שנת 1956 בספרים

הבהגוד-גיטה - שירת המבורך, היא אפיזודה המופיעה בפרק השישי של המהאבהארטה, האפוס ההודי הנחשב ליצירה הספרותית הארוכה ביותר בהיסטוריה האנושית. סקירה על המהאבהארטה (כפי שהובאה על ידי הסופר ההודי ר"ק נראיין ) כתבתי כאן זה מכבר ואולם אזכיר כי מדובר באפוס הנחשב לאחד משתי היצירות ההודיות המכוננות, יחד עם הראמאינה וכי הוא נכתב בין המאה הרביעית לפנה"ס ועד למאה הרביעית לספירה. היצירה מתארת את קורותיו של שבט בהארטה הקדום הנחשב לאבי האומה ההודית. שמה של מדינת הודו כיום הוא בהארטה ואילו פירוש השם "מהאבהארטה" הוא הסיפור על שבט בהארטה הגדול.

סיפור המהבהארטה מגולל את המאבק בין שני ענפים של אותה המשפחה, בני קורו ובני פאנדו כאשר הראשונים הם הנבלים אשר גזלו את הממלכה מהאחרונים בתכסיסי הימורים של משחק קובייה. סיפור המעשה לאורך היצירה הארוכה מגיע לשיאו במלחמה בלתי נמנעת בין שני המחנות, מלחמה המתוארת בבהגוד-גיטה המונה כ 700 פסוקים בלבד ואיננה אלא "פסיק קטן" במהבהארטה. ויחד עם זאת, למרות אורכה הקצר חשיבותה עצומה. היא נחשבת לתמצית ההינדואיזם הואיל והיא מרכזת רבות מהמחשבה ההודית והפילוסופיות של ההינדואיזם אשר משתקפות ביצירה הזו ובראשן, בין היתר, עיקרון ה"אהימסא" - הרצון לאי אלימות אשר אותו אימץ גנדי כאסטרטגיה למאבקו הבלתי אלים בקולוניאליזם הבריטי בהודו, עד להשגת עצמאותה. בנוסף, רבים רואים בה וודה חמישית המתווספת לארבע הראשונות (התקופה הוודית בהודו העתיקה מתוארכת לשנים 1500 ועד 500 לפנה"ס). הוודות נחשבות לטקסטים אשר ניתנו שלא על ידי מקור אנושי והם נצחיים ,מקודשים ומהווים את בסיס הקורפוס הספרותי הוודי.

הבהגוד-גיטה היא למעשה טקסט המגולל שיחה בין ארג'ונה, אחד האחים מבני פאנדו והעומד בראש צבאם, עם הרכב הנוהג את מרכבת הסוסים שלו. בהמשך הגיטה, מתגלה הרכב של ארג'ונה כלא אחר מהאל קרישנה, שהוא אווטאר - התגלמות האל וישנו בעולם על פי המיתולוגיה ההודית. ככלל, לאל וישנו, אחד האלים המרכזיים בהינדואיזם ישנם עשרה אוואטרים שונים, קרי הוא מופיע בעולם בכל פעם בה נדרשת התערבותו ולשם דוגמא, הבודהה נחשב לאחת מהתגלמויותיו.

ארג'ונה נחשב ללוחם בלתי מובס ואת קשתו - גאנדיווה, בעלת הכוחות המיוחדים קיבל מהאל שיווה בעצמו. הוא ממתין למלחמה הזו כ- 13 שנה מתוכן שהה בשמיים במשך כ- 5 שנים כדי להשיג כלי נשק מהאלים אשר יאפשרו לו לנצח במלחמה. בנוסף, הוא מחויב לדהרמה שלו (לגורלו, למימוש ייעודו על פי הסדר החברתי והקוסמי) כקשטריה - בן למעמד הלוחמים והשליטים בחברה ההודית. ואולם, זמן קצר לפני שישוגר החץ הראשון, מבקש ארג'ונה מקרישנה רכבו להוביל אותו למרכז שדה הקרב, לאמצע בין שני המחנות. כאשר הוא מגיע לשם ומביט בצבא האויב הוא מבין כי בתוך זמן קצר יקטול את קרובי משפחתו (בהם סבו) והוא חווה משבר, סערת נפש ומתמלא בחמלה, נופל על הארץ, מניח את קשתו ומסרב להילחם.
הבנת החרדה (בשפתנו העכשווית) אשר תקפה אותו קשורה למושג הסנסקריטי "מדהיה" בעל מספר הפירושים: מרכז, אמצע, ניטרליות, פנימיות, מרווח. כלומר, יש קשר בין האמצע, לבין הפנימיות - מעין נקודת עוגן מנטלית. הפירוש "ניטרליות" איננו מכוון לפאסיביות. הוא נקשר גם לאמירת ה"לא" המהדהדת של ארג'ונה. להגיד "לא" בהכרח מגדיר להגיד "כן" למשהו אחר. וכאשר הוא אומר לא למלחמה, לא לקטל, הוא גם מתכחש לחובותיו כקשטריה - לוחם, ומפסיק לשתף פעולה עם כל מה שהגדיר אותו במסגרת זהותו הקודמת. הוא למעשה משחרר את עצמו.

ארג'ונה, מתוך אינסטינקט, מגיע לאמצע, ומסגל ראיה אינטואיטיבית, רוחנית. ממעוף הציפור כולם נראים לו "אותו הדבר", הוא מתמלא בחמלה משום שזווית הראיה שלו משתנה. ושם נפתחת גם האפשרות לידע חדש - התורות שקרישנה יעביר לו במהלך שיחתם.

קצרה היריעה מלהכיל את כלל הרעיונות הפילוסופיים המשתקפים בבהגוד-גיטא, ואולם אעמוד על כמה מהם. קרישנה מתאר בפני ארג'ונה שלוש דרכים מרכזיות לשחרור, שלוש נקודות חציה של אוקיאנוס הסמסארה - הלא הוא מעגל המיתות והלידות המחזורי על פי האמונה ההודית. באמצעותן אנו מגלים, בין היתר, כיצד תופסת הפילוסופיה ההודית את המוות - וישנן מספר תפיסות.
אחת מהן משתקפת בפסוק 2.22 ביצירה: "כפי שאדם פושט מעליו בגדים ישנים ולוקח לעצמו בגדים אחרים חדשים, כך בעל הגוף (האָטְמָן) נוטש גופים בלויים ולוקח לעצמו גופים חדשים אחרים". הפסוק מדגים את עיקרון הזהויות המסולפות באמצעות משל הבגד. האטמן - המושג הסנסקריטי לעצמיות הטהורה הנמצאת בכל אחד מאיתנו, הוא בעל הגוף, ולא להיפך. ההמלצה היא לא להיקשר לגוף שלנו - אי היצמדות, ולהתייחס אליו כאל בגד אותו אנו מחליפים על בסיס קבוע. בסופו של דבר, ככל הדברים העשויים מחומר, הוא יתבלה ויתכלה. אנו חושבים בטעות שיש מוות הואיל ואנו מזהים את עצמנו עם גופנו, אלא שהעצמי הטהור אינו פגיע ולא ניתן להורגו. המצב הנקרא על ידנו "מוות" הוא טרנספורמציה, שינוי צורה בלבד. עיקרון אי ההיצמדות הוא מוטיב המופיע גם בתורת הבודהה. לשיטתו, היצמדותנו לרכוש, מעמד, אנשים, מהווה את אחת הסיבות לסבל האנושי – הדוקהה.

אחד המשפטים המרכזיים של קרישנה לארג'ונה דן בסוגיית האבחנה בין הפעולות שאנו עושים בחיינו לבין תוצאותיהן. קרישנה טוען כי עלינו להשתחרר מהתלות המנטלית בפירות הפעולה, הואיל והם טמונים מלכתחילה בפעולה עצמה. קרי לא להיות מונע מפירות הפעולה ולא לייצר תלות בתוצאותיהן. ומאידך, לא ליפול לאי פעולה, כלומר לא להיות חסר תוחלת או מעש בעולם - להיפך, לעשות, אולם לא מתוך תלות בפירות העשייה. לשיטתו, אומללים הם אלו שפועלים מכח הציפייה לפירות. הנפש האנושית מונעת מתוצאות, מרווח ותועלת. לפי קרישנה, ההתקשרות לפירות הפעולה מאמללת אותנו. אנו נמצאים ברציפות במעין תודעת עתיד, שהיא פיקציה, הואיל ואיננו יודעים מה באמת יהיה בעתיד. ההזמנה של קרישנה היא לנכוח ברגע ההווה, להיטמע ברגע הנוכחי ולהתרכז בו, משום שאם העשייה היא לשם עשייה, אין זה באמת משנה מה אנחנו עושים. להיות ברגע ההווה מתוך חדווה לעשיה לשם עשיה בלבד הוא המסר שקרישנה משמיע לארג'ונה וזו גם תמצית הרעיון הפילוסופי של "דרך האמצע" המובעת בבהגוד-גיטא.

