****
בדיוק אתמול צפה בפיד שלי בפייסבוק תמונה מוודסטוק. בתוך הפריים המלבני בשחור לבן מצטופפים כמה מאות בני אדם ברמות שונות של לבוש מרופט, אם בכלל. עם הגב למצלמה, צעירה עירומה בעלת שיער ארוך ומדובלל מנופפת בידיה אל הקהל, שמורכב רובו ככולו מגברים ונשים שגילם אינו עולה על שלושים.
התמונה צולמה באוגוסט 1969, לפני ארבעים ושמונה שנים. כשצולמה התמונה, רוב האנשים הנראים בה היו צעירים ממני בהרבה, והיום ניתן להניח כי הם כבר מבוגרים מאוד או שאינם בחיים. הבחור הנאה ההוא עם זקן ההיפסטרים המוקפד, אולי בן עשרים ושמונה, צריך להיות היום, אם נשאר בחיים, כבן שבעים ושש. כל האנשים האלה, שניחוח גילם הצעיר דולף מהם כמו עשן מתוק של מריחואנה כבר התפוגגו יחד עם ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין אל תוך ההיסטוריה, ונטחנו עד דק בין שיניו של המכבש האיום מכולם, מכבש הזמן. המחשבה המורבידית, המרירה חמוצה מתוקה (כן, גם מתוקה) הזאת תלויה בשולי המחשבה שלי כל הזמן, כמו תזכורת מנדנדת, צדקנית. הכול עובר. אל תבזבז. אל תבזבז. הכול עובר.
עוד ב"מפגש עם חוליית הבריונים" שריסק לי את הנשמה לפני כמה שנים, נראה שג'ניפר איגן מתעסקת הרבה עם העניין העגום הזה, הזמן שעובר. היא מחטטת בו בתשוקה פרוורטית ובשפה מדוייקת להחריד, פורעת אותו וממששת אותו, גם כדי להבין שאינו נעצר אף פעם, ממשיך לזלוג ולדלוף מהצינור האינסופי שלו, וגם כדי להעניק תוקף ופרספקטיבה לאירועים שבזמנם היינו תמימים או רק בורים ועכשיו לא, ולהיפך. ההווה הוא העבר של העתיד, וגם העבר היה פעם הווה, חד פעמי בהחלט. לכל האנשים האלה בוודסטוק, זה בטוח. וכשאנחנו בוהים לעתים בתמונות שצילמנו פעם ותוהים מה השתנה, מה השתבש ואם היינו יכולים לעשות דברים אחרת כדי להגיע להווה אחר, מתלווה לכך תמיד התחושה המצמיתה שלא משנה מה, תמיד יש לנו רק הזדמנות אחת, ותמיד היתה. נולדנו רק בשנה שנולדנו בה, בחרנו רק באפשרויות שבחרנו, ונחיה רק עם הבחירות שלנו ומה שקרה לנו איתן.
השנה היא אלף תשע מאות שבעים ושמונה. ברדיו בוני אם, דונה סאמר והבי ג'יז. שנות השישים כבר נגמרו אבל האיידס עוד לא נכנס. פיבי אוקונור בת השמונה עשרה מרגישה שכל חייה הם פספוס וחיקוי. אחותה הגדולה והנערצת, ציפור חופש פרועה, התאבדה/נפלה מגשר באיטליה כמה שנים לפני כן, ופיבי מחליטה להתחקות אחר צעדיה, לנסוע לאירופה ולנסות לאחות את קרעי חייה, להבין מה קרה לה עצמה, ואולי על הדרך ידבק בה משהו ממה שהפך את אחותה למושלמת כל כך. כמובן ששום דבר לא פשוט, ושהכול משתבש ומתעקם, והמסע שלה מגלה לה דברים אחרים לגמרי על החיים ועל עצמה. מה לעשות, אנחנו לא יכולים לחקות שום דבר ולהתחקות אחרי כלום. כל חיקוי הוא חיקוי, והמציאות לא תדביק אף פעם את הנוסטלגיה ויכולתה המאגית לשמוט כל נופך שלילי מאירועי העבר. וודסטוק לא היה כמובן רק פאן וכיף ואהבה חופשית וג'ימי הנדריקס וגראס, אלא גם חם ומסריח נורא וטריפים רעים וצימאון ותמימות שאבדה לנצח.
*****
תודה מקרב לב למסמר עקרב, ששלח לי את הספר בדואר לאחר שהבין שאיבדתי אותו איפשהו בנפתולי הזמן, ובלי לבקש תמורה.


















