ביקורת ספרותית על נערות חורף מאת לורי האלס אנדרסון
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 24 ביוני, 2017
ע"י מסמר עקרב


המחלה הזו הורגת, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת, בניגוד למחלות קשות אחרות שהחולים בהן עושים הכול כדי להיחלץ מרוע הגזרה, הרי שלא זו בלבד שהחולים במחלה הזו לא עושים דבר וחצי דבר כדי להירפא ממנה, אלא שהם מובילים את עצמם כצאן לטבח, ועוד מוסיפים ומחייכים כל הדרך לשחיטה. זו מחלת נפש, אך האנשים שסובלים ממנה אינם מטורפים. הם שפויים לחלוטין, ובדרך כלל הם גם חכמים ונבונים, והם מודעים היטב לכך שהם מעמידים את חייהם בסכנה. הם ולא הן, אנשים ולא נשים, כי בניגוד לסברה הרווחת, גם גברים סובלים ממנה.

לא אידיאל היופי ניצב בשורש המחלה, והסובלים ממנה יודעים היטב שהבבואה הנשקפת אליהם מן המראה היא בעלת מראה חולני, מעוות ונטול כל יופי. אז מה כן גורם לה? כל אחד ותיבת הפנדורה האישית שלו, אבל לכולם משותף הרצון לייסורים עצמיים, להלקאה בלתי נשלטת, להליכה על החבל הדק הזה שכל מעידה קלה ממנו עלולה להוביל למוות. במקרה של ליה, גיבורת הספר, ככל הנראה מערכת היחסים הפנימית בתוך המשפחה הוליכה אותה הישר לזרועותיה של המחלה. היחס הקר והמנוכר מצד הוריה הגרושים, היא רופאה קרדיולוגית והוא פרופסור להיסטוריה, האיבה והשנאה שרוחשת ביניהם, התמקדותם בקריירה על חשבון גידול הילדים, כל אלו הובילו את ליה לנתיב ההרס העצמי. "ההורים שלי גרים בעולם עשוי עיסת נייר. הם מטליאים בעיות ברצועת נייר עיתון וקצת דבק". מה שמוסיף שמן למדורת ההרס העצמי הוא מותה של חברתה הטובה לשעבר, קאסי, ממחלה דומה. במקום להוות תמרור אזהרה חריף, המוות של קאסי מהווה טריגר להחמרה נוספת במצבה של ליה.

כן, זו ליה. נערה בת שמונה עשרה, בחורה חכמה, תלמידה מצטיינת, אדם רגיש, אנושי, כובשת באישיותה. והיא חולה באנורקסיה. השם של המחלה לא מוזכר אפילו פעם אחת בכל הרומן, אולי מתוך איזה רצון להכחשה עצמית, אבל כבר מהעמוד הראשון ברור במה מדובר. ליה היא אמנם הדמות הראשית, אבל הגיבורה האמתית בספר היא המחלה ממנה היא סובלת. היא המושכת בחוטים, והיא קובעת את התנהלותה ואת התנהגותה של ליה המריונטה.

צא וראה, ג'ון גרין, כך כותבים ספר שעוסק בהווי של בני נוער. הרומן כתוב ברגישות ובצורה משכנעת, ומילת המפתח כאן היא אותנטיות. הסיפור ממחיש באופן מצמרר את דרך החשיבה המעוותת של אדם שלוקה במחלה. את ההרעבות, את ההתעסקות האובססיבית בספירת קלוריות, את המלחמה הבלתי פוסקת בין הגוף, שדורש את הדלק שלו, לבין הנפש שמונעת זאת ממנו, את התקפי הזלילה הבלתי נשלטים כשרצון השלד המהלך גובר על דרישות הנפש המייסרת, את העונשים העצמיים שמגיעים לאחר מכן בדמות הרעבות קשות עוד יותר, את המאמצים להסתיר ולהסוות את הבעיה מהסביבה הקרובה.

ליה משתמשת במונחים שלקוחים מתחום המחלה, אך לא מסבירה אותם לקורא. סביר להניח שהקורא הממוצע לא יבין מושגים כמו BMI, ואולי גם לא יתפוס שהמספרים שכתובים בסוגריים ליד כל המוני פריטי המזון שמופיעים בספר, מתייחסים לערכים הקלוריים שלהם. דווקא משום כך בולטת האותנטיות של הספר. אילו הסופרת הייתה מסבירה את הטרמינולוגיה של המחלה לקורא, היה מתקבל רושם של מחקר שהתבצע מבחוץ, ולדעתי האמינות הייתה נפגעת.