הבהגוד-גיטא תורגמה לעברית לראשונה על ידי עמנואל אולסבנגר בשנת 1956. בהמשך ראו אור תרגומו של איתמר תאודור ולאחרונה של אמיר אור. לא ניתן שלא להזכיר בהקשר זה גם את ספרה פורץ הדרך של ד"ר נעמה שלום: "ספרות המופת בהודו הגדולה: דת, תרבות ופילוסופיה".
ערך סנטימנטלי למהדורה הספציפית המקורית של תרגומו של אולסברגר ניתן לו מברכה המופיעה בראשית הספר לנשיא המדינה יצחק בן צבי. אולסבנגר מברך את הנשיא ורואה זכות גדולה בהגשת התרגום של הבהגוד-גיטא. הוא גם מתאר בפני הנשיא כי קיבל רוח גבית לתרגום היצירה מסנסקריט לעברית מלא אחר מאשר ראש הממשלה, דוד בן גוריון.

בראי הזמן שחלף משנת 1956, השתנתה גם השפה העברית וסגנון התרגום מהווה סוג של אתגר בפני עצמו. השלב הבא בהיבט הזה יהיה לקרא את התרגומים החדשים יותר של תאודור ושל אור.

ולסיום, זווית נוספת למשבר אותו חווה ארג'ונה במרכז השדה ניתן גם לקבל ממאמרו של מרדכי גלדמן ז"ל: "סרבן המצפון הראשון" אשר הופיע במקור במוסף ספרות של עיתון הארץ בשנת 2002 - ראו כאן: https://www.haaretz.co.il/misc/2002-06-20/ty-article/0000017f-e346-d9aa-afff-fb5e06b20000

,Ήσίοδος- Ἔργα καὶ Ἡμέρα ΘεογονίαἈσπὶς Ἡρακλέους,

הסיודוס היה אחד מהמשוררים האפים של יוון העתיקה וחי במאה השמינית לפני הספירה. נבדלותו ממשוררים אחרים מתבטאת בעיקר ביצירתו 'מעשים וימים', שהיא יצירת מוסר העוסקת בחיי האדם הפשוט, החקלאי. היצירה מטיפה למוסר עבודה, הגינות, כיבוד הורים וגם עוסקת במסורות ומנהגי פולחן מיוון העתיקה. בעוד שירה אפית אחרת מאותה העת הדגישה את עלילות הגיבורים רוויות האלימות כמו באיליאדה והאודיסיאה, הסיודוס כותב שירה מתוך רצון לצדק ולתיקון עיוותים. היצירה עצמה נולדה מתוך סכסוך על נחלת ירושה עם אח פזרן ועצלן שלא הסתפק בחלקו ורצה לנשל את הסודיוס מנחלתו כדי לממן את אורח חייו הפזרני, ואף עשה זאת בתביעות חוזרות ונשנות.

בספר 3 יצירות: מעשים וימים, תיאוגוניה ומגן הרקולס.

תיאוגוניה היא יצירה כרונולוגית המתארת את הולדת האלים (גם הטיטנים וגם צאצאיים- האלים האולימפים אשר מרדו ולקחו את השלטון).
מגן הרקולס מתאר סיפורים רבים מיוון העתיקה אשר מגולפים על מגינו של הרקולס.

כפי שציינתי היצירה הבולטת והמעניינת ביותר היא מעשים וימים.
התרגום של שלמה שפאן מעולה ושפתו יפה ומאתגרת.
יש ביאורים רבים לאורך הספר שעוזרים להבנת בתי השיר.

הביקורת מהתרגום של וולק עברה לכאן משום שעשיתי השוואה בין ה-2 לפרקים ואני מוכרח לציין שגם זו טובה וגם זו טובה. ללא ספק שקל יותר לקרוא את וולק.

כשהקטור ברליוז פגש את ויקטור הוגו.

הספר קלאסי, המיוזיקלים וסרטו של וולט דיסני מבחינתי הם לעג לרש, הסיפור מייסר ומרגש, הסופר מרתק ובהחלט יודע לכתוב כמו שפעם היו יודעים ולא רבים הגיעו לרמה של הוגו.
אני מאותם בני אדם שהתלהבו מתאוריו של הוגו יותר מאשר מהעלילה. לי די קל להבין מדוע: הסיבה הפשוטה היא משום שקראתי את הספר בצעירותי ודווקא אז נהניתי מהעלילה וסבלתי מהתאורים. נקרא לזה בגרות?
הוגו מיטיב להסביר את החיים בימי הביניים של פריז. אתה מתהלך ברחובות, אתה רואה את מבנים ומבין כיצד התגלגלו למה שניתן לראות היום וכיצד נראו אי אז.

התיזה המרכזית של הוגו היא: פעם השאירו מורשת בצורת מבנים, הדפוס של גוטנברג הרס את המורשת הזו ובנה מורשות פרטיות ולא קולקטיביות שניתן להפיץ בקלי קלות ברחבי העולם אז למה להמשיך להשקיע במפעלי ענק ארכיטקטוניים.
לא רק שאני מכבד את התיזה הזו, אני גם טוען שהנוטרה דאם היא הגיבור הראשי של הספר ולא בני האדם, אבל אטען מעבר לזה אפילו שכיום אני עד לתופעה בה גוטנברג מתחיל להיות אי-רלוונטי וכולם יכולים לכתוב הכל והכל חסר טעם ולא ישאיר חותם כמו ספר שכזה.
המהפכות הטכנולוגיות הורגות את הדפוס ואולי זה נכון לנו משום שהדפוס זמין מדי?!

הספר הוא ויכוח על רלוונטיות, רלוונטיות הדת, עולם ההבל, רוע האדם וטוב ליבו, המדע כנגד או בשירות הדת ועוד ועוד.... אסביר:
הגיבן מנוטרדם (1831) אינו רק רומן היסטורי או סיפורה של אהבה בלתי אפשרית; זהו טקסט מונומנטלי שבו הוגו מתמודד עם שאלות של זמן, זיכרון קולקטיבי, היסטוריה, אמנות, גוף ונכות, מוסר, תשוקה — ובעיקר על מה שבין האנושי ללא-אנושי.
הוגו משתמש בנוטרה-דאם לא כעוד בניין יפייפה אלא כישות מטאפיזית. הקתדרלה היא מעין "תודעה אדריכלית-דתית" המרחפת והתקועה מעל ובתוך מרקם החיים של פריז בימי הביניים. הבניין הוא הכוח המתבונן, הזוכר, המזכיר, הכוח השופט. כל הדמויות, במובן מסוים, אינן אלא גלים בתוך המסה העצומה של הבניין החי. אפילו הרחבה לפני הבניין היא חלק מהבניין והבניין עשוי שכבות: קומות תחתונות, קומות עליונות, מבוכים, חדרים במקומות לא צפויים, מערכות מדרגות לא הגיוניות, גגות וחלקים חבויים, פעמוני אזהרה ותודעה, משכן לכולם ולאף אחד.

קוואזימודו הוא הגוף, החיה, החומר, המוזיקה הגופנית המודרנית בו הצורם יכול לחיות בהרמוניה גם אם לא יהיה מקובל בתחילה. הגיבן מסמל את האין איכות של הגוף האנושי כשהוא מפורק, פגוע ומורחק מהחברה. הוא לא סמל של נכות בלבד אלא סמל של החברה הנכה שלא מפספסת הוצאה להורג אחת. הוא סמל של הגוף כשהוא הופך לכלי נגינה של הטבע, והטבע, מה לעשות, לא רק הרמוני. הקשר שלו לפעמונים אינו מקרי: הצליל הענוג והצורם בו זמנית, הוויברציה. אלו עבורו הדרך היחידה לתקשר עם העולם ואם יש אילם נשמע, זה קוואזימודו.
קוואזימודו רואה את העולם דרך הויברציות של הפעמונים ממש כמו מוזיקאי שלא שומע מוזיקה, אלא מרגיש אותה פיזית. הדהוד לבטהובן? אולי.

אסמרלדה מצד שני היא הדימוי, הרוח, דמות הצל, היא אידיאה, לא סתם אישה יפה. היא השלכה של תשוקות, פחדים ופנטזיות שמביאה לאחרים לחוש כלפיה. מכשפה? לא, מכשפת? כן. מה שמרתק בדמותה הוא העובדה כי היא משמשת ככלי חשיפה שדרכה מתברר מי כל אדם הוא באמת ולא דרך הקליפה החיצונית. הכומר לא באמת כומר, הקצין לא באמת אמיץ, הגיבן יפה. אפילו העז שלה מכושפת לידה.

