ביקורת ספרותית על מספרים אמריקאיים: אנתולוגיה של הסיפור הקצר האמריקאי - תרגם, ערך והקדים סקירה היסטורית ספרותית שלמה וויסמן מאת שלמה וויסמן
ספר טוב

---

החזקתי את הספר הזה בידי שלוש פעמים. בפעמיים הראשונות החזרתי אותו למכולת הפסולת. אין לי עניין מיוחד בספרות אמריקנית וגם לא בסיפורים קצרים. בפעם השלישית שעברתי ליד המכולה כדי לנבור בשלל הספרים הזרוקים שם, ראיתי שוב את הספר. החלטתי שאולי בכל זאת זו הזדמנות טובה לקבל טעימות מגוונות מספרות אמריקנית. האנתולוגיה מתפרסת על פני יותר ממאה שנים: החל מהרבעון הראשון של המאה ה-19 – "ריפ ואן וינקל" מאת וושינגטון אירווינג (1819) - וכלה ברבעון השני של המאה העשרים – "אדמה דרוכה" של יודורה ולטי (1941).

הספר הוא פרי עבודתו של המתורגמן שלמה וייסמן (1899-1985), יליד פודוליה (רוסיה), שעיקר פירסומו בתרומתו ללימוד היידיש בקנדה. וייסמן בחר את הסיפורים, תירגם אותם והוסיף הקדמה שנכתבה ב-1952. וייסמן ציין בהתרגשות באותה הקדמה כי באותה שנה יצא לאור ספרו של המינגוויי "הזקן והים"....ההקדמה עצמה מקיפה, מעניינת מאד ומאירת עיניים בכל הקשור להתפתחויות בסיפור הקצר האמריקני. האנתולוגיה יצאה לאור ב-1956.

לשמחתי מצאתי את הספר באתר סימניה. הופתעתי שהאנתולוגיה לא זכתה אף לא לדירוג אחד שלא לדבר על סקירה. נזכרתי בסיר לונדון לינדזי, אחת מהדמויות השוליות בספרו של גרסיה מרקס "גנרל במבוך". וכך מרקס מאפיין אותו: "בת יחידה היתה לסיר לונדון לינדזי, דיפלומט אנגלי שפרש לו אל מטע קני-הסוכר בג'מייקה וכתב שם שישה כרכים של זכרונות שלא יקרא אותם איש". לפחות במקרה של וייסמן, ובאתר סימניה, אוכל לשנות זאת...

האנתולוגיה כוללת 28 סיפורים קצרים, כל אחד נכתב על ידי סופר אחר. אלה מייצגים את התפתחות הסיפור הקצר אמריקה באותה תקופה. בין הסופרים ניתן למצוא שמות ידועים מאד כגון, ויליאם פולקנר, ארנסט המינגוויי, ג'ק לונדון, ג'ון סטיינבק, אידית וורטון, אדגר אלן פו, פ. סקוט פיצ'גרלד והנרי ג'יימס לצידם של סופרים פחות מוכרים או כאלה שהשתכחו עם השנים. עם זאת, נעדרים מהרשימה סופרים דוגמת מרק טוויין, או הנרי (שהשפעתו הרבה על הסיפור הקצר מודגשת בהקדמה) וסטיבן וינסנט בנה ("דניאל ובסטר והשטן"). החלק הארי של הסיפורים מתרחש באמריקה, לא מעט מהם במדינות הדרום וחלקם מתייחסים לניו-אינגלנד או למנטליות של תושביה, שניים מתרחשים באפריקה, אחד בפריז ואחד בסקוטלנד.

אילו היה עלי לבחור את הסיפור הטוב והמרשים מכולם, התואר היה מוענק לסיפור "בפני השמש העולה" (1935) של ארסקין קולדוול (1903-1987). במרכזו של הסיפור מערכת היחסים האיומה בין בעל מטעים לבן ועשיר והסדיסט ארץ' גונארד לבין שני הידידים: האחד קלאם הנרי, שחור אסרטיבי המועסק במטעים ולוני ניוסום, לבן חסר עמוד שדרה המועסק במסגרת ה-SHARE CROPING – על פיה חקלאי שוכר שטח מהבעלים וזה בתמורה מעביר לו חלק מהיבול. קולדוול תיאר את מערכת היחסים הנצלנית בין החוואי העשיר לבין ניוסום ואת אומץ ליבו של של השכיר השחור בחברה שבה מעמד השחורים הוא בשפל המדרגה. הסיפור מרתק ולא מרחם על הקורא בכל הקשור לחשיפת הרוע האנושי. הדמויות מעוצבות נפלא. יצוין כי קולדוול הרבה לכתוב על נושא מעמד השחורים והכיר זאת היטב מנסיון חייו. קובץ הסיפורים "דרך הטבק" עוסק בהרחבה בנושא זה. אשמח לקרוא עוד סיפורים מפרי עטו.

