“יצא כעת במהדורה חדשה. קראתי וחוזר וקורא את המהדורה הישנה ספר בלוי שדפיו צהובים ובתוכו מבית הורי נמצאת "שנה טובה" איגרת ברכה שנשלחה בשנת תשכ"ו מקיבוץ רמת השופט ובה נכתב" שנת פירוק נשק, שחרור עמים וקידום השלום בעולם ובאזורנו" (לצחוק או לבכות) ששלחו רשקה ודב לבני משפחתי ובול שעלה שמונה גרוש ועליו אריה מפסיפס ירוק. של דואר ישראל עד כאן ואמונה תמימה של קיבוצניקים וחלוצים שהאמינו.עד כאן נוסטלגיה.
עכשיו לספר הספר חודר לנפשו של האדם יצא לאור בשנת 1964 בהוצאת עם עובד. בתרגום המישן שאני אוהב מסופר על שנת 1829 פאליי רויאל פאריז וקוביסטוסים בלשוננו מהמרים כבדים ואחד מאלו מאבד את ממונו ומחליט להטביע את עצמו בנהר. (כמקובל בפריס) בדרכו לשם נכנס לבית ממכר עתיקות שבעליו פילוסוף ודמות מיוחדת ומענינת כשלעצמה מצליח לשכנע אותו לרכוש פיסת עור יחמור פילאית המעמידה אותו בניסיון קשה בהיותה מאפשרת לו את כל העושר שבעולם. מדגיש עושר בע'ולא בא' והאיש נצל זאת אך ככל שמנצל יותר את העור זה הולך ומתכווץ וברור לו לכשיעלם העור גם חייו יסתיימו מכאן מתפתחת עלילה של ערכים של אושר מול עושר ומה השמחה ההאמיתית שמעניק העושר והחיים הטובים לאדם וכיצד זה משפיע על התנהגותו והתנהגות הסובבים אותו. תאורים נפלאים, עלילה מורכבת עשויה כיצירה מוסיקלית מעולה כציור מהתקופה שבה נכתב הספר מדוייק מאד, נכנס לפרטים הקטנים דידקטי לטעמי מידי.
ונפש האדם מתערטלת למול האירועים והתאוות כצפוי- ולמרות זאת ספר מעולה אם היה ציור היה לו מקום של כבוד במוזיאון הלובר של יצירות בנות המאה ה-19 מומלץ? כן בהחלט ספר חובה אבל ישנה גם כוכבית בהערות היום לא היו כותבים כך ואם היו כותבים זה היה נראה מיושן. כי זה בלזק והוא כתב כך וזה מה שאני אוהב בספרים שלו -זהו ביקור במוזיאון של העת ההיא. יש לי בעיה בכלל עם הספרים שלו כי הטובים טובים והרעים רעים והיהודים גם הם רעים וסטראוטיפיות בכל. על מנת להנות יותר מספריו יש מספר ביוגרפיות שנכתבו על בלזק הראשונה שקראתי היא של סטפן צוויג יש של אנרי טרויה גם כן מצויינת ויש נוספות. להכנס לעולמו של בלזק זו חובה כמו לטייל בפריס ולבקר בלובר ולטפס על האייפל. כי בלזק זה צרפת והספר הזה כמו אבא גוריו ואחרים בקומדיה האנושית המופלאה שלו זו ספרות חובה למרות שגם אותה דאגו אולי לקלקל לחלקנו בבתי הספר כספרים לבחינות הבגרות בספרות. מומלץ לשכוח מהבגרות ולקרוא בספריו לא חשוב מה הכל טוב.”

“כן, זה לא ספר קל לקריאה. משפטים ארוכים, מחשבות והגיונות. בחור צעיר מחליט להתאבד ישר לתוך הסיין אחרי ששם את המטבע האחרון שלו על שולחן ההימורים והפסיד אותו. מכאן קורה לו מה שנתקלנו בו לא פעם בתקופה הזו, המאה ה-19, הוא מוכר את נשמתו לשטן למען החיים הטובים ומקבל כשעון חול את עור היחמור.