יש בספר פרט אחד שמעט צרם לי. לכל אורכו יש משפטים שעובר בהם קו מחיקה, ובמקומם מופיעים המשפטים הבלתי מצונזרים של ליה, אלו שמשקפים את רחשי ליבה האמתיים. למשל, המילה "אימא" מחוקה בכל פעם שבו היא מופיעה, ובמקומה נכתב "ד"ר מריגן". בהתחלה זה מקורי וחינני, אבל בשלב מסוים זה מתחיל להעיק, בעיקר כשזה קורה אינספור פעמים. בסדר, ליה, הבנו שהיחס שלך לאמך הוא לא חם במיוחד, בלשון עדינה. לא צריך לחזור על המחיקה של המילה "אימא" שלוש פעמים בכל עמוד...

הביקורת הזו מזכירה לי שמזמן (כלומר, בערך חצי שעה) לא אכלתי משהו. תכף רץ למקרר, אל שלוש הפרוסות האחרונות של עוגת הפרג תפוחים שלי (1,200). סבבה או באסה? הממ... תלוי אם אתה סובל מהמחלה.




44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מסמר עקרב (לפני 3 חודשים)
אנקה, המון תודות!
שמוליק, תודה רבה. יש די הרבה סיבות... הסיבה הראשונה (שכבר כתבתי אותה בסקירה) היא המשפטים המחוקים שמופיעים לאורך כל הספר והפריעו לי. הסיבה השנייה, ויעל הר עלתה עליה יפה מאוד, היא שהספר עושה חיבור די פשטני בין האנורקסיה לבעיות המשפחתיות של הגיבורה. בדרך כלל הסיבה היא הרבה יותר עמוקה, והיא חבויה אי שם עמוק בקווי האישיות של החולה. סיבה נוספת (אזהרת ספוילר!!!) היא הסוף של הספר. הסוף האופטימי והמתחנחן משהו של החלמה מהמחלה ממש לא מסתדר עם התכנים הקשים כל כך שמובאים בספר. הייתי מעדיף סוף מציאותי יותר, גם אם הוא לא אופטימי במיוחד.
שמוליק כ. (לפני 3 חודשים)
יפה מאוד. אם כל כך התרשמת מהספר, למה בעצם לא חמישה כוכבים?
אנקה (לפני 3 חודשים)
דן, דוז פואה ! ביקורת כתובה לעילא ולעילא.
מסמר עקרב (לפני 3 חודשים)
נעמי, תודה גדולה! אכן, זה מאוד קשה לעבוד מול אנשים שסובלים מהמחלה, כיוון שהם עושים הכול כדי לחבל במאמצי הריפוי שמוצעים להם. יש בזה גם פן מצמרר, כשמצד אחד ניצבים חולים במחלות קשות אחרות, חולים שעושים הכול כדי להירפא (השתלות, כימותרפיה קשה), ומצד שני ניצבים החולים במחלה הזו, והם מחבלים בחייהם במו ידיהם (או יותר נכון, פיהם...) ומעמידים אותם בסכנת מוות מוחשית.
נעמי (לפני 3 חודשים)
מסמר מצטרפת לתשבחות, מעניין ורהוט.
אהבתי שכמו בספר נמנעת לנקוב בשם עד לאמצע הביקורת ובכל זאת היה ברור על מה אתה מדבר.
אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעבוד מול אנשים כאלו בלי לאבד סבלנות מהר מאד מול לכאורה הבחירה שלהם למרר לעצמם את החיים.
מסמר עקרב (לפני 3 חודשים)
רויטל וסקאוט, תודה. אכן, הספר מעביר בקורא צמרמורת. הוא מצליח לחדור בצורה כל כך אמינה לנבכי נפשה של החולה ולהביא את הדברים מנקודת מבטה, באופן שלרגע קט עלתה במוחי הקונספירציה שאולי הסופרת בעצמה סובלת מהמחלה...
סקאוט (לפני 3 חודשים)
מחזקת את דעתה של רויטל.
רויטל ק. (לפני 3 חודשים)
קראתי את הפרק הראשון של הספר.
צמרמורת.
לא מסוגלת לקרוא ספר שלם כזה...
מסתפקת בביקורת שלך, שעושה רושם שמעבירה את העיקר.
מסמר עקרב (לפני 3 חודשים)
מיכל, תודה רבה. שימחת אותי.
בת-יה, תודותיי. ובאמת, כפי שכתבת, המחלה יכולה לפגוע בכל אחד. יחד עם זאת, מועדים במיוחד לפורענות הם אנשים בעלי קווי אישיות מסוימים ובעייתיים. מהניסיון הצנוע שלי בנושא, אנשים שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי שיחלו במחלה, לקו בה גם לקו...