הכומר קלוד פרולו מסמל את התבונה המתפוררת, המדע שמשבש את הדת והופך את המפלרטטים עם הדת לעובדי אלילים חזרה למקור הדת. פרולו הוא שילוב בין תבונה לטירוף ותשוקה אנושית. הוגו משתמש בו כדי לתקוף את החילון הלא-אנושי. האדם שמקדש את השכל אך נופל קרבן לדמיון האפל של עצמו ותשוקותיו הארציות. במובנים מסוימים פרולו הוא המשך ישיר לפאוסט של גתה. מרצה, מלומד, הנוגע בשוליים של ידע שהופך לשיגעון.

קתדרלת נוטרה-דאם היא היא כאמור הדמות המרכזית האמיתית. הבניין חי. הוא מדבר דרך פעמונים, פסלים, קודש וחול, מבוכים וגומחות, ויטראזים, אזורים של צל ואור. בספר הזה, בדומה למעיין המתגבר אגב, האדריכלות היא המספר אמיתי את העלילה. בני האדם הם סך הכל עוברי אורח בתוך המבנה של הספר.

תמה מרכזית היא הדינאמיקה בין היפה לחייתי. הוגו משחזר אגדה העתיקה, אך מעמיק אותה והוא יטען כי יופי אינו מוסרי, וחיה אינה בהכרח רעה. הנורמות של היפה והמכוער שיצר האדם הם לא בהכרח הנכות יסוד נכונות. הצורה מטעה והמהות מוסתרת. כמו אצל סרן קירקגור שטוען כי היופי יכול להיות גם "פתייני" וגם אכזרי.

פריז אצל הוגו היא אורגניזם בעל איברים רבים והוא מתאר את הגוף הזה באופן מרהיב גם ממעוף הציפור וגם מתוכו. הוגו מצייר את פריז כמו גוף חי: שווקים מתוארים כקיבה המתמלאת ומתרוקנת, כיכרות כעיניים הרואות את ההווה, הקתדרלות כעצמות הגוף וכולי.
זהו ניסיון לראות את ההיסטוריה לא כמערכת אירועים, אלא כביולוגיה של זמן.

מדוע הזכרתי את הקטור ברליוז? משום שברליוז והוגו חולקים אותה רוח רומנטית של הנפש המרוסקת. הוגו וברליוז פועלים בשנים דומות, באותה פריז, באותה אווירה של רומנטיקה אלימה, גרנדיוזית, רומנטית והזויה. שניהם מושפעים מפנטזיות אפלות, פסיכולוגיה של האובססיה, תחושת הגרנדיוזיות הגותית ובמובנים רבים התנגדות לצורה הקלאסית–רציונלית.

בסימפוניה הפנטסטית, המוזיקאי אובססיבי לאישה דמיונית או למוטיב שברליוז מכנה בשם ״אידאה-פיקס״, מעין אהבה שמתמוטטת אל תוך שיגעון, לרעל, להזיה, למוות.
ברליוז כתב את הסימפוניה כמו שהוגו כתב על העיר. הפעמונים של נוטרה-דאם אף מופיעים באופן מצמרר בחלק האחרון של הסימפוניה עם הדיאס-אירה המופלא החותם את היצירה והוא צליליו של יום הדין.

הציון שלי? 8 מתוך 10. אולי משום שהקריאה בעבר הסירה מעלי את מוטיב ההפתעה והכל היה לי צפוי וידוע ואולי משום שהספר עובד לעייפה אפילו במדיום חסר משמעות מבחינתי הקרוי מיוזיקל.
הספר נחשב ספר קלאסי והוא אכן כזה, וישאר שנים רבות איתנו לעומת מיליוני ספרים אחרים שנכתבו מאז וניתן מקסימום להשתמש בהם כלבנים למבנה הארכיטקטוני הבא. שווה לקרוא את הספר רק על מנת לראות כיצד כותב ענק מביע, מתאר, מרגש ומכניס אותנו לאווירה שאין לנו באמת איך להרגיש אותה כיום, ימי הביניים.

אז מדוע רק 8? אני מצאתי המון רגש ומעט מאוד תוכן אינטלקטואלי מרגש. הסופר עשה מה שהיה חדשני בזמנו ואולם כשאתה קורא את הספר כיום אחרי המאה ה-20 והסופרים העצומים שבאו אחרי הוגו ולא נותר אלא להבין שהתשתית שהוגו הניח היתה אולי אפילו קריטית אבל לא נסקה עד הגבהים אליהם הגיעו אחרים. אז הבניין שהוגו תכנן ובנה פה, יפה ככל שיהיה, אדיר ועצום ביופיו הוא פיגום לבניינים שנבנו על בניין הוגו בהמשך.
ללא ספק אקרא עוד הוגו וביחוד אני מקווה להשלים את ״האדם הצוחק״ שלו שמביא את אחיו החורג של קוואזימודו, אדם שבעזרת רוע אנושי צרוף חי עם דפורמציה שגורמת לפרצופו להראות צוחק תמיד. תארו לעצמכם את האדם הזה עצוב מבפנים ונדמה כצוחק כלפי חוץ.

תודה לאנושות על רגעים קטנים שבהם הם התעלו על היצרים האפלים ונתנו לעצמם דרור לספר ולהשאיר עדויות כתובות ממש כמו בניינים שעדיין עומדים על תילן. אז מי מפורסם יותר? הספר או הקתדרלה?

החזקתי את הספר הזה בידי שלוש פעמים. בפעמיים הראשונות החזרתי אותו למכולת הפסולת. אין לי עניין מיוחד בספרות אמריקנית וגם לא בסיפורים קצרים. בפעם השלישית שעברתי ליד המכולה כדי לנבור בשלל הספרים הזרוקים שם, ראיתי שוב את הספר. החלטתי שאולי בכל זאת זו הזדמנות טובה לקבל טעימות מגוונות מספרות אמריקנית. האנתולוגיה מתפרסת על פני יותר ממאה שנים: החל מהרבעון הראשון של המאה ה-19 – "ריפ ואן וינקל" מאת וושינגטון אירווינג (1819) - וכלה ברבעון השני של המאה העשרים – "אדמה דרוכה" של יודורה ולטי (1941).

הספר הוא פרי עבודתו של המתורגמן שלמה וייסמן (1899-1985), יליד פודוליה (רוסיה), שעיקר פירסומו בתרומתו ללימוד היידיש בקנדה. וייסמן בחר את הסיפורים, תירגם אותם והוסיף הקדמה שנכתבה ב-1952. וייסמן ציין בהתרגשות באותה הקדמה כי באותה שנה יצא לאור ספרו של המינגוויי "הזקן והים"....ההקדמה עצמה מקיפה, מעניינת מאד ומאירת עיניים בכל הקשור להתפתחויות בסיפור הקצר האמריקני. האנתולוגיה יצאה לאור ב-1956.

לשמחתי מצאתי את הספר באתר סימניה. הופתעתי שהאנתולוגיה לא זכתה אף לא לדירוג אחד שלא לדבר על סקירה. נזכרתי בסיר לונדון לינדזי, אחת מהדמויות השוליות בספרו של גרסיה מרקס "גנרל במבוך". וכך מרקס מאפיין אותו: "בת יחידה היתה לסיר לונדון לינדזי, דיפלומט אנגלי שפרש לו אל מטע קני-הסוכר בג'מייקה וכתב שם שישה כרכים של זכרונות שלא יקרא אותם איש". לפחות במקרה של וייסמן, ובאתר סימניה, אוכל לשנות זאת...

האנתולוגיה כוללת 28 סיפורים קצרים, כל אחד נכתב על ידי סופר אחר. אלה מייצגים את התפתחות הסיפור הקצר אמריקה באותה תקופה. בין הסופרים ניתן למצוא שמות ידועים מאד כגון, ויליאם פולקנר, ארנסט המינגוויי, ג'ק לונדון, ג'ון סטיינבק, אידית וורטון, אדגר אלן פו, פ. סקוט פיצ'גרלד והנרי ג'יימס לצידם של סופרים פחות מוכרים או כאלה שהשתכחו עם השנים. עם זאת, נעדרים מהרשימה סופרים דוגמת מרק טוויין, או הנרי (שהשפעתו הרבה על הסיפור הקצר מודגשת בהקדמה) וסטיבן וינסנט בנה ("דניאל ובסטר והשטן"). החלק הארי של הסיפורים מתרחש באמריקה, לא מעט מהם במדינות הדרום וחלקם מתייחסים לניו-אינגלנד או למנטליות של תושביה, שניים מתרחשים באפריקה, אחד בפריז ואחד בסקוטלנד.

