ביקורת ספרותית על החוחית מאת דונה טארט
ספר מעולה

---

אני אתחיל מהסוף.

אני בת 24.
אני תמיד אוהבת לצחוק עם אנשים שנולדתי אתמול, אבל משהו בי זקן, כבוי ומיואש ויחד עם זאת ובניגוד מוחלט מלא שמחת חיים אנרגטי ומתלהב, ממש כמו ילדה שנולדה אתמול.

אחותי תמיד אוהבת להגיד שנולדתי זקנה ואני מגיל צעיר באמת מזדהה עם המשפט הידוע "טוב מותי מחיי", ומוסיפה לו בסוף אנחה ומבט לשמיים.

וכך נכתב בספר:
"ולכן בחרתי לכתוב את הדפים האלה, כפי שכתבתי אותם. כי רק באמצעות כניסה אל אזור הביניים, אל השוליים הרבגוניים שבין האמת ללא-אמת, אפשר לשאת את ההימצאות כאן ואת כתיבת כל הדברים האלה" (החוחית, דונה טארט, עמ' 837).

תיאו, בן ה-13 שכל חייו נפרשים בספר המופלא הזה הוא הגיבור של הספר וגם של החיים שלי.
ילד צעיר שמת עליו הכל. ככה. הכל מת, נשמט, מתפספס ולא מובן. אין תשובה לשום שאלה, אין הבנה לשום סיטואציה והחיים עוברים להם ורק מדרדרים.

כל הספר אני שואלת את עצמי כמו ילדה קטנה: איך הוא לא בוכה, איך הוא לא מתאבד, איך הסופרת מתעלמת מסך הרגשות שמציפים את ליבו, איך היא לא כותבת על זה, איך היא לא ממסכנת אותו עוד ועוד ורק מפילה עליו עוד טרגדיות ועוד כאב. מה, אין לה לב?

ואני, שלא מת עליי כלום רוצה להרביץ לעצמי לאורך כל הספר.
שואלת את עצמי: איך יש לי את הזכות להגיד את זה לאורך כל השנים? להעדיף את המוות על פני החיים?
לחשוב שהרבה יותר קל להפסיק מאשר להמשיך. מאיפה הזכות החצופה הזאת שלי?

הספר.
הספר מתחיל באמת בפיצוץ של המוזיאון.
אמא של תיאו מתה, תיאו גונב את התמונה של החוחית. התמונה המדהימה שבאופן לא הגיוני התאהבתי בתמונה דומה ממש לפני כמה חודשים.
ומאותו הרגע החיים של תיאו רצופים בחוסר הגיון מעורר השתאות והוא לא נשבר.
הוא מדרדר למקומות שילד לא אמור להגיע אליהם.
הוא מתמודד עם כאב ששובר את הלב, בעיקר של הקורא.
והוא בעיקר לבד. הוא ובוריס, החבר ההזוי הזה, שגם כעת, שסיימתי את הספר אני לא בטוחה שהיה עדיף שהוא יפגוש אותו כי הוא יותר הזיק מאשר הועיל.

אהבתי את רגעי החסד של הספר.
רגעים שבהם חשבתי שהחיים של תיאו עומדים להיגמר, להישמט מבין אצבעותיו, אבל קרה משהו אחר, פתאום היה זיק של אנושיות, זיק של תקווה ואז שוב הכל חוזר.

קראתי את הספר בשקיקה, גם ברגעים שכבר לא יכולתי להחזיק את העיניים פתוחות והוא באמת השפיע עליי ושבר לי את הלב.
מפני שלמרות ש-טוב זה עניין אינדיבידואלי, אין כאן סוף טוב.

היו לי כמה וכמה הארות בספר, אפילו ספרותיות.
הבנתי עד כמה תיאורים הם חשובים וברגע שמתרגלים, אפשר מתיאור ארוך, שנראה מלאה להבין כל כך הרבה דברים על הדמות, על מצב כלכלי, רגשי ועל אזור מגורים ושאני חייבת להרחיב את אהבת הקריאה שלי גם לפרטים שהם לא דיאלוגים ופרקטיקה.

אני חושבת שהספר הזה הוא יצירה נפלאה, מרגשת, שוברת את הלב וחשובה.
לפעמים חייב לתת למשהו לשבור לך את הלב בשביל לגדול ולהתעצם.

» ביקורות נוספות של puapua
» ביקורות נוספות על החוחית