צב, תודה. ולך תספר את זה לעוגת הפרג שלי (או יותר נכון, לפירורים שנשארו ממנה).

אפרתי, אכן, נושא עצוב וקשה. מה שכן, רובם לא חושבים שהם נעשים יפים יותר עם כל ק"ג שמקרב אותם למראה השלד. הם יודעים היטב שהמראה שלהם מכוער ונטול כל אסתטיקה ויופי. ובכל זאת הם ממשיכים בשאיפתם המתמדת להשלת משקל נוספת. הגענו לארבעים ק"ג? הללויה, נגיע לשלושים וחמישה. ובזאת מתבטאת התפיסה המעוותת.

הכוורן, תודה רבה. בנוגע לאשפוז מבוגרים אנורקטיים בכפייה, קיימת אמנם אפשרות תאורטית לכך, אך הסיכויים בפועל שואפים לאפס. מתוך האתר של משרד הבריאות:
האנורקסיה נכללת כהפרעת נפש בסיווג המחלות הפסיכיאטריות, DSM–5. שיעורי התמותה הם מהגבוהים מבין המחלות הפסיכיאטריות: 8%-20%. המצב החוקי בכל הנוגע לאפשרות של כפיית אשפוז פסיכיאטרי על אדם בגיר הסובל מאנורקסיה מורכב ואינו חד משמעי. פסיכיאטר המחוז מוסמך להורות על אשפוז כפוי, בבית חולים פסיכיאטרי או במחלקה פסיכיאטרית בלבד, של אדם בוגר אשר מאובחן כסובל מ"ממחלת נפש" ואשר עקב מחלה זו מסכן את עצמו ואת זולתו.
הכוורן (לפני 3 חודשים)
מרתק מה שכתבת . אגב , בנוגע למה שכתבת בתגובות שאי אפשר לאשפז מבוגרים אנורקטיים בכפייה , אני לא בטוח שזה נכון . שמעתי על אישה כבת 25 שאושפזה בכפייה לאחר שהגיעה ל - 40 קילו ובעלה פנה לרשויות , אבל לא ידועים לי הפרטים המלאים .
שרהל'ה (לפני 3 חודשים)
מעניין מאד. כל הכבוד - יישכויח
אפרתי (לפני 3 חודשים)
נושא עצוב. אגב, אנשים שסובלים מאכילה כפייתית תופסים את עצמם כמכוערים כשהם עולים במשקל. אנשים שסובלים מאנורקסיה חושבים שהם נעשים יפים יותר עם כל ק"ג שמקרב אותם למראה השלד. מה הם רואים במראה? זה לא מובן.
צב השעה (לפני 3 חודשים)
אם בתשומת לב עסקינן, הגמל כנראה לא רואה את דבשתו גם היא בגודל של הר אוורסט. ומסר"ב, יפה לך הכתיבה היוקדת הזו. עוד אפשר היה לחשוב שאתה בעצמך סובל מזה...
שאולי (לפני 3 חודשים)
מחלות תשומת לב !
בת-יה (לפני 3 חודשים)
מסמר עקרב, ביקורת מצויינת, אך נראה שזה לא ספר שמתאים לי.
הכרתי גבר בולמי ששיגע את משפחתו עם הצורך להיראות יפים. הוא מת בגיל 56 מסרטן בקיבה. וגם נערה פגשתי, נערה שבכל פעם שמישהו אמר לה משהו שעיצבן אותה, בלי קשר למראה שלה, הפסיקה לאכול לתקופה ארוכה, כי אף אחד לא מבין אותה.
בקיצור, נראה שהמחלה הזאת יכולה לפגוע בכל אחד, בדיוק כמו כל מחלה אחרת.
michalro (לפני 3 חודשים)
סקירה רגישה וכתובה היטב, כהרגלך. תודה רבה.
סקאוט (לפני 3 חודשים)
תודה רבה! ידעתי על קיומם של ספרי עיון העוסקים בנושא אבל לא ספרי פרוזה. בהחלט חידשת לי.
מסמר עקרב (לפני 3 חודשים)
לי, תודה רבה. השלת 12 ק"ג ממשקל של נערה שבלאו הכי הייתה גבוהה ורזה, זו נורה אדומה שמהבהבת למרחקים. כתבת בצורה כל כך מדויקת שכל מי שחולה במחלה הזו גם אוהב אותה (כינויי החיבה "אנה" לאנורקסיה ו- "מיה" לבולימיה רווח בקרב החולים), ולכן הטיפול הוא כל כך קשה, לעתים על גבול הבלתי אפשרי.