אילו היה עלי לבחור את הסיפור הטוב והמרשים מכולם, התואר היה מוענק לסיפור "בפני השמש העולה" (1935) של ארסקין קולדוול (1903-1987). במרכזו של הסיפור מערכת היחסים האיומה בין בעל מטעים לבן ועשיר והסדיסט ארץ' גונארד לבין שני הידידים: האחד קלאם הנרי, שחור אסרטיבי המועסק במטעים ולוני ניוסום, לבן חסר עמוד שדרה המועסק במסגרת ה-SHARE CROPING – על פיה חקלאי שוכר שטח מהבעלים וזה בתמורה מעביר לו חלק מהיבול. קולדוול תיאר את מערכת היחסים הנצלנית בין החוואי העשיר לבין ניוסום ואת אומץ ליבו של של השכיר השחור בחברה שבה מעמד השחורים הוא בשפל המדרגה. הסיפור מרתק ולא מרחם על הקורא בכל הקשור לחשיפת הרוע האנושי. הדמויות מעוצבות נפלא. יצוין כי קולדוול הרבה לכתוב על נושא מעמד השחורים והכיר זאת היטב מנסיון חייו. קובץ הסיפורים "דרך הטבק" עוסק בהרחבה בנושא זה. אשמח לקרוא עוד סיפורים מפרי עטו.

סיפור נוסף שמצא חן בעיני הוא "חיי העושר הקצרים של פרנסיס מקובר" (1936) של ארנסט המניגוויי (1899-1961). גם במרכזו של סיפור זה עומדת שלישיה: הזוג פרנסיס ומרגרט מקובר, זוג אמריקני עשיר והצייד המקצועי וילסון, סוג של זאב בודד. הסיפור זה הוא הארוך ביותר באסופה. המינגוויי מתאר באופן מרשים ואותנטי סצינות ציד (שאותי הן מחליאות, אבל אין בכך כדי לפגוע באיכות התיאורים) ואת מערכת היחסים המתרקמת בין השלושה נוכח התנהגותו הפחדנית של פרנסיס במהלך ציד האריות. הסיפור מרתק, בעל עומק פסיכולוגי ודמויות מאופיינות באופן מעמיק. מעניין במיוחד ההוא ההקשר בין הציד לבין הגבריות וכיצד זו משפיעה על המשולש עד לסוף המאלף.

הסיפור השלישי הוא הרגוע והאיטי ביותר מבחינת קצב העלילה. "הממש" (1892) נכתב על ידי הנרי ג'יימס (1843-1916). ג'יימס, יליד ארצות הברית, חי שנים רבות בבריטניה ואך ראה בה את ביתו (החל מ-1876). הסיפור עוסק בצייר דיוקנאות המתבקש על ידי זוג מטופח, אך נואש כלכלית, שישכור את שירותיו תמורת סכום מצער ומערכת היחסים שלהם עם המודליסטים האחרים. סיפור המצטיין ברגישות רבה ובאוסף דמויות מרשים ונוגע ללב.

מה שהרשים אותי במיוחד בסיפור "ביקור חדש בבבל" (1931) של פרנסיס סקוט פיצ'גרלד (1896-1940), היא היכולת לבנות מעין דרמה משפחתית שבה גם הווה מוצלח במיוחד מתקשה למחות את חטאי העבר ומשוגותיו. במרכז צ'רלי בחור בן 35 , איש עסקים מצליח, שהגיע לביקור חוזר בפריז. הפעם בכוונתו לתקן את מה שקילקל או שגרם לקלקלתו. פיצ'גרלד בנה סיפור מרתק ומעורר מחשבה. הסיפור הזה טוב באופן ניכר מהאסופה "סיפורי פט הובי" ומשתווה לטובים שבסיפורים שבאסופה "יהלום גדול כמו הריץ".

סיפור נוסף שמשך את תשומת ליבי , גם אם אינו נמנה עם הסיפורים הטובים ביותר באוסף, הוא הסיפור "שובו של חייל" (1891) של המלין גרלנד (1860-1940). הסיפור עוסק במסע החזרה הביתה של שלושה חיילים, כולם כפריים, ממתנדבי צבא הצפון לאחר הנצחון על צבא הדרום במלחמת האזרחים. התרשמתי ממשפטי הסיום של הסיפור: "החייל הפשוט שבצבא המתנדב של אמריקה חזר לביתו. מלחמתו בדרום כבר נשלמה, ומעכשיו שוב מתחילה מלחמתו הבלתי פוסקת בטבע ובשרירות-לבם של אחיו". נכון אז ונכון גם היום....

הסיפור המיוחד בעיני בזכות האווירה והניגוד בין הגיבורים הוא הסיפור "ללא פתח" (1933) של תומאס וולף (1900-1938). הסיפור עוסק בהבדל התהומי שבין האורח, אדם עני המתארח אצל מארח עשיר. כל אחד רואה את היופי שבחיים של השני ואת המצוקה והבדידות שבחייו שלו.

מספר סיפורים היו משעממים למדי, מן הסתם כמו בכל אסופה ביניהם "ריפ ואן וינקל" מאת וושינגטון אירווינג, הזכור לי משיעורי אנגלית בבית הספר. "הבור והמטוטלת" של אדגר אלן פו, שחוץ מסדיזם דוחה ואימה אין בו כמעט דבר, "מועדון לילה" מאת קתרין ברוש ו"כמעט גבר" מאת ריצ'רד רייט.

השורה התחתונה: אנתולוגיה מגוונת: 28 סופרים ו-28 סיפורים, אך כמעט שאין לה יצוג לשנים הראשונות הנסקרות בהקדמה המצוינת. בסך הכל נותנת תמונה רחבה ומגוונת של התפתחות הסיפור הקצר באמריקה, גם אם לא כל הסופרים הראויים מיוצגים בה.

ספר מרתק על ההיסטוריה של היהודים בארץ-ישראל כפי שהיא באה לידי ביטוי במסעות של נוצרים שביקרו בארץ ישראל מתקופת רומא ועד סוף המאה ה-19.
זהו ספר עב כרס של מעל ל800ע"מ, אבל למי שמעוניין להבין איך יהודים חיו כאן ב2000 השנים האחרונות זה ספר נהדר.
חצי מהספר הוא ממקורות ראשוניים של נוסעים בארץ ישראל במאה ה-19, בתקופה זו היו המון צליינים, מטיילים, ציירים וסתם נוסעים שביקרו בארץ הקודש, העובדה שהאזור היה יחסית יציב במאה ה-19 תרמה אף היא לזרם גדול של מבקרים.

אם לסכם תקופה של 2000 שנים בכמה דברים שאיפיינו את חיי היהודים בארץ ישראל לאורך כל התקופה המדוברת אפשר לומר:
1) אתם תעריכו הרבה יותר את החיים שיש לנו כאן היום אחרי שתקראו את הספר הזה (לכל הספקנים והציניקנים למיניהם זה ממש חובה), ב2000 השנים שלפני קום המדינה אף פעם לא היינו אדונים לעצמנו במדינה שלנו, אחרי שתקראו את הספר תבינו כמה חשוב לשמור על מה שיש לנו ומה היה כאן כשלא היה לנו את זה.
2) היהודים תמיד נרדפו בארצם ולעיתים אף יותר מאשר בארצות נכר. עד 1948 שלטו כאן הבריטים, הטורקים, הצלבנים, הערבים, הביזנטים, הרומאים, הפרסים ועוד.
כולם רדפו את היהודים בצורה זו או אחרת, מעשי טבח וטיהור על בסיס דת היו דבר די שיגרתי לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל.
3) היהודים בארץ ישראל חיו תמיד כמו מסכנים, רובם היו דלפונים שבקושי היה להם מה לאכול, מדוע? השליטים דאגו לכך, הם הטילו מיסים ודרישות כאלה ואחרות כדי שהיהודים תמיד יהיו במצוקה כלכלית ולא יוכלו להתחזק ולאיים על השליטים. כמובן שעניין הדת היה גורם מרכזי בדיכוי ובהתעללות הרציפה לאורך ההיסטוריה.
4) היהודים שחיו בירושלים לאורך שנים אלו סבלו בדר"כ יותר מהיהודים שחיו בערים אחרות, פעמים רבות בהיסטוריה הם נטבחו ללא רחם והיו תקופות שיהודים כלל לא הורשו לחיות בירושלים.

קראתי את הספר הזה בצורה לא שיגרתית, מהסוף להתחלה. מכיוון שההיסטוריה של ארץ-ישראל במאה ה-19 יחסית בהירה לי זה היה מקום בטוח וקל להתחיל בו ומשם ללכת אט אט לאחור בזמן, כך גם אפשר להבין בצורה טובה תוצאות של תהליכים עוד לפני שהתרחשו.

