ביקורות ספרים על הספר תחושה של סוף

צר לי לקלקל את החגיגה: אולי מישהו יסביר לי מה היתה הדרמה הגדולה או התגלית הגדולה שגילה טוני וובסטר בסוף הספר. לאחר שראה את את הבחור הצעיר עם לבוש הליצן (?) והסיכות? אם הבנתי טוב - מישהו לחש לו שמדובר באחיה של מרי (ורוניקה) - חברתו לשעבר. אם הבנתי נכון - הוא גיבש לעצמו דיעה שמדובר בבנה (המשותף עם אדריאן). מה הרבותא והדרמה הגדולה שנחתה על ראשו? לדעתי - חבל"ז. במובן השלילי. פה ושם כמה הברקות ותובנות ותו לא. מריחה של זמן וסיפור. הספר אולי ידבר לקשישים שבינינו. י בו לא מעט מלנכוליה והתפכחות. אבל סיפור? עלילה? בלשית? להד"ם. סיפור חיים אנמי, שבלוני, יבש עד אימה, סערות ... המשך לקרוא

הנוטע בשממה

כתוב טוב מעניין ומיוחד... המשך לקרוא

רוני pery

היתה תקופה בגיל ההתבגרות שגיליתי את מאיר שלו. זה התחיל עם רומן רוסי ועם פעילות בלתי לגלית על מגדל המים בשעת לילה וזה המשיך כמובן עם כימים אחדים וכך עברו אמנם פחות משבע שנים אבל פתאום די. זהו. כבר לא יכולתי לקרוא יותר על ארבע אמהות, שלושה אבות ועל ריח של רפת, מתכוני בישול מגרי חיך או קריאת עורבים. נאדה. אני מנחשת שלפחות חלקכם מכיר את התחושה הזו, של התמסרות טוטאלית לסופר יחיד למשך איזה זמן, לפעמים אצלי זה מתרחב לפי מדינות: תקופת צרפתים, תקופת נורבגים, תקופת רוסים ואז, תנו לי לנוח מכם קצת. אני מקדימה את ואומרת את זה כי אפשר לומר שאני בתקופת בארנס. אמנם קרא... המשך לקרוא

זרש קרש

לא סתם הספר הזה זכה בפרס ה"מאן בוקר". ספר נפלא, ללא ספק אחד הטובים שקראתי השנה ומסוג הספרים שלא שוכחים הרבה זמן. ככל הספרים הגדולים גם הסיום כאן מפתיע ומרשים. כ"כ מצאתי עצמי, בניגוד להרגלי, מדגיש משפטים, שנונים או חכמים שאהבתי ורציתי לזכו... המשך לקרוא

זאבי קציר

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אתם לבטח מכירים את ההרגשה שמופיעה אחרי קריאה בספר שהיה כתוב בעטיפתו האחורית, על זכייתו בפרס בוקר, כהבטחה לאיכות מיוחדת. אז כתבו. כך כתבו על הספר של ג'וליאן בארנס, תחושה של סוף. אולי בלי שהתכוון לכך הסופר, שם הספר תחושה של סוף, מתכתב נפלא עם ימי הקורנה, מה שגרם לי לחשוב שאולי יתקיים צרוף מקרים מפתיע ביני ובין הספר. אז חשבתי. זה הזכיר לי שלפני שנים, הלכתי לראות תערוכה של רפי לביא דלות החומר, שם אינטלקטואלי לקשקושי עפרון על דיקטים. אז אמרו שזה הבון טון של אמנות המינימליזם, ואני חשבתי לעצמי ואלה, ולקחתי ברצינות את שם התערוכה... המשך לקרוא

רץ

באיזה גיל אנחנו מתחילים לאסוף זיכרונות, ומפסיקים ולהיאבק בהם, לאמת אותם או לחלופין לשפץ אותם למען הסדר הטוב ? בגיל שמתאפשר לנו להכיל אותם בלי רגשות אשמה. האם זה קורה באמצע החיים ? לא כל כך. קצת אחרי. באמצע החיים בשנים שבין 45-50 נגיד, אנחנו נצמדים עדיין לאמירות כמו : החמישים זה הארבעים החדש, ואין משוכנעים מאיתנו שישנה עוד כברת דרך לכבוש ולברוא . נשארו בידינו עדיין יומרות .אבל בעשור השישי, נגיד לקראת סופו, אנחנו כבר מסוגלים להתיידד עם האיומים שבאויבינו ולהסיר מעלינו את עור הזאב. זה שחיפה. זה לא שלב הסיכומים, אבל בהחלט זאת עונת הסתיו. אם להמשיל את החיים לעו... המשך לקרוא