חני, תודה רבה. מאוד הזדהיתי עם המשפט שלך שכל מחלת נפש מייסרת. לעתים, אף יותר ממחלות קשות גופניות.

יעל, חן חן. ואת כל כך צודקת: הקישור בין המחלה לבין "היחס הקר והמנוכר מצד הוריה הגרושים" הוא בדרך כלל בגדר פרשנות קלה וזולה. במקרה המתואר בספר הדבר ממש זועק לשמיים, במובן שבו הגיבורה בוחרת במחלה כדרך להענשת הוריה, אבל במציאות הדברים הרבה יותר מורכבים ובדרך כלל הסיבה היא הרבה יותר עמוקה ונעוצה בקווי האישיות המסוימים והבעייתיים של החולים.

קצר ולעניין, צודק לגמרי. גם אנשים מבוגרים סובלים מהמחלה, וכאן הטיפול הוא אפילו בעייתי יותר, שכן מאמציי ההסוואה של החולים מהסביבה הקרובה הם מתוחכמים יותר, ובניגוד לבני נוער אי אפשר לאשפז בכפייה לצורך טיפול . אגב, פעולת האשפוז בכפייה נוחלת לעתים קרובות כישלון חרוץ גם בקרב בני נוער, והדבר מתואר בצורה מרשימה בספר.

אורית, תודות רבות. וכרגיל, ההבחנה והאבחנה שלך מדויקות ביותר! מצפה לקרוא את הסקירה שלך!

דני, מודה לך מאוד. ואני כל כך מסכים אתך בנוגע לתגובות.

שונרתי, צרור תודות. וכמה שאת צודקת: כשאומרים למישהי שהיא אנורקסית זה נתפס כסוג של מחמאה נכספת, קל וחומר בקרב החולים במחלה. אין דבר שיותר משמח את החולים במחלה מאשר הערות מהסביבה על השלת משקל נוספת. גם אם ההערות באות ממקום אחר לגמרי, לא ממקום חיובי ומעוות של התפעלות, אלא ממקום של דאגה וחשש מהחמרת המצב, עדיין ההערות משמחות מאוד את החולים ומתפרשות בתפיסתם המעוות כמחמאה. ובמעבר חד... העוגה שלי מורכבת מבסיס של בצק פריך, מעליו שכבה דקה של קונפיטורת תות, מעליה שכבה ענקית של פרג (עם קמצוץ תפוחים, כמעט לא מורגש), מעל עוד שכבת קונפיטורת תות, ומעל הכול שכבה נוספת של בצק פריך. אגב, מאוד מצא חן בעיניי השם של העוגה. כדרכן של קונדיטוריות גורמה, הקונדיטוריה שבה רכשתי את העוגה מעניקה שמות לכל העוגות, ובניגוד לשמות המתיפייפים של שאר הקונדיטוריות, השם שנבחר לעוגה הזו הוא "בוחטה פרג"... מת על השם הפושטי הזה ומת על העוגה (הבלתי פושטית בעליל...). סליחה שגלשתי מהנושא, אבל כשמתחילים לדבר אתי על עוגות, השם ירחם...

אור, צודק. גם הצד השני של המתרס הוא לא בדיוק גן עדן, אבל כאן הטיפול הוא מעט פשוט וקל יותר, כי החולים מסכימים לעזור לעצמם.

