הגמד חמור הסבר האדים מרוב כעס. הוא פנה אל חברו למסע.....

חייזר מכוכב אחר!-

הוא יגלה את האמת...שאני-

בואו נמשיך

הלכתי במסדרון בית הספר, רק רציתי להיעלם, שאף אחד לא יראה אותי כי אם מישהו יראה אותי-

פעם, לפני שנים רבות, נולדה תינוקת. שמה היה שני. שני הייתה ילדה רגילה, מלבד כמה סיבות: ראשית, היא פחדה המצל שלה פחד מוות, כי לא הבינה למה הוא רודף אחריה. בגלל פחד זה כינו אותה חבריה "שני צל". שנית, לאביה קראו "בנימין בן גנץ", מה שהקנה לה הרבה כבוד בנחלת שבט בנימין, הידועה כיום כבנימינה. בנוסף, הייתה לה תכונה מיוחדת: היא כל הזמן נתקעה באותו נושא. בגלל תכונה זו, כינו אותה חבריה "שני נושא". כיום היא בת 13.14596 ולומדת בתיכון "בקיצור". היום בבוקר, ב16:00, הלכה לבית הספר. היא נזכרה שהיא צריכה להשקיע בלימודים, כדי שתעלה כבר לכיתה ג'. אם לא תעלה לכיתה ג' עד שאביה ימות, היא תצטרך-

פעם נולד תינוק

היום כשבאתי לפתוח את הדלת של הבית ראיתי שהיא פתוחה נכנסתי וקראתי "אמא את פה?" לא ענו לי. לפתע הרגשתי שמסתכלים עליי הסתובבתי וראיתי

מספר ימים לאחר שנפגשו הוא ידע שזה יקרה.הוא לא ידע מה יקרה ומתי.אבל הוא ידע שזה יקרה.וזה הספיק לו.
כמה ימים לפני המקרה דנבר סיפר לו שהאוכל במקרר נגמר והתחיל רעב, מהסוג שצורב בבטן.שמעכל אותך מבפנים.אבל הוא לא השיט ליבו אליו שכן בזמן שדנבר סיפר לו על הזה הוא ניסה לבצע תרגיל מסובך שהיה כרוך בקורדינציה והנהון מונוטוני כלפי בן זוגו לשיחה.תרגיל בכיוס בן זוגו לשיחה.הוא מלמל לעצמו שהוא עוד יחזיר את הכסף וממש בא לו אגרטל חדש ולמה לדנבר יש אגרטל ככ יפה ולו אין.או משהו כזה,הוא לא באמת ידע למה הוא צריך אגרטל,רק שזה חשוב מאיזשהי סיבה עלומה.הוא לא ידע הרבה דברים ופעל בדרך כלל מתוך אינסטינקט ובהחלט בחלק מהפעמים התגלה שהאגרטלים ההם באמת שיחקו תפקיד בעתיד הקרוב או הרחוק.אבל לא תמיד.רוב הזמן הם פשוט הצטברו לו בבועידם בדירה והעלו אבק עד שהיה מוציא אותם מנער מהם את האבק ומתבונן בהם.

הימים חלפו והדירה הפכה לבית מידות בפרבר עירוני בדרום הארץ.האגרטלים כמובן,עוד עמדו סדורים, במרתף אומנם ולא בבועידם אך עודם שם ועוד נוספו להם.בוקר חורפי אחד התעורר למשמע רעש טודרני,בכל בוקר אחר הוא היה יורד למטה לאגרטליו ומנקה אותם ומברר מהו אותו הרעש.אך באותו בוקר הוא הרגיש שאין בכך צורך,הוא הרגיש שלם מאיזושהי סיבה, הוא לא ידע למה ולא את הפירוש.הוא לא ידע הרבה דברים.אבל באותו בוקר היה שלם.הוא רצה לצאת החוצה.לספר לעולם את הבשורה,לצעוק לכולם "אני שלם! אני חיי!" אבל לא עשה זאת.כי זה היה מוזר.אפילו בשבילו.אם השכנים היו רואים את זה הם בטח היו קוראים לראשויות.ומאז שנפגשו הוא לא מחבב ככ את הראשויות.

לפעמים היה עולה לגג ביתו ומסתכל בכוכבים.בחלק מהפעמים היה כותב להם שירים ובחלק היה רק מסתכל בהם עד השחר,הוא היה יכול להתמיד בכך ימם שלמים אם רק היו נשארים.אבל שלא כמו אגרטליו הם לא היו צריכים אותו.הם נדדו כל היום וביקרו אותו ולפעמים נתנו מיופיים.שלא כמו אגרטליו שאמנם פחות יפים היו אך מסורים לו כמו שהיה מסור להם.פעם חשב שאם רק יוכל להראות להם,להוכיח להם שהוא יכול לדאוג להם.שהם צריכים אותו, קצת.רק קצת.הם ישארו איתו יותר.אבל קצת אחרי שהיה יורד מהגג הוא היה מוחק ממוחו את אותם מחשבות עצובות וחוזר לטפח ולהגדיל את אוסף אגרטליו.הוא לא ידע למה הוא עושה את זה.אבל לא שאל יותר מידי שאלות.זה השכיח ממנו את המחשבות הטודרניות.

הדבר הראשון שראיתי כשקמתי בבוקר היה ..