אירית פריד

--- לא יודעת... אפעס, אני לא הצלחתי להעפיל לפסגות שם רבים וטובים ממני ביניכם מיקמו את הספר הנ"ל. ולא רק אתם, הוא זכה בפרס ה"מאן-בוקר" לשנת 2011 כך שאני, כמו כל פולניה מאומנת (ולא באמת משנה מה המוצא שלי, נכון?), בוחרת לי מיד פינה חשוכה להתכנס בה וזאת מיד לאחר שאשטח את טענותיי, כדי שאם יש כאן עוד כמה פולניות (או פולנים?!) כמוני, שנוכל להתכנס יחדיו. אל נא תבינו את דברי שלא כהלכה, הספר אינו רע (פולניה או לא?), יש בו איכויות, יש בו הברקות, יש בו עניין, יש בו עומק יש בו הפתעה והסופר מכבד את קוראיו ולא מאכילם בכפית (זה בהחלט לא טריוויאלי וזה נכנס ברשימה הדברים החיוביים. ל... המשך לקרוא

סופרקליפרג`ליסטיק

תקופת יובש של כמה חודשים שבה שום ספר שלקחתי ליד לא תפס אותי. הכל שיעמם, עצבן, דחף אותי לזרועות העיתון או האינטרנט. והנה רצף של ספרים נהדרים בזה אחר זה. עד כדי כך שאני כבר כמעט גומרת לקרוא את השלישי ורק עכשיו כותבת על הראשון. וזה הראשון: "תחושה של סוף" של ג'וליאן בארנס, סופר מצויין (נהניתי מאוד מ"ארתור וג'ורג'", וכעת ארוץ להכניס עוד ספרים שלו לרשימת המבוקשים שלי). אדם בגיל העמידה (לא נגיד "זקן", כי הוא מבוגר ממני רק במעט!) נזכר בחייו, ומתאר את תקופת הנעורים ואת תחילת החיים הבוגרים. חברים, אהבות, מין, לימודים, אכזבות... רגיל וסטנדרטי. והנה, לאחר שנים, הוא זוכה לקב... המשך לקרוא

כרמיתה

ספר טוב מאוד, וגם חשוב, במיוחד בגלל שהוא גורם לקורא לחשוב להסתכל על עצמו פנימה. כמו ארכיטקט, בארנס יוצר מבנה המורכב משני חלקים המשלימים זה את זה. שני החלקים בנויים באופן שונה ולא יוצרים רצף עלילתי אולם ביחד בונים את התובנות והתחושות שהסופר מנסה להעביר. החלק הראשון הוא תיאור חייו של טוני וובסטר, לימודיו באוניברסיטה, אהבותיו, ונישואיו. בחור נורמלי, כמו כולנו. היו כמובן בדרך אירועים די דרמטיים, הוא התאהב והיא לא התמסרה לו, לאחר מכן חברו התאבד, אבל הוא תמיד התנהג כמו שמצופה מאיתנו, הנורמליים, שמתנהגים בצורה סבירה. זה לפחות מה שהוא "זכר" מחייו. ואז בא החלק... המשך לקרוא

יעקב

**** ערב ירושלמי חמים וצלול, יוני 1990. אתם מוצאים אותי, נער צנום וגבוה, כמעט בן שבע עשרה, ספון בחדרה של עלמת חן אחת שפגשתי זמן לא רב לפני-כן, כשאני בעיצומה של התגפפות נואשת, אופיינית למדי לגיל המבולבל ההוא, שאמנם היתה בלבוש די מלא, אך כזו שדווקא יש בה, בין השאר, נשיקות בתוליות מהבילות, גישושי ידיים מביכים ומסעירים אשר תרות באופן אווילי להפליא אחר סוגרי חזייה אפופי תעלומה או עוד חלקת עור אחת, אשר מעולם לא דרכה בה כף ידו של אדם (טוב, לא שלי בכל אופן). אלא שדלת החדר נפתחת לפתע לרווחה בקול רעש גדול ונכנסת אחותה הצעירה של הגברת, ומפריעה את הרגע עד לבלי שוב. "ארו... המשך לקרוא

אלון דה אלפרט

במבט ראשון הוא נראה לגמרי תמים. בלשון נינוחה מאד מספר לנו אדם על אירועים שקרו בחייו. לא סתם מספר. הוא כאילו מדבר אלינו, ואני, אף על פי שידעתי שמדובר בבדיון, האמנתי לו, שאילו הם באמת חייו. מדובר בגבר בן למעלה מ 60 שמעלה את זיכרונותיו החל משנות העשרה המאוחרות שלו. הוא לא סנטימנטלי. הוא כאילו נאבק פה על תמונת חייו. הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מוצג הנרטיב שהוא בנה לעצמו על עצמו. החלק השני דן בנרטיב הזה באמצעות הצגה של עובדות חדשות ובכל גילוי כזה הנרטיב משתנה והתפיסה שלנו אותו ואת הדמויות המעורבות בחייו משתנה. זהו ספר בעל משקל מוסרי. הוא דן בחטא, באשמ... המשך לקרוא

סוריקטה

"הנישואים הם ארוחה ממושכת ומשעממת שהקינוח מוגש בה כמנה ראשונה"... זהו רק אחד ההגיגים המשעשעים והפילוסופיים-לייט שהספר משופע בהם ואשר מהווים ריכוך לשני הנושאים המרכזיים בו: (1) הזיכרון והדרכים בהם הוא מתעתע בנו; (2) ההשפעה של דבר שטותי שאדם עושה ללא מחשבה יתרה בצעירותו ותוצאותיו ההרסניות על אנשים אחרים לאורך חיים שלמים (מעין וריאציה על אפקט הפרפר). הסיפור הוא על שלושה בני טיפש-עשרה, חברים מילדות, שבתיכון מצטרף אליהם נער חכם ורציני אשר מערער את יציבות החבורה. כשהם מסיימים את התיכון הם פונים כל אחד למוסד אקדמי שונה ומנסים לשמור על קשר. המספר יוצא בבריסט... המשך לקרוא

רונדו

ספר חשוב, מאוד מעניין ולא הכי קל לקריאה.למיטיבי קרוא..... המשך לקרוא

רוני

יש בעברנו תקופות ומעשים שאנו יודעים שאנחנו מעדיפים לשכוח (לפחות בעברי), יש תקופות שאנו אוהבים לזכור, תקופות בהם תפיסת העצמי שלנו עולה בקנה אחד עם אם האידאל שהינו רוצים לייצג, ויש את האפור. והחיים הרי ברובם אפור, אז מה אנו עושים עם התקופות האפורות בחיינו? עם הזיכרונות, אותם זיכרונות שהם לא ממש שליליים, אותם פעמים שכמעט התנהגנו בהם כפי שאנו מצפים מעצמנו? במקרים האלה, חייב להודות, אנו מייפים את הזיכרונות, מטשטשים את ההשתהות, שוכחים את הלבטים ומשארים מעל רק את ההחלטה הנכונה, זו שאנחנו גאים בה. חשבתי שזה מנגנון שלי, להתמודד עם העבר, עבר בו מי שאני היום לא הי... המשך לקרוא

קורא כמעט הכול

ספר על קשיים ביצירת קשר,הבנה של הזולת, היתקעות במציאות פנימית מדומה וחוסר פתיחות. ארבעה חברים שהחשובים ביניהם הם: טוני- מספר הסיפור, ציר העלילה וגיבורה האמיתי. אדריאן בחור מבריק , מוכשר חבר בזמן בית הספר וחבר מרוחק, ערטילאי במרוצת השנים. ולבסוף ורוניקה "חברה" ראשונה של טוני וציר מקשר בינה לבין אדריאן. הסיפור נראה בתחילתו פשוט, כמו כל הסיפור כתוב ברהיטות מופלאה, מחייה בהומור תקופת בית ספר , מתח מורים תלמידים, וכאילו " סידור המורים". ראו קטע ( ע 22-26), הסיכום של המורה להיסטוריה ה"משעמם" שמוציא מהם בדרך יפה ואלגנטית מאוד את מהות ההיסטוריה, דרך חקירתה ומשמע... המשך לקרוא

אורי רעננה

אחרי שקראתי את הספר הדבר היחידי שאני יכולה להגיד הוא שאני צריכה לקרוא אותו שוב בעוד כמה שנים. אולי בגלל הגיל פספסתי אי-אלו דקויות שאפשר להבין רק עם השנים. ... המשך לקרוא

MICHAL

הדבר הראשון שעשיתי, לאחר שסיימתי לקרוא את 'תחושה של סוף', ולאחר שלקחתי נשימה עמוקה, ולאחר שניסיתי להבין איפה טעיתי ואיך בארנס הצליח לעבוד עלי ולגרום לי להרדם בשמירה, היה לחפש עוד משלו. כי הסופר החכם והכשרוני הזה הוא גילוי מסעיר מבחינתי. אז מה בעצם הופך את 'תחושה של סוף' לספר מבריק? קודם כל, הידיעה, בדיעבד, שאין בו ולו מילה מיותרת. הכל מחושב ומונח במקומו ובכל זאת הרגש אינו נעדר. זהו רומן קצר יריעה שבמרכזו טוני וובסטר, פנסיונר בהווה, שמגולל בחלקו הראשון של הספר את זכרונותיו מימי צעירותו העליזים. הוא מספר על חבורת הנערים שלוותה את ימיו בתיכון, שטופי רע... המשך לקרוא

