוא יעזוב. אנחנו זוכרים את הערב הזה, כי זה הרגע הכי חשוב שלנו. אנחנו לעולם לא נשכח את הערב הזה, כי אנחנו יודעים למה נהפוך אם הזיכרון שלו יתחמק מבין הידיים שלנו.

נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים

9. אם מספיק מנסים

פעם חשבתי שהכול אפשרי אם מספיק מנסים,
לא משנה עד כמה מרגישים הרוסים ומובסים.
חשבתי שאם רק אמשיך לנסות ולהתמיד,
בסופו של דבר אני אצליח בדרכי בעתיד.

המשכתי לנסות ולעשות את הלא הגיוני,
למרות שכולם אמרו לי שזה משהו בדיוני.
אבל אני הטיפשה לא הקשבתי לכולם,
וניסיתי כל הזמן לעשות הכול בעולם.

אפילו שהרגשתי כל הזמן סבל ותסכול,
המשכתי לנסות בלי להיכנס בטעות לבלבול.
זה הפריע והציק וכבר הבנתי שלא כדאי,
אבל בכול זאת המשכתי להרוס את חלומותיי.

כל כך הרבה פעמים הייתי קרובה להתייאש,
אבל בסוף מישהו הצליח להדליק בתוכי את האש.
עמדתי ונפלתי וחזרתי לעמוד,
וכמעט אף פעם לא יצא לי ללמוד.

בסופו של דבר אורו עיניי כמו נרות,
והבנתי שלא תמיד אפשר להשיג מטרות.
אבל רגע ההבנה היה מאוחר מדיי,
ואף אחד כבר לא אמר לי שזה לא כדאי.

אז ארזתי את התיק ואת כל המחשבות,
ועברתי למקום שבו אין בכלל אכזבות.
כי חשבתי שהכול אפשרי אם מספיק מנסים,
לא משנה עד כמה מרגישים הרוסים ומובסים.

נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים