ביקורת ספרותית על כינוס הבוגרים מאת פרנץ ורפל
ספר מעולה

---

דר. ארנסט סבסטיאן, שופט חוקר בבית המשפט המחוזי ובנו של נשיא בית המשפט העליון באוסטריה, נהנה מהשגרה ומתפקידו עד כדי כך שלתמיהת ידידיו הוא דוחה אפשרויות לקידום.

הסיפור מתחיל ביום שישי ומסתיים ביום שני שלאחריו. שני דברים מפרידים בין סבסטיאן לבין סוף השבוע. האחד, עציר מפוחד בשם פרנץ אדלר הנאשם ברצח זונה, והשני, כינוס בוגרים משמים, אליו נעתר להגיע, בסופו של דבר, בגלל הפצרות המארגן. את דעתו על כינוס הבוגרים - ערב של אוכל זול וחיקויים מייגעים מימים עברו - הוא אינו מסתיר: "אגב היתה זו שגיאה רבה מצידי להיפתות על ידי בורדה ולהופיע באסיפת רפאים נוגה זו...לשם מה רווח זה של קיבה מקולקלת ומוח מקולקל שהם פרי הערב הזה? לשם מה עינויי חיקוי אלה, התייצבות זו מחדש במסלול המירוץ, לאחר שנוצחת מזמן במרוץ החיים?"

החקירה גורמת לסבסטיאן להסיק כי החשוד שלפניו אינו אלא בן כיתתו פרנץ אדלר, יהודי ממשפחה עניה. משחולק סבסטיאן את סיפורו עם בני כיתתו לשעבר, איש מהם לא נזכר במדויק בנסיבות העלמותו של אדלר, זה יתברר לקורא מאוחר יותר......

עם חזרתו של סבסטיאן לביתו, יגע מיום ארוך, הוא מגלה כי קיים בו צורך תזזיתי לכתוב את מחשבותיו במהירות אדירה ובכתב קצרנות. כך חוזר סבסטיאן לשחר נעוריו ולהכרותו עם פרנץ אדלר. בעוד שסבסטיאן רואה בעצמו שופט מודרני, המתחשב בצורך לתת יחס אנושי לנחקרים, סבסטיאן מעלה באוב, בלי ליפות דבר, את עצמו כנער כושל בעל אופי הרסני ומסוכן, שהביא בסופו של דבר לחורבנו של אותו אדלר. בהתייחסות כנה סבסטיאן מודה: "מה הוכרע? מה אירע? היום אני יודע את התשובה. מלאכת ההרס החלה. היא החלה עם הצחוק שלי, עם ההאבקות אשר ניצחתי בה, אז החלה על מנת להסתיים כעבור 25 שנה בבית הסוהר לחקירות. אכן מלאכת הרס ממושכת, מסתורית, שאני עצמי לא היה לי מושג בה, לא הייתי אדון לה". אולי כאן נמצאת החובה וגם ההזדמנות , כשופט חוקר מול נאשם, לעשות תיקון ולגלות אנושיות שהוא כשופט משתבח בחשיבותה, אך היא כה חסרה בהתנהגותו בנעוריו? התרשמתי שבהעלאת העבר סבסטיאן ממלא שני תפקידים: השופט החוקר ו"הנאשם" -הוא עצמו, על חלקו במה שקרה לאותו אדלר.

סבסטיאן מתחיל את סיפורו עת הוגלה על ידי אביו לעיר שדה כדי להמשיך את לימודיו שם לאחר שכשל בבית הספר היוקרתי בוינה. "אבי שנא תכלית שנאה כל סוג של כשלון. המנוצח לא עורר בו מעולם חמלה, אלא בוז קר.....קיומי היה פורט על עצביו....בן שאינו מגיע למותניו של האב הוא תמיד בבואת-מוות של האב". סבסטיאן מתחיל את מסעו בבית הספר החדש ומנסה למצוא לעצמו מעגל חברים חדש.

אדלר, מהמבריקים, אך יוצאי הדופן במראה ובהתנהלות, שבין תלמידי הכיתה, נהנה ממעמד מיוחד בין התלמידים, למרות מוזרותו. בסבסטיאן הוא מעורר כעס וטינה: "מראהו החיצוני הרגיז אותי, בכלל זו רעה-חולה אצלי, שפניהם ודמותם של אנשים מסוימים ממרמרים אותי בטרם אכירם". עם זאת, המספר מודה שאפשר שיש סיבות עמוקות יותר; ובהן חוסר היכולת להתחרות עם איכויותיו של אדלר: "באפילת נפשי היתה ריתחה. לא קינאה היתה זו מעולם לא ידעתי קינאה בתוכי...אך בזר הנצחון לראש זה היתה עיני צרה....לא שנאתי את אדלר, אך את עליונותו, את העליונות שלו דווקא, לא יכולתי לשאת", וסבסטיאן מנסה להסביר: "הסברות בדיעבד אומדן נכונותן נמוך ביותר. אני מנסה להיות כן עם עצמי עד תום. האם היתה התנגדותי לו פרי ההרגשה שהרגשתי באדלר את היהודי שבו, כלומר את הגזע, שאת הכל-הכל מוכנים לקבל מידו ורק את שלטונו אין רוצים?".

סבסטיאן שנפגע מהערתו של אדלר בסיטואציה מסוימת - דע את מקומך- מוצא הזדמנות להפרע מאותו אדלר. תקרית שולית באולם ההתעמלות גורמת לכך שצחוקו של סבסטיאן לביצועיו של אדלר מדביקה את כל התלמידים. זו מהווה את תחילת התדרדרות מעמדו של אדלר בבית הספר. הוא הופך לתלמיד כושל, מאבד את מעמדו החברתי הנשגב ובכל הזדמנות נמצא שם סבסטיאן, שהצליח לשעבד את אדלר לגחמותיו, כדי לדרדרו עמוק יותר. סבסטיאן גורם לכך שאדלר יסתבך עם הרשויות וידחוק בו להסתלק מהעיר.... וביום שני חוזר כבוד השופט לחקור את אדלר הנאשם הבוגר....

וורפל בנה באופן מרהיב סיפור מרתק . הדמויות מעוצבות להפליא ובמיוחד שתי הדמויות הראשיות. הדרך בה השופט מעמת את עצמו עם עברו חדה כתער וכוללת תובנות לגבי חייו בבגרותו. גם מה שעומד מאחורי הדינמיקה שבין המשתתפים בכינוס הבוגרים מתבהרת ככל שהשופט החוקר פורש לפני הקורא את תקופת נעוריו. התפעלתי מהדרך שלו לקשור בין אירועים מהעבר לבין המקרה המונח לפתחו 25 שנה מאוחר יותר. התפניות בעלילה, ובכלל זה הסוף, בנויות באופן הגיוני, אך בכל זאת מפתיעות. קראתי את הסיפור בנשימה עצורה.

קראתי את ספרו של וורפל "40 הימים של מוסא דאג". התרשמתי עמוקות מיכולותיו של וורפל בכתיבת רומן הסטורי, שתרם רבות להעלאת רצח העם הארמני לתודעה העולמית. לשמחתי, גם בסוגה שונה לחלוטין וורפל לא הכזיב.

גם הספר הזה היה שייך למאדי סינטוב ז''ל, תושבת הישוב לפיד.

ספר זה הופיע לראשונה בגרמנית ב-1928. הוא תורגם על ידי דר. ישראל אלדד ב-1956. התרגום מסורבל מאד ולא אחת נאלצתי לקרוא פסקות שוב ושוב.
השורה התחתונה: סיפור מרתק, בנוי נפלא עם תפניות דרמטיות שאינן פוגמות ברצף ההגיוני. מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על כינוס הבוגרים