פנקדורה

אין עונג כמו העונג שבקריאת ספר מעולה. "תחושה של סוף" הוא ראייה חותכת לכך שלא בהכרח נדרש להרחיק לכת מאה או מאתיים שנה אחורה, כדי לקרוא יצירה משמעותית, איכותית ועל-זמנית. הוא גם הוכחה לכך שספר לא חייב להכיל 800 עמודים כדי להיות מורכב, עמוק ומטלטל. לעיתים גם 169 עמודים מספיקים. מלבד זאת, הספר גם הוכיח לי שוב כמה טוב שקיים אתר כמו 'סימניה', כי אלמלא ביקורתה המצוינת של yaelhar הייתי כנראה מפספסת אותו. תודה, יעל :) הספר הוא מעין סיפור-בלשי, שהזיכרון משמש בו כתווך לבלש המתחקה אחר פתרון תעלומה, שהוא עצמו אחד מגיבוריה הראשיים. טוני, גבר מזדקן בן 60 מתבונן לאחור, על חייו, ... המשך לקרוא

קוראת הכל

"אח"כ נעשה הזיכרון מעשה טלאים ושברים. קצת כמו הקופסה השחורה במטוסים, המיועדת להקליט את ההתרחשויות בשעת התרסקות. אם שום דבר לא משתבש, הסרט נמחק. כך שאם באמת מתרסקים, הסיבה ברורה; אם לא מתרסקים, יומן המסע ברור הרבה פחות". סיפור שעוסק בתעתועי הזכרון, בתעתועי ההגדרה העצמית והגדרת הסובבים אותנו. ניתוח כן ומכאיב, שלא עושה הנחות, של חיים שלמים של היסחפות, ויתורים מתוך חולשה במסווה של אופי טוב, בנאליה, נוחות וטעויות. חיים רגילים של איש רגיל, שבגיל 60 מקבל את ה"מתנה" שאף אחד לא היה רוצה לקבל - הקופסה השחורה של חייו: תובנה מחודשת ומרירה שהופכת על פניו את מי שחשב שה... המשך לקרוא

ציפי

הספר הזה השאיר אותי חסרת נשימה. זה סיפור שעוסק בזיכרון ובסיפורים שאנחנו בונים לתאר את חיינו, והסיפורים האלה הופכים לחיינו, לאמונתנו שכך בחרנו לחיות, ולאמונה עוד יותר חזקה שאנחנו שולטים בגורלנו ובעיקר - שאנחנו מודעים לגמרי לסיפור אותו אנחנו חיים. טוני ובסטר ושני רעיו הם תלמידי תיכון חנונים. נער חדש מצטרף אליהם, גם הוא חנון (כמובן) אבל בניגוד לשלושת החנונים הראשונים, שהם מתיימרים - כמו רוב המתבגרים - ומתחכמים, אדריאן הוא חכם אמיתי. וככזה נהפך למושא לחיזורים של השלושה, כאילו מעט מתיחכומו ידבק בהם, אם יתאמצו. ג'וליאן בארנס כותב באמינות רבה ומשכנע אות... המשך לקרוא

yaelhar

את הספר הזה קראתי בנשימה עצורה, לא יכולתי להניח אותו,ולא, הוא לא קל. הספר גרר אותי עם הסיפור שלי לאורך כל השורות. "תחושה של סוף", כך נכתב בגב הספר,(אני מצטטת כי אני לא יכולה להגיד את זה יותר טוב או אחרת), "הוא רומן מדויק ורב עוצמה העוסק בזיכרון,בתודעה, בחרטה ובתשוקה ובאופן שבו הם משפיעים זה על זה ומהדהדים זה את זה". אמת, הספר מטלטל ולא מרפה. תוך כדי קריאה חרשתי את חיי שלי ובדקתי את הפרושים שנתתי לעצמי כדי להסתדר איתם ולכן הקריאה בספר לא קלה. הספר הקודם של בארנס שקראתי, "אין מה לפחד" עוסק במוות אך הקריאה בו הייתה קלילה בהרבה היה בה הומור היתה שנינות. כאן יש חשב... המשך לקרוא

pen