“נו באמת, לא היה פה שום דבר מצחיק. עלאק קומדיה. ועכשיו ברצינות: חשבתי שריכזתי את כל המחשבות, הגיגים ותובנות לגבי היצירה, אבל כמו תמיד, קשה לכתוב על טקסט שזכה לתהילת עולם נצחית ועד היום סוחב כמעט את כל תרבות המערב. הטקסט שהצית את הדמיון של כנראה 100 אחוז מאוכלוסיית העולם, גם בלי שרובם קראו אותו. ואפשר להגיד עוד ועוד על המסע האפי של דנטה מהגיהינום עד לגאולה בעדן. אבל בכל זאת אנסה. לא זוכר מתי שמעת”

“התופת של דנטה כאודיסאה מוסרית לאחר קריאה שניה ומעמיקה של התופת, החלק הראשון ב"קומדיה האלוהית", מתברר כי דנטה איננו מבקש לחדש את עקרונות המוסר הנוצריים או להמציא תורת גמול חדשה. אדרבה, הוא מציב עצמו במסורת ארוכה של כתיבה אפית, החל באודיסיאה של הומרוס ועד לאינאס של וירגיליוס, ובונה על גביהם מסע של חניכה מוסרית. אם האודיסאה היא מסע פיזי בעולם הים, ואם האינאס היא מסע של יסוד זהות לאומית־דתית, הרי ש”

“טור הטוהר של דנטה אחרי שהתגלגלו דנטה ומדריכו וירגיליוס דרך המעי של לוציפר, הגיעו לטור הטוהר. אני לא מצליח כמעט להפסיק לקרוא. אבל יש לציין כי קריאת טור הטוהר בולטת בכך שהיא מטעינה את הקומדיה האלוהית בתנועה חדשה. לאחר שהקורא שקע בתופת – עולם סגור, מחזורי, המקבע כל חטא לעונשו הנצחי, פה נפתח מישור אחר לחלוטין: מסע של עלייה, של אפשרות, של תקווה. הקבלה לא אקדמית, הקבלה שלי ואולי תשמע לא הגיוני”

“טוב, כל דבר טוב דינו להסתיים. >> וכך המסע שלי דרך עיניו של דנטה בפעם השניה בחיי מסתיים. אין מילים ממש לתאר מאסטרפיס וכאן מבחינתי מדובר במאסטרפיס אולטימטיבי. למרות שמדובר בחלק המשעמם בטרילוגיה לכאורה, כאן הכל טוב ומוליך אל הטוב השלם והמושלם ככל שעולים, עדיין הספר מרגש ויכולתו הלירית של דנטה נשמעת כאילו האל עצמו שלח אותו לכתוב את המסע, מלמטה ועד למעלה. ביאטריצ׳ה, אהבתו הגדולה של דנטה,”

“נו באמת, לא היה פה שום דבר מצחיק. עלאק קומדיה. ועכשיו ברצינות: חשבתי שריכזתי את כל המחשבות, הגיגים ותובנות לגבי היצירה, אבל כמו תמיד, קשה לכתוב על טקסט שזכה לתהילת עולם נצחית ועד היום סוחב כמעט את כל תרבות המערב. הטקסט שהצית את הדמיון של כנראה 100 אחוז מאוכלוסיית העולם, גם בלי שרובם קראו אותו. ואפשר להגיד עוד ועוד על המסע האפי של דנטה מהגיהינום עד לגאולה בעדן. אבל בכל זאת אנסה. לא זוכר מתי שמעת”

“התופת של דנטה כאודיסאה מוסרית לאחר קריאה שניה ומעמיקה של התופת, החלק הראשון ב"קומדיה האלוהית", מתברר כי דנטה איננו מבקש לחדש את עקרונות המוסר הנוצריים או להמציא תורת גמול חדשה. אדרבה, הוא מציב עצמו במסורת ארוכה של כתיבה אפית, החל באודיסיאה של הומרוס ועד לאינאס של וירגיליוס, ובונה על גביהם מסע של חניכה מוסרית. אם האודיסאה היא מסע פיזי בעולם הים, ואם האינאס היא מסע של יסוד זהות לאומית־דתית, הרי ש”

“טור הטוהר של דנטה אחרי שהתגלגלו דנטה ומדריכו וירגיליוס דרך המעי של לוציפר, הגיעו לטור הטוהר. אני לא מצליח כמעט להפסיק לקרוא. אבל יש לציין כי קריאת טור הטוהר בולטת בכך שהיא מטעינה את הקומדיה האלוהית בתנועה חדשה. לאחר שהקורא שקע בתופת – עולם סגור, מחזורי, המקבע כל חטא לעונשו הנצחי, פה נפתח מישור אחר לחלוטין: מסע של עלייה, של אפשרות, של תקווה. הקבלה לא אקדמית, הקבלה שלי ואולי תשמע לא הגיוני”

“טוב, כל דבר טוב דינו להסתיים. >> וכך המסע שלי דרך עיניו של דנטה בפעם השניה בחיי מסתיים. אין מילים ממש לתאר מאסטרפיס וכאן מבחינתי מדובר במאסטרפיס אולטימטיבי. למרות שמדובר בחלק המשעמם בטרילוגיה לכאורה, כאן הכל טוב ומוליך אל הטוב השלם והמושלם ככל שעולים, עדיין הספר מרגש ויכולתו הלירית של דנטה נשמעת כאילו האל עצמו שלח אותו לכתוב את המסע, מלמטה ועד למעלה. ביאטריצ׳ה, אהבתו הגדולה של דנטה,”