סקאוט, תודה רבה. במקרה המתואר בספר הגיבורה נחושה בדעתה להעניש את הוריה על יחסם המנוכר כלפיה, אבל במציאות (ואולי גם כאן) הדברים הרבה יותר מורכבים והסיבה האמתית נעוצה בנפש וקווי האישיות. ולשאלך, אכן, יש ספרים רבים שעוסקים בהשמנת יתר, גם ספרי פרוזה וגם ספרי עיון. מקרב ספרי הפרוזה ניתן למנות, למשל, את "מיטה" ואת "סופגנית", ומקרב ספרי העיון "כל מה שרצית לדעת על השמנת יתר".
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=43778
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=984044
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=959570

אורית, להפך! תמיד נפלא לשמוע את דעתך, קל וחומר בנושא זה שקרוב לעיסוקך המקצועי.
אוקי (אורית) (לפני 3 חודשים)
ל: אור קרן, נכון. על סקאלת הפרעות האכילה מונחים עשרות סוגים ותתי-סוגים של הפרעות. חמורות יותר ופחות. חלקן הפרעות התנהגותיות שנכנסו לכאן. יש שחולפות מאליהן עם הזמן ועם כל מיני נסיבות ושינויים נוספים (לשמחתנו, רובן) ויש שלא. לא אגזים אם אומר שבכיתת תיכון ממוצעת 80% אחוז מהתלמידים/תלמידות לוקים באחד או יותר מהתתים האלו, כמובן שהרוב המכריע בתופעות הקלות יותר. על הסקאלה הזו משני קצותיה נמצאים בקצה האחד ההפרעה הקשה - האנורקסייה. ומן הצד השני - הפרעה קשה משל עצמה - "אכילת יתר רגשית כפייתית", לתופעה הזו אתה מתכוון, אני מניחה.
ואגב, ישנו הספר (הטוב) "ילדות גדולות לא בוכות" שמביא את שתי ההפרעות מהקצוות וגם בולימייה ועוד אל תוך סיפור אחד.

(סליחה על ההשתלטות, מסמרון.)

סקאוט (לפני 3 חודשים)
כתבת יפה מאוד, לא אקרא את הספר. פשוט עצוב שזוהי המציאות.
ומסמר, האם המחלה של ליה נובעת בעצם מהרצון שההורים ישימו לב אליה?
וזו בהחלט שגיאה לומר כי המחלה תוקפת רק נערות צעירות כי כל פלח באוכלוסיה יכול ללקות בה.
ומעניין אם יש ספר על תופעה הפוכה- השמנת יתר?
מיכל (לפני 3 חודשים)
יפה כתבת. אני עצמי מגדירה אותי בתור נערת חורף, אבל במובן המילולי של המילה. פשוט שונאת את הקיץ, את החום והלחות... ועשית לי חשק לקרוא את הספר, בעיקר כשקראתי ספר אחר שלה, 'דברי', שהיה מצוין.
אור קרן (לפני 3 חודשים)
יפה מאוד. ויש גם את הצד השני של המתרס, של השמנת יתר קשה. בניגוד למה שאנשים חושבים בדרך כלל, השמנת יתר כפייתית היא מחלה לכל דבר, והיא נכללת ב- ICD (המדריך הבינלאומי לסיווג מחלות).
שונרא החתול (לפני 3 חודשים)
מסמרון, ביקורת מעולה שבמעולות. הרגשתי שקראתי את הספר איתך.
שתי תובנות פשטניות שלי על הנושא כצופה מן הצד: אנורקסיה נתפסת כמחלה רצונית, מחלה שהאדם מביא אותה על עצמו מרצונו, שהוא בוחר בה ומזמין אותה. אולי כיום פחות מבעבר, אבל עדיין.
זאת ועוד, כשאומרים למישהי שהיא אנורקסית זה נתפס לפעמים כסוג של מחמאה נכספת. "וואו! איזו רזה את, ממש אנורקסית."
וכך, כשהגבול בין רזה לבין אנורקסית מיטשטש, זה פוגע תדמיתית בחומרה ובסכנות של המחלה ובתפיסה שלה כמחלה מלכתחילה.
(ולמה לקלקל עוגת פרג עם תפוחים? תיכף תגיד לי שיש בה גם קינמון!)
דני בר (לפני 3 חודשים)
סקירה נהדרת ומעמיקה, שנוגעת בנושא מאוד כאוב ועצוב.
השכלת לקחת אותנו בנפתולי הספר והמחלה ברגישות גדולה ובתבונה.
מעניינות מאוד ותורמות גם התגובות כאן למטה!
אוקי (אורית) (לפני 3 חודשים)
מסמרון, סקירה מעולה ונהדרת ומעניינת, יסודית ורגישה - תודה. אני מרשה לעצמי (אני מקווה שברשותך...) להוסיף שני נתונים על דבריך בפסקה השנייה:

"...אבל לכולם משותף הרצון לייסורים עצמיים, להלקאה בלתי נשלטת, להליכה על החבל הדק הזה או לרצון להיעלם מסיבה זו או אחרת כשכל מעידה קלה ממנו עלולה להוביל להדרדרות במדרון תלול, שלא תמיד ניתן לעלות לעלות ממנו חזרה.

