ביקורת ספרותית על האגם - רומן מאת בננה יושימוטו
ספר טוב

---

ספר מעורר מחשבה.
מסגרת העלילה פשוטה: צ'יהירו,ציירת יפנית פוגשת את נקג'ימה ונוצר קשר ביניהם.
אין הוא קשר רגיל. זהו קשר של שניים הנושאים עבר בעל טראומה שהבולטת ביניהם היא זו של נקג'ימה.
הספר מתאר כמה תהליכים שהם אחד.
- התקרבות בין השניים, זהירה , מתחשבת אולי יותר מדי, נותנת מרחב ואוטונומיה הדדים, לחיות ולהיפתח תוך כדי צבירת אנרגיה.
- יש תיאור של חינוך ועיצוב האישיות. כאשר חווים טראומה , הנפש מנסה לבנות מסגרת. לעיתים התוצאה היא קרעים ,מנגנוני הגנה והסתגרות.
הכתיבה מצויינת. כמו צייר שמכסה שטח על ידי מריחות של שכבה אחת על השניה, כך כותבת הסופרת וחושפת את סיפורם של גיבוריה. היא לא מנסה להביאם לפיתרון, אלא מציגה עובדות ואומרת כי ההמשך אפשרי בכיוונים שונים.
אין כאן ניצחון האהבה , אבל הסיפור משדר אופטימיות.
השאלה הבסיסית שעלתה בי היא: יש ספקטרום נירחב של חינוך ועיצוב נפשות ( ילדים , נערים ובוגרים) הנמצאים בהשגחתנו, או בקשר איתנו?
מה גבול המעורבות שלנו.? מעורבות היא לא רק מעשה אלא לעיתים היא המנעות ממעשה.
ולבסוף המסקנה היא כי עוצמת כוחות היצירה והריפוי ( פיזי ונפשי) שלנו כיצורי אנוש חזקה מאוד. כל מה שעלינו לעשות כגורם חיצוני הוא לא להפריע. ואולי , לא תמיד, להסיר או להאיר מכשולים בולטים מהדרך.
הספר לא קיבל את הציון המירבי כי לדעתי הטראומה של נקג'ימה אינה מוסברת מספיק. גם בסיום הקריאה היא עדיין מעורפלת כך שקשה להזדהות עם גיבור הסיפור.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על האגם - רומן