יש ספרים שהם פשוט מוכרים. בין אם זה ברשתות החברתיות או בחנויות ספרים וספריות, אבל הם פשוט שם. "שבעת הבעלים של אוולין הוגן" הוא אחד מהספרים האלו. לספר הזה יש שם, כאילו מספיק בשביל שאני אקנה אותו ברגע שראיתי שהוא תורגם. יצא לו שם מספיק טוב ברשתות חברתיות ובקהילת הספרים באופן כללי בשביל שאני אסכים ככה לצאת משלב קריאת הפנטזיה והמדע בדיוני שלי לרומן הנ"ל.
אוולין הוגו והמראה שלה, המניפולציות שלה דרך המיניות שלה. החברה בשנות השישים והשמונים. הוליווד. זה עולם מעניין. זה ספר מעניין. אבל אני מרגישה כאילו בנו אותו בצורה כזאת שהוא טוב ברמה מסוימת, שהוא משהו מסוים, ועבורי הוא לא הגיע למקום ולרמה שקהילת הספרים הפכה אותו. ושוב, אפשר להגיד שאני הבעיה כי ציפיתי למשהו לא קיים - אבל אנחנו לא תומכים פה בgaslighting.
מנערה מוכה לכוכבת קולנוע, אני חושבת שהייתי שמחה לקרוא את הסיפור שלה אחרת. לא דרך העין של עיתונאית שצריכה לכתוב עליה ביוגרפיה, כשהספר מתמקד בשני דמויות; ככה שגם אנחנו מקבלים את האישיות של אוולין בתור המספרת אבל הסיפור בכלל לא שלה, והוא גם לא של הדמות הראשית כי הספר הוא על אוולין. אני לא חושבת שהייתי מובנת. תמשיכו הלאה, זה יותר מפורט בהמשך.
עכשיו, אוקיי. יש פה הרבה לפרוק. תהיו איתי וסבלניים.
אני אתחיל מהסוף ואגיד שזה ברור מההתחלה שיש מין פלוט טוויסט מטורף, מעבר לזה שהדמות הראשית - מה שמה שוב - מוניק, כל הזמן אמרה שיש משהו שהופך את עולמה, אומרת שהיא הולכת לשנוא את אוולין. זה כאילו מין סיפור שנכתב בזמן הווה אבל גם עבר וגם איכשהו עתיד…? זה היה נורא מתסכל לקרוא ככה, כי הספר כתוב מנקודת מבט ראשונה אבל גם מנקודת מבט יודעת כל, ולדעתי זה לא שילוב טוב. בכל מקרה, היה ברור לי ולך ולכל מי שקרה את הספר הזה, שיהיה מין טוויסט בסוף. הקטע הוא שנבנתה ציפייה מאוד גדולה עבור הטוויסט הזה, החל מהסיבה שבכלל מוניק נבחרה "לראיין" את אוולין, ובכל פעם שהיא אמרה לנו שהיא הולכת לשנוא את אוולין בעתיד (כאשר אנחנו בהווה), וכמובן גם כאשר אוולין אומרת או רומזת על זה שמשהו נורא גדול הולך לקרות בהמשך. וכל הציפייה הזאת מסתכמת ב… עמוד? שניים? זה היה פשוט מאכזב, כי הפלוט טוויסט היה נהדר, ממש אהבתי אותו, הוא נורא התחבר עם הסיפור. הוא נבנה נהדר אבל לא החזיק בשום דבר, למרות שהבסיס שלו מעולה. במקום, אוולין סיפרה עליו, מוניק הגיבה באיחור (הסבר בהמשך). ואחרי כמה עמודים הכל מקסים ונהדר, וזה דבר שנורא הפריע לי. כי קצת דרמה סביב הסיבה שכל הספר הזה מתרחש היא כן הכרחית, ובספר הזה היא הייתה מינימלית ולא התאימה לשאר הספר בכלל.
אני אמשיך ואגיד שאין דמות ראשית. אתם יכולים להגיד, "וואי את מה זה טועה, מוניק הייתה דמות מלאה ושלמה בעלת רבדים." ואתם אולי תהיו צודקים. או שאולי תגידו, "אוולין הייתה דמות מדהימה, עם קשיים ומהמורות ובלהבלהבלה." וגם אתם תהיו צודקים. כי זה ספר שמשלב את שתי נקודות המבט שלהן בתור ראשיות. מוניק היא זו שכל הספר כתוב מנקודת המבט שלה, הדמות שלה היא זו שמשתפרת ומגלה על עצמה דברים ולומדת לקחים - למעשה היא הדמות הראשית "האמיתית" כי היא זו שאנחנו קוראים עליה. עם זאת, אוולין היא זו שממלאת את הספר. וזה ספר נהדר, שלא תבינו אותי לא נכון, הכתיבה טובה וסוחפת, הסיפור נהדר. אבל אוולין היא זאת שמספרת על הבעלים שלה, ועל כל הסיפור שלה למעשה מגיל בגרות. ככה שלמעשה, הספר עליה?