החלק הראשון של הספר נותן סקירה ביוגרפית וביבליוגרפית של המטיילים שסיפורם מופיע בספר.
החלק השני בספר בן כ100ע"מ נותן תקציר היסטורי המבוסס על ספרות הנוסעים, הוא מחולק לכל התקופות המוכרות. זה סיכום מרתק ודרכו אפשר לקבל סקירה מקוצרת של כל ההתרחשויות המרכזיות שקרו בארץ ישראל במשך 2000 שנים.
החלק השלישי שהוא עיקר הספר מכיל את הסיפורים שכתבו הנוסעים הנוצרים בא"י, אלו מקורות ראשוניים שתורגמו והם נותנים הצצה מרתקת על כיצד נראו הדברים מנקודת מבטו של נוסע נוצרי.

ההמנונים ההומריים הם קבוצה של מזמורים בנוסח אפי שחוברו על ידי ראפסודים (מדקלמי שירה אפית ביוון העתיקה) כדי לכבד אלים בתחילת הופעתם, לפני שהם מדקלמים שירים מהאיליאידה, האודיסיאה וכו'.
חלק מהם מאוד פשוטים וקצרים, עם מעט דברי שבח לאלים ותו לא, אבל יש גם המנונים באורך מאות שורות שממש מספרים סיפור קוהרנטי בסגנון אפי, ולא נבדלים משירי האיליאדה, האודיסיאה ושאר האפוסים ביותר מדי.

ההמנונים הפותחים כאן, אל אפולון, הם בעלי סגנון עשיר ורם הוד. הראשון עוסק בלידתו של אפולון, השני בבחירתו את דלפי כמקום האורקל שלו.
שני אלו מיתוסים שכבר הכרתי, אבל אין ספק שהלבוש האפי מייפה אותם.

ההמנון השני, אל הרמס, הוא מבודח וסרקסטי משהו, ועוסק בתעלוליו של הרמס מיד עם לידתו.
יש כאן המון התבדחויות על הרמס, על אפולון (שהוא גונב לו פרות קדושות מיד לאחר לידתו), ואפילו בדיחת פלוצים.
שיר ייחודי ביותר.

ההמנון השלישי, לאפרודיטה, עוסק בפרשת אהבתה לאנחיסס, שממנו היא הרתה את הגיבור אינאיס (שבלי קשר, אני סופסוף עומד לקרוא את היצירה האגדית של ורגיליוס עליו!!)
זה המנון יותר קצר מהקודמים, באורך של קצת פחות מ300 שורות, והוא מספר סיפור מעשה די פשוט.

הרביעי הוא אל דמטר, והוא מספר את הסיפור המאוד מפורסם על חטיפתה של פרספונה בידי הדס, האבל של דמטר והתוצאה הסופית של הישארות פרספונה בשאול שליש מהשנה לנצח. כמו כן יש כאן קצת רמיזות לפולחני המסתורין שנערכו לכבוד דמטר.
אפילו שזה סיפור שכבר הכרתי, הכתיבה כאן מקסימה.

המזמור החמישי, אל דיוניסוס, מספר בקצת פחות מ60 שורות קצרות על סיפור שבייתו בידי פיראטים חסרי מזל, והתוצאות עבורם. אני אוהב את כל מה שקשור בדיוניסוס מאז שקראתי את המחזה המופתי של אוריפידס "הבקכות", אז לקרוא על מעלליו של האל הצבעוני הזה, תמיד תענוג עבורי.

המזמור השישי הוא אל פן והוא מכיל תיאורים פסטרוליים יפייפיים, כיאה לאל שקשור מאוד במרעה.

ומכאן זה ממשיך עם עוד עשרות מזמורים קצרים בהרבה מארבעת הפותחים.
חלק מהקצרים יותר הם נוסחתיים ולא מעניינים במיוחד, עם מבנה די בנאלי ונראה שלא הושקע בהם יותר מדי, והם באמת נועדו להיות יציאה ידי חובה של כיבוד אלוהויות לפני דקלום שירה אפית עבותה.
מזמור קצר שתפס את לבי הוא המזמור לארס, אל המלחמה, שמסתיים בבקשה המעניינת "כוח ואומץ תן, המבורך, ואתמיד בחוקי השלום ללא פגע, הלאה מרעש אויבים ותגרת יד המוות בקטל". המזמור הוא גם אולי הכי "דתי" בכל הספר הזה, והמבוא מעיר שהוא דומה יותר ל"מזמורים האורפאיים" שלצערי מעולם לא תורגמו לעברית, והם תוצר של סוג של כת פילוסופית - דתית. אחכה שאיזה מתרגם ירים את הכפפה, או שכבר אקרא באינגליש..

אחרי המזמורים ישנן האפיגרמות, שרובן אינן אפיגרמות טכנית אבל הן כן 17 קטעי שיר קצרים שבעת העתיקה שייכו להומרוס כמחברן.
האפיגרמות עוסקות בנושאים שונים ומשונים, ואין להן קו מנחה או קשר רב אחת עם השנייה. הן מעניינות בהצגה של אורח חיים ושנינות, אבל חלקן באמת סתומות להבנה או לא כאלו מעניינות.
האפיגרמה האהובה עליי היא זו:
"הה, בנו - תסטור, רבות לא ידעו בני תמותה לפענח,
אך מיני כל לבני איש חתום הוא הלב לאין חקר."

החלק השלישי והאחרון כאן הוא "מלחמת הצפרדעים והעכברים", פרודיה על האיליאדה שהקונצנזוס המחקרי היום קובע שהתחברה בתקופה ההלניסטית, אבל בספר הזה (שנכתב בשנות ה50), היא מתוארכת לכמה מאות שנים לפני התיארוך המודרני שלה. אגב, בעת העתיקה, ייחסו אותה להומרוס.
בכל מקרה, זו פרודיה חביבה באורך 303 שורות, שמגחיכה את האלים (אתנה מתלוננת שהעכברים אכלו לה שמלה, והצפרדעים קרקרו כל הלילה כשהיא חזרה מקרב והיא חטפה כאב ראש), את הלחימה (עם פירוט דרמטי של מהלכי קרב בין צפרדעים לעכברים), ואת תיאורי הנשק הארוכים באיליאדה (עם תיאור הצפרדעים מתמגנות עם עלי כרוב וסלק, והעכברים שמים קליפות פיסטוקים כקסדה).
מה שחבל זה שהיצירה קצרה, רובה מוקדש לתיאורי מלחמה, והיא גם מרגישה חפוזה וחצי עשויה, עם כל מיני אי סדרים פנימיים.

סה"כ אני ממליץ על הספר הזה לחובבי תרבות יוון ושירה עתיקה, זה ספר קצרצר באורך פחות ממאתיים עמודים. יש כאן דברים פחות מעניינים מאחרים, אבל מי שהתחום מדבר אליו ימצא כאן פנינים.
לקורא הכללי יותר אני ממליץ על חמשת המזמורים הראשונים.
אגב, המזמורים כולם מצויים ב"פרויקט בן יהודה" לקריאה באינטרנט.

נב: אהרון שבתאי תרגם מעט מהמזמורים והוסיף אותם לתרגומי מחזותיו כנספחים. לא יצא לי לקרוא את תרגומיו, אבל תרגום שפאן יפהפה, עשיר לשונית ומעורר את זיכרון תרגומי טשרניחובסקי להומרוס.

נב 2: הטקסטים מונגשים היטב לקורא, עם מעט הערות קצרות, ועם מבואות שמתקצרים את ההתרחשויות בכל השירים הארוכים ומכילים פרטים כגון תיארוך וכו'. נוח מאוד ולא מעמיס.

7.5\10

"כל המעשים הגדולים נעשים בלילה; בחצי־הלילה בוכה ה׳ כל בכור בארץ־מצרים; בני־ישראל יצאו ממצרים בלילה; גדעון ונערו ירדו בלילה אל קצה חמושים אשר במחנה מדיין ועמלק. הלילה שופע רזי ויפנה. הוא מעניק לגיבוריו עוצמה אוגדתית. אני פשוט אוהב את הלילה" ("גוליבר" לחבר, עמ׳ 97).

הביוגרפיה "אדם ולוחם" מאת מרדכי יעקובוביץ (הוצאת עמיחי, 1956) ביקשה לספר את סיפור חייו של רס"ן יצחק בן־מנחם "גוליבר", מאגדות הצנחנים בפעולות התגמול. אלוף (מיל׳) מתן וילנאי ואחרים העידו כי הקריאה בספר השפיעה עליהם והם החליטו בעקבותיה להתנדב צנחנים. באמצע מרץ 1946 כתב בן־מנחם: "אשאף להיות מחונן בארבעה אלה: ידיעה, יכולת, שליטה והעזה" (עמ׳ 144). רה"מ דוד בן־גוריון כתב עליו כי "היו לו כל הארבעה האלה במידה גדושה, והרבה יותר מהארבעה" (עמ׳ 10).