הנטייה להפרעת אכילה קשה מסוג האנורקסייה נמצאת באדם, בקווי האישיות שלו (ואתה כל כך צודק אנשים ולא רק נשים - נוער וגם מבוגרים), ונחוץ רק הטריגר, הכפתור - שידליק אותה. וזה שם. או שיש את הנטייה או שאין.
** את המשך שיש לי להגיד בעניין, אכתוב בסקירה משלי, בקרוב..
קצר ולעניין (לפני 3 חודשים)
באמת גם אנשים מבוגרים סובלים מהפרעות אכילה חמורות. לצערי מכיר אישית קרובת משפחה כבת חמישים שסובלת מבולימיה קשה. ואתה צודק לחלוטין בנוגע להסוואה מהסביבה. מה היא לא עשתה כדי להסתיר ולשקר בנוגע להקאות היזומות... אבל גם כשהדבר התגלה, היא עדיין ממשיכה בשלה.
yaelhar (לפני 3 חודשים)
ביקורת טובה, כרגיל.
כן, זו מחלת נפש. והיא חדשה יחסית - מספר עשורים. מחלות נפש "ותיקות" איבדו משהו מיכולתן לאפשר לאדם לצאת מהתחום, כי הוא לא יכול עוד.

מה שצרם לי - בביקורת ובספרים על הנושא - הוא הקישור בין המחלה לבין "היחס הקר והמנוכר מצד הוריה הגרושים". ידוע היום שיש קשר בין המשפחה של החולה לבין המחלה. אבל הקשר אינו בהכרח ניכור ודחייה. ידוע גם שיש קוי אישיות מסויימים של החולים, שאולי מנבאים את המחלה. הנטייה להאשים את ההורים - במיוחד אם הם גרושים - היא להיכנס לפרשנות קלה, מה שלא עושה טוב במיוחד לסיכויי הבנת המחלה ואפשרות הריפוי.
חני (דולמוש) (לפני 3 חודשים)
כל מחלת נפש היא מייסרת. לגבי אנורקסיה.אנחנו חיים בתקופה
שמקדשת יופי חיצוני מצד אחד ומנגד
תרבות הקולינריה כל כך התפתחה
שרוב הזמן העיניים שלנו רעבות ללא הרף.
לא מתוך רעב אמיתי.
כתבת סקירה נפלאה כתמיד.
אני לא ארוץ לאכול עוגה אחרי שירדתי 3 קג.
אבל לך מותר זה מתחלק אצלך לאורך ולא לרוחב.
תיזהר מהסוכר חבר.
לי יניני (לפני 3 חודשים)
תודה. מחלת נפש נוראית שקיבלה תנופה בעשור האחרון וככל שמתעסקים באוכל.
מזכיר לי לבדוק מה קורה עם בת של מישהי שאני מכירה שאושפזה לא מכבר בשניידר.
מדובר בנערה בת 13 שחיה בבית האם עם בעלה מפרק ב ואח שנולד מנישואין אלה.
הנערה הזו חכמה ומקסימה ואני מכירה אותה היטב.
גם ככה היא רזה וגבוהה...ו"פתאום" השילה מעצמה 12 קג. זה המון!

אני לא רופאה או פסיכולוגית אך במקרה הזה אני מבינה למה זה קרה...והתשובה לכך טמונה במה שכתבתי.
שום דבר לא קורה פתאום...
מחלה שכל מי שחולה בה גם אוהב אותה ועד שהוא מבין שהוא "חולה", לעיתים זה מאוחר מידי ואין דרך חזרה.
מסמרון כתבת מקסים...עשית לי חשק לדניש קינמון שאני מאוד אוהבת עם קפה חזק ובלי סוכר...
סופש נעים





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