ביקורת ספרותית על הקרקס הנסתר - ספריה לעם #705 מאת ג'ניפר איגן
ספר טוב

---

דוכן הספרים החדשים בספריה.
דבר ראשון אני ניגשת אליו.
כמו ילדה מול חנות ממתקים.
משהו בו מושך אותי, יותר מכל שאר הספריה.
למה, בעצם?
מן הסתם יש בספריה המון ספרים ישנים טובים, מן הסתם רוב הספרים החדשים לא טובים יותר מהישנים.
אבל בכל זאת, משהו בדוכן הזה מושך אותי במיוחד.
אולי זה תיקון לחוויות הילדות שלי מהספריה: בספריית ילדותי לא היה דוכן ספרים חדשים. פשוט כי ספרים חדשים היו עניין נדיר למדי...
וכשלעצם עובדת הימצאותו של ספר בדוכן הספרים החדשים מצטרפת המלצה של נצחיה - כבר אי אפשר לעמוד בפניו.

פיבי בת ה-18 חיה עם אמה בסן פרנסיסקו. אביה נפטר מסרטן בילדותה, ואחותה הגדולה, היפהפיה, הנערצת, התאבדה כמה שנים מאוחר יותר בזמן שטיילה באירופה.
פיבי של תחילת הספר היתה מתארת את משפחתה כך:
אבא, אמן שהעולם לא הכיר בגדולתו, מהנדס מתוסכל, היה אב מושלם ובעל נהדר.
אחות גדולה, פיית', יפהפיה, נערצת, מלאת נוכחות, מרכז החברה בכל מקום בו היתה, התאבדה בנסיבות לא ידועות.
אמא, חיה בעבר ושם היא רוצה להישאר. מאוהבת ללא תקנה בבעלה המת.
אח גדול, חי בהווה, התנתק מהעבר.
פיבי, חיה בצל. צילה של אחותה, צילם של החיים. מרגישה מנותקת מבני גילה, אף פעם לא ממש חלק. מחכה שמשהו ינער אותה, יעיר אותה, שהחיים יתחילו.

אבל כבר בהתחלה, האמיתות האלו שפיבי טיפחה כל חייה מתחילות להיסדק. וכשאמת אחת נסדקת - השאר מתחילות להתפורר אחת אחרי השניה, כמו במפולת אבני דומינו, או אולי כמו תאונת שרשרת.

כשפיבי מבינה שאמא שלה היא לא בדיוק מה שחשבה, כשאמא שלה מבהירה לה שגם אבא שלה לא היה בדיוק מה שחשבה, פיבי מחליטה לצאת לטיול ארוך באירופה, בעקבות אחותה המתה, האמת היחידה שעוד נותרה לה להיאחז בה.
פיבי יוצאת למסע בעקבות אחותה, והמילים "מסע בעקבות אחותה" הן רב משמעויות, וכל המשמעויות נמצאות בספר, מתגלות לאיטן, אף פעם לא מוטחות בפניו של הקורא, אף פעם לא מואכלות בכפית, תמיד פתוחות לפרשנות.
טכנית - פיבי נוסעת ליעדים בהם ביקרה אחותה, על פי הגלויות שכתבה למשפחתה.
מהותית - היא מחפשת את עקבותיה של אחותה, מנסה להבין, להגיע, להתקרב, להידמות.
פיבי הולכת בדרכה של אחותה גם במובן הזה שמה שדוחף אותה למסע הוא האובדן שחוותה, בדיוק כמו שאחותה, בזמנה, יצאה למסע כשהטריגר המרכזי הוא אובדן: אובדנו של אביהן שמת בילדותן.
שתיהן מנסות, במסען, למצוא סיבה, תכלית, דרך לחיות.
אבל בעוד שפיית' טורפת את החיים, חיה בעוצמה, בווליום גבוה, מוכנה להתנסות בכל, פיבי חיה בדיוק להפך: לצד החיים, בהיסוס, בחוסר בטחון שבכלל יש חיים ובפרט כאלו שנועדו לה.
ולכן המסע ששתיהן עורכות באותן הדרכים הפיזיות, יוביל אותן בדרכים שונות, לעבר סוף שונה.

כדרכם של מסעות, זהו מסע של התבגרות ושל השלמה.
השלמה עם האובדן.
השלמה עם ההתבגרות המחייבת את פיבי לשנות מעט את תמונת המשפחה הילדותית שהיתה לה, כן, כולל זו של האחות הנערצת. רמזים דקים למה שפיבי הולכת לגלות מפוזרים לאורך הרומן, וגם כאן - בעדינות, במרומז.
השלמה עם רגשות מודחקים. בקטע שובר לב לקראת סוף המסע פיבי תרשה לעצמה סוף סוף להודות בכעס שהיא חשה. כעס על אחותה שנטשה אותה. שהתאבדה בלי לחשוב מה זה יעשה לאחותה הקטנה.
אחרי הכעס, יתפנה גם מקום לחמלה.

ואז, סוף סוף, יוכלו להתחיל החיים.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הקרקס הנסתר - ספריה לעם #705