"אני מכיר כמה, לא הרבה שתמיד עושים את הדבר הנכון. הם תמיד אנשים טובים. אני לא מדבר על אלה שלא עושים שום טעות כי הם לא עושים כלום, כי החיים שלהם כל כך קטנים ששום דבר לא יכול בעצם להיהרס, כי יש גם כאלה".
כשסיימתי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי מאיפה להתחיל את הביקורת שלי.
האם להתחיל מהפנים של הספר, ממה שהוא ניסה להעביר או להתחיל מהדמות.
קרל אובה הוא לגמרי אנחנו.
הוא רוצה לחיות את חייו בשקט, בלי הפרעות, בלי תזוזות- הוא והכתיבה שלו. ליצור. להשאיר חותם בעולם.
אבל פתאום, יש ימים כאלה שהוא מתעורר בבוקר ורוצה את המשפחה, את לינדה אשתו, את הילדים ורק לרגע קט מרגיש כמה טוב חלקו.
קרל אובה הוא כזה שרוצה כל הזמן לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אנחנו.
לא יכולתי ברגעים רבים בספר שלא לחשוב לעצמי, תגידי, את, את לא קרל אובה לפעמים?
גבר מאוהב זאת כותרת ממש קטנה בשביל הספר גבר מאוהב.
קרל הוא גבר מאוהב, שכל הזמן מאוהב במה שאין לו.
הוא מזכיר לי ילד, שכל הזמן רוצה את מה שאין.
ילד, שלא מצליח לדחות את סיפוקיו, שלא מצליח להסתכל מסביב ולהבין את המציאות האחרת שבה הוא נמצא עכשיו, ילד שלעתים מנסה לעשות דווקא.
הוא סופר מוכשר שלא מרוצה מעצמו בכלל. לא מהכתיבה שלו, לא מאיך שרואים אותו ולא מאיך שהוא באמת. הוא מותש.
הוא שואף לאידאלים אישיותיים פנימיים ונכנס לדיכאון שהוא מבין שמה שהוא מרגיש ומה שהוא עושה בפועל הוא לא אותו דבר.
הוא מתחשב אף על פי שבא לו להתנהג בחוסר אכפתיות.
הוא מבצע את המשימות, למרות שבא לו לזרוק הכל וללכת לכתוב.
הוא אומר דברים רק כדיי להיראות אחרת בעיני מי שמתבונן בו או מקשיב לו.
ולמרות שהוא מתוסכל מכך ולמרות שהוא לא רוצה לעשות את זה באופן הזה, הוא ממשיך בדיוק באותה הדרך, לאורך כל הספר.
הוא לא מרוצה ולא מאושר וכל הזמן מסתכל החוצה ורוצה להיות שם. רק לא בבית, רק לא עם אשתו, רק לא עם הילדים.
מצד שני, לקרל אובה יש ימים שהשמש פתאום זורחת לו.
הוא מרגיש שהילדים הם כל עולמו, מרבית חייו,משמעותם, הוא רוצה ילד ואז מבקש עוד אחד ועוד אחד ואז שוב תפנית, שוב אני כועסת...הוא משאיר את אשתו לבדה, בתסכולה, בבכייה ולא מבין למה היא לא מבינה שהוא צריך שקט, שהוא צריך לכתוב, שהוא צריך להיות לבד.
השיח הפנימי שיש לו עם עצמו כתוב בצורה נהדרת.
הרגשתי שמישהו מדבר אליי ומספר לי איך החיים שלו עוברים, איך הוא מרגיש, הרגשתי הכל. הרגשתי שאני משוחחת איתו או יושבת שולחן ליד ומצוטטת למה שהוא אומר.
הרגשתי את המבוכה שהוא רב עם אשתו ומנסה להציק לה.
הרגשתי את הכעס בתוכי שהוא כל הזמן עוזב אותה כדיי לכתוב.
הרגשתי עצב שקראתי את מה שהוא חושב ומרגיש על עצמו.
לקרוא את מה שהוא חושב ברגעים כל כך אינטימיים ואישיים עורר בי את כל הרגשות גם יחד והיו רגעים שפשוט התעייפתי, ששאלתי את עצמי: מה קורה כאן?מה יש להם לזוג הזה? מה יש לקרל אובה הזה?
לינדה, אשתו של קרל אובה היא זאת ששברה אותי לגמרי.
היא כל כך חלשה, כל כך מאוהבת, כל כך רוצה לרצות ושהכול יהיה מושלם כמו באגדות.
היא בוכה באמצע הלילה ושקרל אובה מתעורר ושואל אותה מה קרה היא מזכירה לו את הריב שהם רבו לפני שעתיים ומתנצלת בבושה, כאילו מה כבר עשתה, כאילו מה כבר ביקשה. היא שברירית ונוטה להתפרצויות, מוציאה את מה שהיא מרגישה ומתחרטת על מילותיה החדות. ושוב פעם אני מוצאת בלינדה את המציאות, את מה שקורה באמת, גם בחיים האמיתיים. מצאתי את עצמי מחייכת בעצב שהבנתי שלינדה היא לא דמיונית.
קרל מתמודד גם עם עצמו ועם האופי שלו, עם החולשות שלו. הוא לא אוהב להתמודד עם ריבים וויכוחים, הוא לא אוהב לפתח שיחה, הוא לא אוהב להציק ולהיכנס לרגעים מביכים ורבות הפעמים שהוא עצמו מפסיד מכך וגם פוגע בקרוביו.
הוא מלקה את עצמו על כך שהוא כזה, אך אינו מנסה לשנות את זה.
וזה מה שכל כך מרתיח בו. הוא כזה פסימי, כזה סופני, מקבל את המציאות שככה היא, וככה אני וככה החיים ולא נוקף אצבע לעשות אחרת.
לא נוקף אצבע לשנות..
הכל פשוט ככה, וככה חרא וככה נשאר.
ואחרי כל המאבק, ואחרי כל הקושי נשאר את הדף האחרון של הספר, סוף המאבק.
תהנו ולמידה מהנה על עצמכם.