וואו, אנשים. הדיון למטה הוא הדיון הכי גאוני שהיה בקבוצה הזאת מאז שהצטרפתי לסימניה.
(לא רציתי להגיב שם כדי לא לפגוע במושלמות של זה). זה פשוט נגמר בצורה כל כך מדהימה, ובפעם הראשונה יש גם אשכרה סיום סגור! (בערך)

היי, קוראים לי ברק. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל-

הכל התחיל ביום אביבי, חזרתי מבית הספר רכובה על אופניי הסגולות ומזמזמת איזה שיר ישן של להקה שנשכחה זה מכבר. לפתע התנגשתי בעצם גדול וכהה שהתברר כ______________

לפני עשרים שנה השתלטו חדי הקרן על

בראשית ברא אלוהים את

*נסיון החייאה*

הרגשתי אבוד. אף אחד לא סיפר לי על זה-

אני לא אשכח בחיים את היום שבו

*מנסה להחיות את הקבוצה*
זה קרה בלילה אפל אחד ב-

כשראיתי את פורטונה
אמרתי לה:

זה נראה משחק די מגניב.. מישהו בקטע של החייאה??

בחצי שנה האחרונה הדבר היחיד שהעסיק את מוחי היה...

פעם אחת הייתה חסה בשטחים.

אז פעם אחת

הוא הלך בלי להסב ראשו אחור

פעם אחת, כששרלוק היה משועמם (כי לא היה רצח מספיק מעניין) הוא ירה בקיר ופגע בעין של הסמיילי

אז כ, פעם הייתה ג'קס והיא החייתה קבוצה אוסומית

שנת-3001,אנחנו בעתיד-עם תכנולוגיה אדירה,יש רק עיר אחת והיה במרכז העולם כמעט כל בני האדם חיים שם אד שיום אחד...

"אני אף פעם לא מת. וכשאני מת, אני לא באמת מת," סיכם שרלוק. הוא קם לפלאפון שלו, כי מייקרופט מתקשר אליו. מע"ך בינתיים קמה והלכה למטבח. אתם שואלים למה? בשביל לבדוק מה יש במקרר. אתם יודעים, אגודלים, ראש כרות, עיניים וכאלו... היא יוצאת מהמטבח מאוכזבת מכך שראתה אוכל רגיל והולכת לשבת על הספה. על השולחן ליד יש אקדח. היא לוקחת אותו, בודקת אם יש כדורים במחסנית, קמה, מתרחקת מהקיר ומתחילה לכוון לעבר הסמיילי. היא יורה בדיוק כששרלוק נכנס ומבינה שהיא פספסה בהרבה מהסמיילי. אולי כיוון שזו הפעם הראשונה שהיא יורה באקדח. שרלוק ניגש אליה, חוטף מידיה את האקדח וזורק על השולחן. "אז מה הייתה השאלה?" הוא שואל את מע"ך. "אני יכולה לעזור לך בחקירות?" היא שואלת ומותירה אותו המום קמעה, כיוון שקודם רק ברברה.

פעם מזמן לפני שנים רבות, הייתה גרב, גרב בודדה, גרב עצובה, שחיפשה את אחותה, שנעלמה, שם במייבש כביסה, ועברה ליקום מקביל.

פעם הייתה ג'קס, סתם ג'קס אחת, היא קראה את הסיפור הקודם לקודם, בשלווה יחסית, עד שעינייה הממושקפות נתקלו בשורה אשר גרמה לגופה להזדעזע.
"דן... אני בגדתי בך"
"מה לעזאזל?!" צרחה ג'קס תוך כדי נפילה מכיסאה

פעם הייתה מפית...

אוקטביאנוס ראה את אישתו גאיה ו

אתם פוקחים את העיניים, השמש זוהרת בשמיים, הציפורים מצייצות והשכנה מלמטה צורחת את שמו של החתול המעצבן שלה בקולה הצורמני, אתם משפשפים את העיניים ומביטים על השעה, 10 וארבעים, אתה מתארגנים והולכים לכיוון הסלון לצפות בטלוויזיה, אתם מתיישבים אך לפתע משהו בשולחן תופס את עינייכם, מבעד לכל החשבונות והספרים עבי הכרס מבצבצת מחברת, חומה ורכה אשר דפיה הצהיבו וקומטו במעט, עטיפתה הייתה משונה, חריטות חריטות על פני העור אשר עטף את המחברת אך הדבר המשונה ביותר הוא שבאמצא הדפוס המשונה ניצבת אבן אודם זוהרת, את תוהים מה היא עושה כאן, לוקחים אותה ופותחים בחשש, מעבירים ברכות את ידיכם על הדפים הרכים עד שאתם עוצרים בעמוד אחד שמושך את עיניכם,
2.9.1914 כתוב באותיות אדומות, כתוב בדם...


(אממממ הייתה לי מתקפת מוזה משונה, אודה לכם אם תוכלו להמשיך את זה ^-^ בהצלחה)

יום אחד מיפס הלכה לספרייה...

*סיפור שיימשך יותר מ3 תגובות, בבקשה!*

יום אחד התחיל בית ספר:<

לונדון. אתם מתעוררים באמצע לונדון.

יום אחד מילי בת הים יצאה לטייל. היא קיוותה מאוד שיהיה לפחות איש אחד שיזהה מאיפה היא.
(אחמ אחמ.)

בוקר חד המולד, דירה מספר 21, בניין A2, צפון ניו יורק, אמריקה.

(תשתגעו עם זה.)

היה הייתה ילדה שהיה לה ממש ממש משעמם *אני*

כל כמה שורות מחליפים סיפור ומאיפה הפסקתם? וגם בכלל להסביר מה עושים! אם אפשר בבקשה :)

בעיירה קטנה ולא ממש מוכרת, די נטושה למעשה, גדלתם כולכם. ואתם בני נוער רגילים לחלוטין מכל בחינה רפואית ומנטלית (חה!), מה שגורם לכם להחליט בטבעיות לטוס בחבורה לחלל.

(זאת רק אני או שהקבוצה הפכה פתאום למשחק תפקידים אקראי?)