****
אולי זאת מין תקופה כזאת, שאין לי ממש סבלנות. אני מוצא את עצמי בשתיים בלילה אחרי יום עבודה של ארבע עשרה שעות בוהה בעיניים חרוכות בקליפים של גנגסטרים רוסים ביו טיוב, ולא מגיע לדברים החשובים באמת. לא מוצא את הפנאי לפצל את השערה, לשבת ולצוף סתם ככה, אפילו לא באוטובוס. הכול נראה לי בזבוז, בין אם אני עושה אותו ובין אם לא. משחק באייפון זו השחתת זמן לכל הדעות ובכל זאת אני שוקע לתוכה באנחת רווחה פנימית בכל עת שיש לי דקה פנויה. המסלול הקבוע, היומיומי והמנוון שחולף בין פייסבוק ל"סימניה" מרדד את אירועי היום לכדי בליל אפור וחסר משמעות, ואני לא מצליח לבקוע את פני השטח יותר, מסתכל בחצי עין החוצה מתוך מעטה הקרח המתגבש מעליי ומתמכר באדישות לשלווה הקהה, הקפואה שאופפת אותי ברפיון משתק.
בימים כאלה קשה לי לחשוב, או להתעמק, בשום דבר. בוודאי לא במשהו שדורש התעמקות, ושנמצא מתחת לשוליים השטוחים, המיידיים, של המציאות. אני יכול לאכול משהו ולנהל שיחות בעלמא, לעבוד ולשאוג על הילדים שאני עסוק, להפטיר משהו לאשתי בזנב היום על כמה אני עייף ולצלול אל המיטה שהמצעים בה לא הוחלפו זה מכבר, לא כי החיים שלי כאלה נוראיים חלילה, אלא כי יש עוד יום מחר ועוד אחד ועוד אחד, וצליל הסטקטו הזה של הימים החולפים מטמטם אותי.
ספר חזק, עמוק, כמו זה הוא כנראה למעלה מכוחותיי בזמן הזה. אחרת לא ברור לי איך אני מנסה לקרוא אותו כבר לפחות חצי שנה, להתפעל ממנו ולהישאב אליו ולהיזרק החוצה ולהישאב שוב, לקפל אוזן מעמוד גאוני ומעוד אחד, ועדיין להתבוסס רק בשוליים החיצוניים שלו, לא לכופף ברכיים על הספה בסלון או במיטה ולקרוא ולקרוא באובססיביות כמו פעם, אלא לקרוא שלושה עמודים ואז עבודה, עבודה, עבודה, טיול בשבת, ילדים, אייפון, טלפון לאמא ואבא, כמה שורות נוספות, אוטובוס, עבודה, החיים.
למרות שהוא מרוצף ביותר מדי דימויים שמתחילים במילים "כמו" ו"כאילו", גם אם הם טובים ומקוריים ושונים ובעיקר מדוייקים, כרגיל אצל אטווד ("כברלא היה לי כסף של ממש, אבל שמי היה מקושר עם כסף, כמו שמעשה פשע דבק באנשים רק משום ששהו בזירת הפשע"), הספר הזה לא הצליח לפלס את דרכו אל לבי. יש בו כמעט את כל מה שצריך, את כל המהות הפוטנציאלית של ספר שיעשה לי קשר מהקישקעס, כמו ספרים אחרים של אטווד. היא כזאת כותבת מומחית ומדוייקת, מבריקה ועוקצת, עם תועפות של חן וציניות של קשישה פולניה חכמה, ובכל זאת... לא הצלחתי.
אז זה כנראה אני. זה אני, וזה מה שעובר עליי. זה משהו באוויר, או במי השתיה, או בקרינה האלקטרומגנטית. זה משהו שמשאיר אותי שווה נפש, ומאפשר לי ליהנות בעיקר מיצירות שטוחות יותר. מדאיג.
*****