בן־מנחם היה קצין עתיר ניסיון קרבי. במלחמת העצמאות שירת בין היתר "בגדוד הפשיטה של "הזקן" שהתרכז בחלוצה" (עמ׳ 17) על הקרב בעוג׳ה־אל־חפיר, סיפר: "הסתערנו על עמדות המצרים, כשהאצבע אינה חדלה מלחוץ את ההדק. האויב הנבוך נסוג אל תל שהיה מטווח מראש על־ידינו; כסבור היה שיעלה בידו לגונן על עצמו, בהיותו "רוכב" מעל. אך טעות היתה בידו. התל הופגז בלי־חשך, ידיים אמונות שיסעו בו מרה, התהדקה טבעת המצור, נתפס כל השטח התחתון של עוג׳ה. כל אלה מוטטו את רוח הלחימה של האויב, הביאו לתבוסתו" (עמ׳ 20).

לאחר המלחמה נשאר בצבא הקבע ושירת בין היתר כמדריך בקורס מ"פים. לאחר שנפצע מפקד פלוגת צנחנים, מוטה גור, בפעולת ח׳אן נקרא בן־מנחם לדגל וקיבל לידיו "את הפיקוד על פלוגת צנחנים" (עמ׳ 126). במבצע "עלי זית", המוכר גם כפעולת כנרת, בדצמבר 1955, סיפר אחד מחבריו, ככל הנראה טוביה "טיבי" שפירא שהיה סגנו, כי "משימת הפלוגה שלנו כיבוש כפר עקב, השמדת חיילי האויב, נטילת נשקו, פיצוץ המחסנים המצויים בכפר, ונסיגה. צלליות אדם גלשו־נחתו בחוף, החלו מתקדמים, יחידה יחידה למשימה" (עמ׳ 127). 

המספר הוסיף ותיאר כיצד "בדומיית־אלם התקדמנו אל עבר הכפר, נכונים לנתצו. גוליבר הוביל את הפלוגה, בעצמו ניווט את הכוח בגלותו חוש־התמצאות נדיר. היה עלינו לנוע כמה מאות מטרים בלבד, אך אדמת הטרשים והאפלה הכבדה הכבידו עלינו את ההליכה, שלא להזכיר את מזג־האויר החורפי" (עמ׳ 127). ואז, סיפר, "בשל פליטת כדור הוחלט להקדים בחמש דקות של את שעת ה"ש". נמצאנו אז בסמוך לגדר, מרחק מטרים ספורים בלבד מהיעד" (עמ׳ 127). במקביל, נשמעו "הדי יריות וקולות עפר. אחת היחידות פרצה את הגדרות של מיצב אחר וזינקה פנימה. הפשיטה למיגור מוצבי הסורים החלה!" (עמ׳ 127). לדבריו המספר, ככל הנראה שפירא, "פלוגתנו פרצה במהירות אל תוככי הכפר פנימה, כשמטחי היריות של לוחמינו מנסרים בחלל. "טיבי קבל את הפיקוד! הגידו לטיבי שיקבל את הפיקוד!" שמעתי את גוליבר צועק" (עמ׳ 127). 

"גוליבר נפגע, אך לא יכולתי לחוש לעברו, כי הייתי חייב כהרף־עין לפרוץ בראש הפלוגה ולבצע את המשימה; חייב הייתי ליטול בחופזה את הפיקוד, וזאת ברגעים הקריטיים ביותר" (עמ׳ 128), סיפר שפירא. בהובלתו הפלוגה עמדה במשימה. הספר אודותיו תיאר יפה יפה את דמותו של אחד מאלו שקבעו בגופם את האתוס של המפקד המסתער וקורא "אחרי!".

"שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו. מתיחה היא שכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל־זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב" (עמ׳ 6).

אסופת הסיפורים "ילקוט הכזבים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1970) שליקטו וערכו דן בן אמוץ וחיים חפר כבר מזמן הפכה לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. צ׳יזבט, כתבו המחברים, הפלמ"חניקים דן בן אמוץ וחיים חפר, היא "מילה שהייתה נפוצה מאוד בין בני המושבות, שומרי השדות וראשוני הפלמ"ח" (עמ׳ 5). אולם, הסבירו, ערכה ירד בזמן מלחמת העצמאות, כאשר ותיקי ההסתדרות וכותבי מאמרים ראשיים, השתמשו "בה בפזרנות מדאיגה, בחוסר דייקנות ובהפקרות שהורידה את ערך מניותיה של מילה זו בשוק האקסקלוסיבי" (עמ׳ 6).

הספר איגד בתוכו 167 "כזבים" שנבחרו מתוך קרוב ל־400 סיפורים. לבד מחפר ובן אמוץ, תרמו לילקוט גם חיימק׳ה לבקוב שתואר כאלוף מספרי הכזבים בארץ, וכן שאול ביבר (תחת הכינוי "עופר"), ירוחם כהן, חיים זינגר, מוסה פינקל ואחרים. בספר ישנם "כזבים" אודות דמויות בולטות בתקופת "המדינה שבדרך" ומלחמת העצמאות כגון: יגאל אלון, יצחק שדה, חיים בר־לב, יוסי הראל, אברהם שפירא, יגאל ידין, שאול אביגור, חיים גורי, יוספ׳לה טבנקין ודמויות נוספות. להלן, כמה כזבים לדוגמה בשביל לעורר את התיאבון.

הראשון שבהם הוא על עבד, הלא הוא עובד מיכאלי מעין חרוד, איש הפלמ"ח ומפקד פלוגה בחטיבת הראל. "עבד זורק רימון למרחק של 80 מטר. פעם היה צריך להכניס רימון לתוך חלון של בית במרחק של 50 מטר, הוא הלך 30 מטר אחורנית וזרק" (עמ׳ 12).

סיפור אחר נגע למולה כהן, מח"ט יפתח. "שמעתם פעם שמולה יתפאר או ידבר על עצמו? הוא תמיד אוהב לתאר את האחרים בגדלותם. אחרי קורס הספורט, למשל, הוא סיפר: "שמע, עופר זה רץ – דבר כזה עוד לא ראיתי. הרגליים שלו כמעט לא נוגעות באדמה. יש לו שוונג עצום ונשימה אדירה. בקושי השגתי אותו"" (עמ׳ 20).

סיפור נוסף נגע לפלוגה ד׳ בפלמ"ח, אשר "הייתה מפורסמת מאוד. היא הצטיינה במזל מחורבן. לא נעים להזכיר כאן את עניין השעונים השדודים ליד ים המלח, את התת־מקלע שגנבו מהם בעין גדי ואת הגרביים הצבאיות, שתפסו אצל אלקנה. אבל דבר אחד כן כדאי להזכיר, וזו פרשת סיירי הפלוגה" (עמ׳ 19). את הסיפור סיפר חיים השמן (הוא חיים זינגר, שהיה מ"פ בפלמ"ח): "מסתבר, שיום אחד נשלחה חוליית סיירים מגבעת ברנר אל כפר מנחם. כל זמן שהיה ירח – הכול היה בסדר; אך קרוב לחצות שקע הירח, השמיים התכסו עננים, גשם התחיל לרדת, וערפל סמיך התפשט בעקבותיו על פני האדמה. עניין של מזל" (עמ׳ 19). בתיאור, שיהיה מוכר לכל מי שניווט בצבא אי־פעם, סיפר חיים השמן כי "לפי האזימוט ולפי זמן ההליכה צריכים היו להימצא כבר בכפר מנחם. לאחר עצות אחדות של הבקיאים בשטח, המשיכה החוליה בחיפושיה אחר המשק. לאחר שעתיים של הליכה, תקף אותם ייאוש והמפקד החליט לחכות לאור הבוקר. החברה הניחו את החגור למראשותיהם ונרדמו כמו הרוגים. בבוקר העיר אותם שומר השדות של כפר מנחם ואמר: ׳למה לכם לישון ליד השער? תיכנסו פנימה׳" (עמ׳ 19).

בעניין המקריות נכתב בספר כי "כשמחלקת הפלמ"ח עזבה את איילת־השחר כתבו ביומן המשק: "הגרעין עזב השבוע את המשק. ההטלה עלתה בארבעים אחוז"" (עמ׳ 26).