כלומר, הספר על מוניק ועל אוולין. והאמת, הייתי מקבלת את זה במקרה אחד: שהראיון היה כתוב בדיאלוגים. כלומר, אני יכולה גם להכיר את מוניק בתור דמות, לראות איך היא מראיינת, איך היא בתור כתבת. אולי לקבל גם קצת תגובות מצידה על הסיפורים של אוולין, איך היא בתור בן אדם. כי הספר הרי עליה כביכול. אז תנו לי לראות אותה, כי בסך הכל היו שם אולי 50 עמודים שנכתבו באמת מנקודת המבט של מוניק, אני לא הרגשתי שום חיבור אליה או לסיפור שלה. לא הרגשתי אותה. לא הרגשתי את ההבנות שלה, רק גיליתי אותם אחרי שהיא מעכלת את הסיפורים של אוולין ומגיעה למסקנות שלה. אבל לא, אנחנו מגלים שהיא כתבת שהתפרסמה בגלל כתבה שעשתה על בתי חולים, שאגב אנחנו לא מקבלים אפילו הצצה, אפילו שורה, מהכתבה הזו - שהיא כן יכולה לתת לנו קצת ידע על הדמות, על הכתיבה שלה, תחומי העניין שלה, הסיבה שבגללה הספר מתרחש - אנחנו מבינים שהיא יתומה מאבא, ואנחנו מגלים שהיא ובן הזוג שלה נפרדו. ולא, שום דבר ממה שאמרתי זה לא ספוילר כי זה נכתב בפרק הראשון. את כל אלו אנחנו מגלים ישר על ההתחלה, ולמעשה זה כל מה שאני יודעת עליה. וזה לא הרבה, בכלל. ואחרי זה, אנחנו מגלים שאוולין מתעקשת שמוניק תהיה זאת שתראיין אותה. וזהו. זה כל הסיפור של מוניק. אולי קצת מהתגובה שלה בסוף הספר לטוויסט, אבל חוץ מזה - זהו.
אבל במקום לתת לנו דיאלוגים, נותנים לי סיפור. סיפור נהדר, אבל אחד שנכתב מנקודת מבטה של אוולין. כלומר, יש לנו כאן שתי נקודות מבט, אחת בהחלט יותר גדולה (אוולין), היא זאת שאני מכירה, לומדת לאהוב ולהבין. היא זאת שעוברת באמת תהליך, ועדיין הספר נכתב מנקודת מבטה של מוניק. ויותר מזה, אוולין לא מספרת את הסיפור, כמו שאמרתי, אלא פשוט הסיפור שלה מולנו כאילו אנחנו חווים או חווינו את זה. ככה שאפילו כשהיא מספרת את הסיפור, אני לא יודעת מה התגובות שלה (!!!) לכל הדברים שהיא עברה. שהם רבים מספור. אני מקבלת את הסיפור שלה, ולא מקבלת שום דבר מההווה. ואפילו לא מקבלת תגובות אמיתיות שלה. ככה שכל חפיפה שיש בין אוולין מהסיפור לבין אוולין מהראיון היא מקרית ותו לא.
אולי לכאורה סיפרו את כל מה שצריך לדעת על מוניק ואוולין, אבל אני לא הרגשתי שום דבר כלפי אוולין מההווה, או על מוניק בכלל. ואם כל הרעיון זה להרגיש ולשמוע את הסיפור של אוולין מהעבר, מה הרעיון לתת לנו את זה בתור הספר של מוניק? וכאילו, אני יודעת למה. כי קראתי את הספר. אבל אם הפלוט טוויסט חשוב עד כדי כך שספר שלם נכתב מנקודת מבטה של דמות נפרדת לחלוטין, יש דרכים רבות לתת לנו את זה כדי שנרגיש חיבור לשתי הדמויות הראשיות. ומוניק כן ברמה מסוימת דמות ראשית, או לפחות מאוד עיקרית, ואפשר להבין את זה לפי התהליך שהיא עברה בתור דמות. לאוולין לא היה את זה. אז אם היא הדמות הראשית, לא הרגשתי אותה כזאת.
לסיכום, זה ספר שכתוב נפלא ועם סיפור מעניין. עם פלוט טוויסט שלא מקבל את התשומת לב שהוא צריך במהלך הספר, עם דמויות שיש להן פוטנציאל גבוה מאוד, אך מבוזבז. בתור קוראת שרואה את הספר הזה בתור שלם, הרגשתי בעיקר חצויה בין שתי דמויות שהיו לא שלמות. עד כדי כך שאני לא יודעת מי הדמות הראשית, כי אף אחת לא מקבלת את מלוא אור הזרקורים.
אתם בהחלט יכולים לקרוא את הספר ולהנות, אני נהניתי. אבל לא הרגשתי סיפוק מהספר, אלא רק מין, "אני יודעת שזה ספר טוב אבל אני לא מרגישה ככה בכלל." בגלל חוסר בדיאלוגים, בתגובות של הדמויות אחת לשנייה ולסיפורים. בגלל החוסר באישיות של הדמות הראשית. בגלל שחסרה הדרמה לקליימקס שבנו במהלך כל הספר. ובהחלט יכולים להרגיש חוסר חיבור עם הדמויות, וזה פשוט מאכזב כי יש פוטנציאל כל כך גדול גם לדמויות וגם לספר עצמו, ולדעתי הוא לא הגיע אליו. עם זאת, במחשבה לאחור על הספר - אני לא מחבבת אותו.
