יש ז'אנר של ספרים שאין לו עדיין שם (הקופירייטרים מוזמנים...) המנסה לתת פה לאווירה ולמיתוסים. לפעמים אין בספרים מהסוג הזה עלילה ברורה (נניח "מלכת השלג" של קנינגהם) לפעמים יש בהם עודף עלילה ועלילות משנה - כמו בספר הזה אבל בכולם העלילה מנסה להדביק - ללא נשימה וללא הצלחה - את האווירה המככבת בסיפור. אפשר לראות אותה (את העלילה) מתאמצת, כושלת ולבסוף מוותרת.
קראתי את "המפגש עם חוליית הבריונים" של הסופרת, ולמרות שלא התלהבתי התרשמתי מהכתיבה הטובה ומהיצירתיות שבגימיק. פה אני מרגישה דומה (ללא הגימיק): כתיבה טובה שלא הספיקה לעניין אותי בספר ובדמויות.
המופרכות שבדמות הראשית העיקה עלי. מה הייתם אומרים על בת 18 שסיימה את התיכון והיא זקוקה "רק לאמא" - היא עדיין מצפה לתשומת לב מאמא, ועדיין מתחרה על תשומת הלב הזו למרות שהמתחרה העיקרית שלה כבר איננה מזה שמונה שנים? מה הייתם חושבים על צעיר בן 23 שהוא כבר מיליונר, אבל עדיין מצפה לתשומת הלב ולאישור של אמו? וכל זה מתרחש בשנת 1978, אחרי "שנות השישים" שאיגן, ילידת 1962, מעריצה וכותבת עליהם ספרים... בסדר.
זה סיפורה של פיבי או'קונר, הבת הצעירה של משפחה ממעמד בינוני בסאן פרנציסקו, שלהוותה גדלה עם אחות כריזמטית ומושכת שכל מה שתעשה לא יספיק כדי להגיע לקרסוליה. והאחות הזו - המבוגרת ממנה ב 7 שנים - יצאה לטייל באירופה ומתה שם. ופיבי מרגישה שהיא חייבת לשחזר את חייה של אחותה כי... לא ברור למה.
אז בעיקר השתעממתי. אני דווקא אוהבת לקרוא ספרים על מערכות יחסים, ויודעת שאין דבר כזה "אין דבר כזה" כשמדובר באנשים. יש הכל. אבל כשמדובר בספרות - אני זקוקה לשיכנוע. חוץ מספרי פנטסיה - בהם נטל ההוכחה הוא עלי - אני רוצה שהסופר ישכנע אותי שמה שהוא כותב היה יכול להיות במצב כלשהו. וגם - אם אפשר - שיספר לי סיפור מעניין. ומבחינתי איגן כשלה בשני המדדים האלה. מצד שני כאלה שאני מעריכה את דעתן אהבו את הספר יותר ממני. המסקנה? שכל אחד יחליט לבד.

