סיפור נוסף שמצא חן בעיני הוא "חיי העושר הקצרים של פרנסיס מקובר" (1936) של ארנסט המניגוויי (1899-1961). גם במרכזו של סיפור זה עומדת שלישיה: הזוג פרנסיס ומרגרט מקובר, זוג אמריקני עשיר והצייד המקצועי וילסון, סוג של זאב בודד. הסיפור זה הוא הארוך ביותר באסופה. המינגוויי מתאר באופן מרשים ואותנטי סצינות ציד (שאותי הן מחליאות, אבל אין בכך כדי לפגוע באיכות התיאורים) ואת מערכת היחסים המתרקמת בין השלושה נוכח התנהגותו הפחדנית של פרנסיס במהלך ציד האריות. הסיפור מרתק, בעל עומק פסיכולוגי ודמויות מאופיינות באופן מעמיק. מעניין במיוחד ההוא ההקשר בין הציד לבין הגבריות וכיצד זו משפיעה על המשולש עד לסוף המאלף.

הסיפור השלישי הוא הרגוע והאיטי ביותר מבחינת קצב העלילה. "הממש" (1892) נכתב על ידי הנרי ג'יימס (1843-1916). ג'יימס, יליד ארצות הברית, חי שנים רבות בבריטניה ואך ראה בה את ביתו (החל מ-1876). הסיפור עוסק בצייר דיוקנאות המתבקש על ידי זוג מטופח, אך נואש כלכלית, שישכור את שירותיו תמורת סכום מצער ומערכת היחסים שלהם עם המודליסטים האחרים. סיפור המצטיין ברגישות רבה ובאוסף דמויות מרשים ונוגע ללב.

מה שהרשים אותי במיוחד בסיפור "ביקור חדש בבבל" (1931) של פרנסיס סקוט פיצ'גרלד (1896-1940), היא היכולת לבנות מעין דרמה משפחתית שבה גם הווה מוצלח במיוחד מתקשה למחות את חטאי העבר ומשוגותיו. במרכז צ'רלי בחור בן 35 , איש עסקים מצליח, שהגיע לביקור חוזר בפריז. הפעם בכוונתו לתקן את מה שקילקל או שגרם לקלקלתו. פיצ'גרלד בנה סיפור מרתק ומעורר מחשבה. הסיפור הזה טוב באופן ניכר מהאסופה "סיפורי פט הובי" ומשתווה לטובים שבסיפורים שבאסופה "יהלום גדול כמו הריץ".

סיפור נוסף שמשך את תשומת ליבי , גם אם אינו נמנה עם הסיפורים הטובים ביותר באוסף, הוא הסיפור "שובו של חייל" (1891) של המלין גרלנד (1860-1940). הסיפור עוסק במסע החזרה הביתה של שלושה חיילים, כולם כפריים, ממתנדבי צבא הצפון לאחר הנצחון על צבא הדרום במלחמת האזרחים. התרשמתי ממשפטי הסיום של הסיפור: "החייל הפשוט שבצבא המתנדב של אמריקה חזר לביתו. מלחמתו בדרום כבר נשלמה, ומעכשיו שוב מתחילה מלחמתו הבלתי פוסקת בטבע ובשרירות-לבם של אחיו". נכון אז ונכון גם היום....

הסיפור המיוחד בעיני בזכות האווירה והניגוד בין הגיבורים הוא הסיפור "ללא פתח" (1933) של תומאס וולף (1900-1938). הסיפור עוסק בהבדל התהומי שבין האורח, אדם עני המתארח אצל מארח עשיר. כל אחד רואה את היופי שבחיים של השני ואת המצוקה והבדידות שבחייו שלו.

מספר סיפורים היו משעממים למדי, מן הסתם כמו בכל אסופה ביניהם "ריפ ואן וינקל" מאת וושינגטון אירווינג, הזכור לי משיעורי אנגלית בבית הספר. "הבור והמטוטלת" של אדגר אלן פו, שחוץ מסדיזם דוחה ואימה אין בו כמעט דבר, "מועדון לילה" מאת קתרין ברוש ו"כמעט גבר" מאת ריצ'רד רייט.

השורה התחתונה: אנתולוגיה מגוונת: 28 סופרים ו-28 סיפורים, אך כמעט שאין לה יצוג לשנים הראשונות הנסקרות בהקדמה המצוינת. בסך הכל נותנת תמונה רחבה ומגוונת של התפתחות הסיפור הקצר באמריקה, גם אם לא כל הסופרים הראויים מיוצגים בה.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על מספרים אמריקאיים: אנתולוגיה של הסיפור הקצר האמריקאי - תרגם, ערך והקדים סקירה היסטורית ספרותית שלמה וויסמן