זהו מוטיב שחוזר על עצמו אצל סופרים במאה הזאת, המשיכה אל היסודות האפלים בנפשו של האדם הכאילו רגיל ופשוט, והרצונות הלא מודעים שלו לטבול בעולם ההדוניסטי והחוטא.
כך גתה עם "פאוסט" וכך אוסקר ויילד עם "תמונתו של דוריאן גריי". בסופו של דבר תמורת החיים הטובים והבטלים צריך לשלם וכשמגיע זמן התשלום עושים את חשבון הנפש ומגיעה ההבנה מה באמת חשוב בחיים ומה הבל ורעות רוח.

זהו ספר ביכורים של בלזק וככזה הוא קצת ארכני וכבד אבל הוא הראשון לשורה ארוכה של ספרים נפלאים שמתארים את הקומדיה האנושית.”

“כשקוראים את הספר "עור היחמור", נדרשים לשאלה הבסיסית: מהי ספרות? או מהו הגבול בין מאמר פילוסופי מטיף, לספרות?
לדעתי, התשובה היא, שבספרות טובה, הקורא בצורה עצמאית ואקטיבית, מסיק את המסקנות מן העלילה, או רמזים ממנה, זאת , בדרך כלל על סמך נסיונו, תחושותיו וחוויותיו. לעיתים מארג הזמן והחוויות של הקורא בהמשך דרכו ,מקפיצים" תמונה,ביטוי או קטע, ואולי רושם כללי מיצירה ומשלימים חוויה של קריאה.
האסון הגדול שיכול לקרות ליצירה , הוא, חלקים שבהם ההטפה , אם של מוסר או לחיים כאלו ואחרים, או סתם תשפוכת של רעיונות נאצלים, מצמקים את העלילה, וגורמים לקורא ל "האבק" עם תוכנה.
הספר הזה של בלזאק , " עור היחמור" נופל בין שתי הקטגוריות. בחלקים לא אחידים של יצירה תיאורית נפלאה וקטעים של הטפה, מוסר והגיגים פילוסופיים.
קצת לתוכן.
בעצם הרעיון שרווח בתקופתם של גתה, והתגלם ביצירה "פאוסט", כנראה לא חדש ונדמה לי כי הוא מעוגן עמוק בנצרות, וגם ביהדות:
"חיי השעה מול חיי הנצח".
ובספר זה: תפרן, מקבל " הזדמנות שניה" תמורת נשמתו.
בלזאק מוצא הזדמנות להציג את הדקדנס (ניוון), של התקופה, הפער החברתי על כל השלכותיו. וזה נפלא.
מאידך, כפי שאמרתי , יש קטעים שלמים של הירהורי "הטפת מוסר".
איני מבין מה היה קורה אם בלזאק היה מסתפק בתיאורים, ונותן לנו הקוראים להבין את המשמעויות. עד כדי כך אנחנו אטומים?
יתכן והכתיבה נכונה לתקופתה. כי המוטו של המונרכיה בצרפת היה:" מי שעשיר , סימן כי אלוהים ברך אותו, וזה רצון האל".
היום זה מוחלף לסיסמה: "מי שעשיר הוא מוכשר וגאון. ועלינו להשתחוות ולהללו בכלי תקשורתנו".
התרגום, מצויין והערות השוליים מחכימות. ניצלתי את גוגל להבין יותר.
ולבסוף סיפור על גילגולו של המוטו של היצירה:
מרק טווין, הידוע בציניות שלו, כתב ספר שכולו סיפורים קצרים , ציניים חכמים ומרתקים. אגב, הערה אישית, הספר אבד לי ועיני תרות אחריו בכל מקום.
בספר הוא לוקח את המוטיב המדובר ומותח אותו לכדי גרוטסקה. הנקראת : "THE BOTTLE IMP" , או "בקבוק השד " בתרגומי.
העיקרון: בקבוק פילאי שמספק את כל משאלות המחזיק בו. המוקש הוא שהבקבוק חייב להמכר במחיר נמוך מהקניה ומי שמחזיק בו ביומו האחרון, יורש גהינום.
גילגולו של הבקבוק מרתק , וכל אחד כמובן נתקף חרדה ברגע מסויים. מובן כי מחירו יורד מהר כי המחזיק בו נתקף פניקה.
לבסוף הוא מגיע לשיכור שקונה אותו בסנט,שאומר לעצמו כי אם הבקבוק יספק לו שתיה בשפע, זה מספיק.

הספר , עור היחמור, אינו "אבא גוריו" וגם לא "אויג'ני גרנדה" ואפילו לא "ננה".”