בספר כלולה הגדרתו הקולעת של כידוני, הוא חיים בר־לב (לימים רמטכ"ל ושר), לפיה "מפקד מאה אחוז בסדר, הוא אחד שלא עושה כלום והכול בסדר. מפקד חמישים אחוז בסדר, הוא אחד שעובד כמו חמור והכול בסדר. מפקד חמישים אחוז לא בסדר, הוא אחד שלא עושה כלום ושום דבר לא בסדר. מפקד מאה אחוז לא בסדר, הוא אחד שעובד כמו חמור ושום דבר לא בסדר" (עמ׳ 120). מעל 75 שנים חלפו וטרם מצאתי הגדרה קולעת מזו.

בסיפור משעשע במיוחד ביקר יחזקאל מזכרון, שכונה שור הבר, את אביו שאושפז בבית החולים במצב אנוש. יחזקאל לא ידע כיצד לנחם את אביו ולבסוף טפח על כתפו ואמר "נו מה אבא? גוססים, אה?" (עמ׳ 81). ועוד ציטוט ידוע שהיה בספר נלקח מפיו של "זקן השומרים", אברהם שפירא, שבכינוס השומרים הוותיקים קם לספר זכרונות, ובין היתר אמר: "בכל ימי חיי לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם" (עמ׳ 38).

בסיפור משעשע לסיום סופר כיצד "כל יום אחרי העבודה ואחרי מקלחת חמה היו בנץ ועופר יושבים בחדר התרבות של יגור ומשחקים שח. וכל יום היה עולה עליהם אחד מחברי המשק ומנדנד להם על הנשמה עם העצות שלו. אמרו לו "שתוק", לא שתק. אמרו לו "לך הביתה הילד שלך הדליק פרימוס בארון הבגדים", לא הלך. החבר הזה אהב שח יותר מאשר את ילדיו. ראו החברה שככה זה לא ילך והחליטו לפחות לשגע אותו. יום אחד העמידו את הכלים בסדר הקבוע וכשהנודניק התיישב לידם התחילו לשחק. הקפיצו את הצריחים כמו סוסים, הלכו עם המלך כמו עם הרץ, הזיזו את החיילים ברוחב ואת הסוסים הזיזו כל הזמן משבצת אחת קדימה. חבר המשק פער את פיו וקרע עיניו ולא הוציא הגה מרוב תדהמה" (עמ׳ 60). במהלך העשירי, סיפרו, התאושש לבסוף ושאל באיזה משחק מדובר? "שח הונגרי, אמר בנץ, כדאי לך ללמוד אותו. מענין מאוד" (עמ׳ 61).

בקיצור, ספר מבדר, מומלץ בחום, שכתוב בעברית נהדרת, משולבת בסלנג ובערבית. חובה בכל בית. מה גם שהכזבים והצ׳יזבטים (כמו שיודע כל מי שסיים פעם מסלול בפלוגה בצבא ונכח במפגש מחזור) עוד לגמרי אתנו.

דר. ארנסט סבסטיאן, שופט חוקר בבית המשפט המחוזי ובנו של נשיא בית המשפט העליון באוסטריה, נהנה מהשגרה ומתפקידו עד כדי כך שלתמיהת ידידיו הוא דוחה אפשרויות לקידום.

הסיפור מתחיל ביום שישי ומסתיים ביום שני שלאחריו. שני דברים מפרידים בין סבסטיאן לבין סוף השבוע. האחד, עציר מפוחד בשם פרנץ אדלר הנאשם ברצח זונה, והשני, כינוס בוגרים משמים, אליו נעתר להגיע, בסופו של דבר, בגלל הפצרות המארגן. את דעתו על כינוס הבוגרים - ערב של אוכל זול וחיקויים מייגעים מימים עברו - הוא אינו מסתיר: "אגב היתה זו שגיאה רבה מצידי להיפתות על ידי בורדה ולהופיע באסיפת רפאים נוגה זו...לשם מה רווח זה של קיבה מקולקלת ומוח מקולקל שהם פרי הערב הזה? לשם מה עינויי חיקוי אלה, התייצבות זו מחדש במסלול המירוץ, לאחר שנוצחת מזמן במרוץ החיים?"

החקירה גורמת לסבסטיאן להסיק כי החשוד שלפניו אינו אלא בן כיתתו פרנץ אדלר, יהודי ממשפחה עניה. משחולק סבסטיאן את סיפורו עם בני כיתתו לשעבר, איש מהם לא נזכר במדויק בנסיבות העלמותו של אדלר, זה יתברר לקורא מאוחר יותר......

עם חזרתו של סבסטיאן לביתו, יגע מיום ארוך, הוא מגלה כי קיים בו צורך תזזיתי לכתוב את מחשבותיו במהירות אדירה ובכתב קצרנות. כך חוזר סבסטיאן לשחר נעוריו ולהכרותו עם פרנץ אדלר. בעוד שסבסטיאן רואה בעצמו שופט מודרני, המתחשב בצורך לתת יחס אנושי לנחקרים, סבסטיאן מעלה באוב, בלי ליפות דבר, את עצמו כנער כושל בעל אופי הרסני ומסוכן, שהביא בסופו של דבר לחורבנו של אותו אדלר. בהתייחסות כנה סבסטיאן מודה: "מה הוכרע? מה אירע? היום אני יודע את התשובה. מלאכת ההרס החלה. היא החלה עם הצחוק שלי, עם ההאבקות אשר ניצחתי בה, אז החלה על מנת להסתיים כעבור 25 שנה בבית הסוהר לחקירות. אכן מלאכת הרס ממושכת, מסתורית, שאני עצמי לא היה לי מושג בה, לא הייתי אדון לה". אולי כאן נמצאת החובה וגם ההזדמנות , כשופט חוקר מול נאשם, לעשות תיקון ולגלות אנושיות שהוא כשופט משתבח בחשיבותה, אך היא כה חסרה בהתנהגותו בנעוריו? התרשמתי שבהעלאת העבר סבסטיאן ממלא שני תפקידים: השופט החוקר ו"הנאשם" -הוא עצמו, על חלקו במה שקרה לאותו אדלר.

סבסטיאן מתחיל את סיפורו עת הוגלה על ידי אביו לעיר שדה כדי להמשיך את לימודיו שם לאחר שכשל בבית הספר היוקרתי בוינה. "אבי שנא תכלית שנאה כל סוג של כשלון. המנוצח לא עורר בו מעולם חמלה, אלא בוז קר.....קיומי היה פורט על עצביו....בן שאינו מגיע למותניו של האב הוא תמיד בבואת-מוות של האב". סבסטיאן מתחיל את מסעו בבית הספר החדש ומנסה למצוא לעצמו מעגל חברים חדש.

אדלר, מהמבריקים, אך יוצאי הדופן במראה ובהתנהלות, שבין תלמידי הכיתה, נהנה ממעמד מיוחד בין התלמידים, למרות מוזרותו. בסבסטיאן הוא מעורר כעס וטינה: "מראהו החיצוני הרגיז אותי, בכלל זו רעה-חולה אצלי, שפניהם ודמותם של אנשים מסוימים ממרמרים אותי בטרם אכירם". עם זאת, המספר מודה שאפשר שיש סיבות עמוקות יותר; ובהן חוסר היכולת להתחרות עם איכויותיו של אדלר: "באפילת נפשי היתה ריתחה. לא קינאה היתה זו מעולם לא ידעתי קינאה בתוכי...אך בזר הנצחון לראש זה היתה עיני צרה....לא שנאתי את אדלר, אך את עליונותו, את העליונות שלו דווקא, לא יכולתי לשאת", וסבסטיאן מנסה להסביר: "הסברות בדיעבד אומדן נכונותן נמוך ביותר. אני מנסה להיות כן עם עצמי עד תום. האם היתה התנגדותי לו פרי ההרגשה שהרגשתי באדלר את היהודי שבו, כלומר את הגזע, שאת הכל-הכל מוכנים לקבל מידו ורק את שלטונו אין רוצים?".

סבסטיאן שנפגע מהערתו של אדלר בסיטואציה מסוימת - דע את מקומך- מוצא הזדמנות להפרע מאותו אדלר. תקרית שולית באולם ההתעמלות גורמת לכך שצחוקו של סבסטיאן לביצועיו של אדלר מדביקה את כל התלמידים. זו מהווה את תחילת התדרדרות מעמדו של אדלר בבית הספר. הוא הופך לתלמיד כושל, מאבד את מעמדו החברתי הנשגב ובכל הזדמנות נמצא שם סבסטיאן, שהצליח לשעבד את אדלר לגחמותיו, כדי לדרדרו עמוק יותר. סבסטיאן גורם לכך שאדלר יסתבך עם הרשויות וידחוק בו להסתלק מהעיר.... וביום שני חוזר כבוד השופט לחקור את אדלר הנאשם הבוגר....

