ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

יש בעברנו תקופות ומעשים שאנו יודעים שאנחנו מעדיפים לשכוח (לפחות בעברי), יש תקופות שאנו אוהבים לזכור, תקופות בהם תפיסת העצמי שלנו עולה בקנה אחד עם אם האידאל שהינו רוצים לייצג, ויש את האפור. והחיים הרי ברובם אפור, אז מה אנו עושים עם התקופות האפורות בחיינו? עם הזיכרונות, אותם זיכרונות שהם לא ממש שליליים, אותם פעמים שכמעט התנהגנו בהם כפי שאנו מצפים מעצמנו? במקרים האלה, חייב להודות, אנו מייפים את הזיכרונות, מטשטשים את ההשתהות, שוכחים את הלבטים ומשארים מעל רק את ההחלטה הנכונה, זו שאנחנו גאים בה. חשבתי שזה מנגנון שלי, להתמודד עם העבר, עבר בו מי שאני היום לא היה אוהב את עצמו מגיל הנעורים (לעיתים). מסתבר שזו לא המצאה שלי, וזה אחד מהנושאים המרכזיים בו מטפל ספרו של ג'וליאן בארנס. הספר כתוב היטב, מתעתע בקורא, שחושב שהוא קורא רומן התבגרות טיפוסי, וגם כשממבינים לאן זה הולך, צריך להגיע לעמוד האחרון כדי לזכות בהסבר להדיוטות...
בספר מסופר מפי טוני כשהוא בגיל 60 ומסתכל אחורה על תקופת התיכון והאוניברסיטה, ואז נאלץ להתעמת עם העובדות של הזיכרון אותו טרח ליפות ברבות השנים. הספר גורם לך לחשוב, מה עוללת לדמויות שנקרו בדרכך בתקופות הדוקרניות והקוצניות של גיל ההתבגרות, ואיזה אדמה חרוכה אפשר שהשארת אחריך במשעולים בהם עברו חייך, מודה שזו מחשבה מפחידה.

הספר טוב, תקראו.

» ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף