ביקורת ספרותית על מאה ימים של אושר מאת פאוסטו בריצי
ספר מעולה

---

כשרק לקחתי את הספר 'מאה ימים של אושר' מהספרייה, הייתי בטוחה שאני הולכת לעבור חווית קריאה מטלטלת.
מאה ימים של אושר? שאלתי את עצמי.
וואו! בטח אני הולכת לקרוא ספר ממש מיוחד ומעניין.
זה גם בטח הולך להיות ספר ממש עצוב ומי כמוני אוהבת ספרים עצובים, עם כל הבכי והדרמה מסביב.

לאחרונה אני מבינה כמה אפשר ליהנות גם בלי טלטלה.
אני לא צריכה סערות ודרמות בשביל להרגיש השפעה, חוויה והנאה.
רוגע ושלווה מביאים עמם רעננות וקסם שלא קיים בעולם הסוער שקיים במוחי, רב הדמיון.

כך היה הספר הזה. לא מטלטל במיוחד, אך גם לא מאוד שגרתי. ספר, המספר סיפור חיים של אדם פשוט ולא מתחכם.

לוצ'ו מגלה לנו כבר בתחילת הספר שהוא עומד למות ממחלת הסרטן.
הוא אדם שגרתי לוצ'ו.מה לא שגרתי אצלו? כמות הסופגניות שהוא אוכל והכמיהה האדירה שלו לידע.
למדתי דברים חדשים ומסקרנים בספר הזה. במיוחד על לאונרדו דוינצ'י.
הוא התפשר על העבודה שלו, בגד באשתו, אוהב לאכול יותר מדיי ויש לו קבוצת חברים משעשעת במיוחד.

אין דרמה מיוחדת בספר. המלל ישיר, הגיוני, חד וקולע, אך יחד עם זאת היו רגעים קטנים, טבעיים שעשו לי חשק לבכות. וגם לצחוק. כמו בחיים האמיתיים.

הרגעים האלה,כאשר אדם מתכונן למותו מעסיקים אותי מאז ומעולם.
זה מרתק אותי לדעת כיצד אנשים חווים את הרגעים האלה שלפני המוות, מה הם מחליטים לעשות, איך הם לוקחים את הבשורה, מה הם מתכננים.
לקרוא על כך ספר הכניס אותי לשבועות מספר אל תוך החוויה, גם אם דמיונית, אני יודעת שיש בה קווי דמיון רבים למציאות.

ב-100 הימים של לוצ'ו הוא בעיקר התעסק ב-לגרום לאשתו לסלוח לו על הבגידה שלו.
הוא עשה זאת בדרך מאוד לא יצירתית. אף אישה לא הייתה סולחת. יצירתיות היא לא הצד החזק שלו.
הוא מעביר את הזמן הרבה עם עצמו, עם דברים חדשים שהוא מגלה ויחד חבריו, שהם חלק נרחב מחוויותיו ועולמו.

ב-100 הימים של לוצ'ו דמותו נפרשת למולי ברגעים אישיים, משעשעים, עדינים ומרתקים מלאי חששות ופחדים.

אהבתי את מאה ימים של אושר בעיקר בשל הפשטות שלו.
שיח מינימלי, מדויק ומעשיר.
ורגעים קטנים שהוציאו ממני רגש.

» ביקורות נוספות של puapua
» ביקורות נוספות על מאה ימים של אושר