וורפל בנה באופן מרהיב סיפור מרתק . הדמויות מעוצבות להפליא ובמיוחד שתי הדמויות הראשיות. הדרך בה השופט מעמת את עצמו עם עברו חדה כתער וכוללת תובנות לגבי חייו בבגרותו. גם מה שעומד מאחורי הדינמיקה שבין המשתתפים בכינוס הבוגרים מתבהרת ככל שהשופט החוקר פורש לפני הקורא את תקופת נעוריו. התפעלתי מהדרך שלו לקשור בין אירועים מהעבר לבין המקרה המונח לפתחו 25 שנה מאוחר יותר. התפניות בעלילה, ובכלל זה הסוף, בנויות באופן הגיוני, אך בכל זאת מפתיעות. קראתי את הסיפור בנשימה עצורה.

קראתי את ספרו של וורפל "40 הימים של מוסא דאג". התרשמתי עמוקות מיכולותיו של וורפל בכתיבת רומן הסטורי, שתרם רבות להעלאת רצח העם הארמני לתודעה העולמית. לשמחתי, גם בסוגה שונה לחלוטין וורפל לא הכזיב.

גם הספר הזה היה שייך למאדי סינטוב ז''ל, תושבת הישוב לפיד.

ספר זה הופיע לראשונה בגרמנית ב-1928. הוא תורגם על ידי דר. ישראל אלדד ב-1956. התרגום מסורבל מאד ולא אחת נאלצתי לקרוא פסקות שוב ושוב.
השורה התחתונה: סיפור מרתק, בנוי נפלא עם תפניות דרמטיות שאינן פוגמות ברצף ההגיוני. מומלץ בחום.

אני מחבב מאוד את ספריו של פרופ' קלוזנר, הידע הנרחב שלו בתחומי הספרות וההיסטוריה מרשימים כל פעם מחדש. הספר הזה יצא לאור ב-1956. יש מחקרים ספרותיים מצויינים מהשנים האחרונות, אך לספריו של קלוזנר יש טעם מתוק של פעם, כתיבתו מרתקת וברורה ויש לו המון ידע ממקור ראשון וזאת מפני שאת רוב גדולי הספרות של ישראל בתחילתה ואת אלה מהגולה הוא הכיר אישית ממפגשים איתם.
ספר זה מכיל קובץ מאמרים שכתב על משוררים, סופרים וחוקרים יהודים החל ממנדלי מוכר ספרים, רמח"ל, פרץ, שניאור ודרך דוד שמעוני, קבק, ש.בן ציון, שופמן, רבניצקי ועד החוקרים והפוליטיקאים אחד העם, דובנוב, חיים ברודי, אברהם גייגר ועוד.
מה שנחמד אצל קלוזנר הוא שתמיד אפשר לחוש אם הוא מחבב את האדם עליו הוא כותב או לא, לעיתים בצורה ברורה תוך ביקורת ישירה וחדה ולעיתים ברמיזות.
מקריאה של מספר ספרים פרי עטו ניתן לחוש שהסופר שהכי העריץ הוא זלמן שניאור. הביקורות שלו עליו תמיד מתוקות דבש ואוהדות.
את רוב הסופרים והמשוררים בספר הכרתי וקראתי עליהם בעבר, אבל קלוזנר מצליח להביא מידע חדש ומעניין על האישים המוכרים יותר ובנוסף מביא לתודעת העם רשמים וביקורות על סופרים, משוררים ואנשי רוח שלא הכרתי עד כה. מעניין.

יש בעבודת התרגום הנפלאה הזו שלוש יצירות. שתיים מהן הקונצנזוס המחקרי מייחס לאותו המשורר - הסיודוס - ולזמן קדום יחסית (סביב ימי הומרוס), ואת היצירה האחרונה ("מגן הרקלס") מייחסים לאיחוי מאוחר בכמה מאות שנים של טקסטים נפרדים, מהם 55 השורות הראשונות לקוחות מיצירה אבודה של הסיודוס בשם "קטלוג הנשים".

את "מעשים וימים" קראתי בעיקר בתרגום שבתאי המאוחר יותר, והתייחסתי ליצירה בדף של תרגום שבתאי, רק אציין כאן בקצרה שזו היצירה האהובה עליי של הסיודוס והתרגום של שפאן לה יפה יותר מזה של שבתאי אבל גם תובעני יותר ולפעמים פחות מובן.

בכלל, התרגום של שפאן הוא מהתרגומים הישנים האלו, שהולכים בדרכו של טשרניחובסקי. הוא קצת יותר נגיש מטשרניחובסקי, ועוזרות לכך ההערות הרבות והמפורטות בספר הזה, אבל עדיין מדובר ביצירה שנמצאת במקום לשוני שכבר לא נפוץ במחוזותינו, גם בספרות.

את "תאוגוניה" קראתי מהספר הזה, ובו זמנית פה ושם הצצתי בתרגום של שמעון בוזגלו מסקרנות מורבידית. התרגום של בוזגלו כצפוי מרדד את היצירה, לא ממליץ עליו חוץ מלאנשים שמעוניינים בטעימה שטחית מהמיתוסים שנמצאים בשירה הזו.

בכל מקרה, לעניינה של התאוגוניה עצמה: יחסית ליצירה שמתארת אלים, מיתוס בריאה וכו'.. וואו, זה טקסט משעמם לאללה ברובו.
יש כאן רשימה של למעלה מ50 שמות של בנות אלים זוטרות. ודי מהר אחרי זה רשימה של 40 שמות בנות אלים זוטרות. כן, זה סוג הספר שאתם נכנסים אליו.
תחשבו על "לוח העמים" של "בראשית" וכל קשקושי הגנאלוגיה של "דברי הימים" עם כמה סיפורים מעניינים בין לבין. כן, יצירה מאוד מעורבת באיכות שלה..
הצעתי היא לרפרף על "ואז האל הזה הוליד את האל הזה" ולקרוא רק את מה שמסקרן אתכם. לא תהיה בחינה אח"כ על השם של הנראידה העשרים ושמונה, אל תדאגו.

לגבי מגן הרקלס:
מדהים עד כמה הדבר הזה דומה לfanfics מודרניים. היצירה הזו פשוט מרגישה כאילו איזה נער קרא את "האיליאדה" ואמר לעצמו "כן, אני גם יכול לעשות כזה".
באיליאדה יש קטע של סביבות 200 שורות של תיאור מגן אכילס. לא מהקטעים הכי אהובים עליי באיליאדה אבל חביב סה"כ, בעיקר כי הציורים על המגן דווקא מציגים בעיקר חיי שלום ושלווה, וזה בא להראות את כל מה שאכילס מוותר עליו, כי הוא החליט למות בטרויה ולא לחזור לחיי נחת (ספוילר לאיליאדה..?). סצנה די נוגעת ללב ומלמדת על התרבות של התקופה.
אז המשורר של "מגן הרקלס" פשוט לקח מהסצנה הזו את הקטע של "לחפור על פרטים במגן" בלי להבין שהחפירה על המגן באיליאדה הייתה חזקה בגלל הקונטקסט והמשמעות של האימג'ים עליו.
"מגן הרקלס" היא יצירה בת 480 שורות שסביבות החצי מהן מוקדשות למגן. סביבן יש את ההקדמה שלקוחה מהסיודוס שהיא פשוט קצת רקע על ההורים של הרקלס ועל ההריון של אמו, וגם קרב קצר של הרקלס מול איזה בחור ואל המלחמה ארס.
אין כאן שום תשתית לאיזו מכה רגשית שמתקרבת לויתור של אכילס על חייו באיליאדה, זו הליכה דרך התנועות בלי להבין מה הפך אותן לנהדרות. כמו לחקות את הקול של מייקל ג'קסון עם AI ולשים לו במלל ג'יבריש מוחלט.
גם הכתיבה של הקרב מאוד מזכירה את "האיליאדה", עם מלא סימילות נוסח "האיליאדה", אבל בלי המקוריות והיצירתיות של הסימילות הבאמת אייקוניות.

3 \ 10. אם הייתי מכליל גם את "מעשים וימים" בדירוג זה היה מקבל 5\10. השיר האהוב עליי של הסיודוס וכו'..

נב: שפאן תרגם גם את כל המזמורים ההומריים (חוץ ממנו גם שבתאי תרגם חלק מהם ושם כנספחים לחלק מתרגומי המחזות שלו). אני כל כך הולך למצוא את התרגום שלו ולקרוא אותו..

מרתק. הבחור היה רציני כשאמר שההיסטוריה עתידה להיות חביבה אליו כי הוא מתכוון לכתוב אותה. <br>הוא באמת כתב. <br>אין הרבה אנשים בימינו אנו, הראויים להערצה. אין ספק שהוא היה אחד מהם.