ההמנונים ההומריים הם קבוצה של מזמורים בנוסח אפי שחוברו על ידי ראפסודים (מדקלמי שירה אפית ביוון העתיקה) כדי לכבד אלים בתחילת הופעתם, לפני שהם מדקלמים שירים מהאיליאידה, האודיסיאה וכו'.
חלק מהם מאוד פשוטים וקצרים, עם מעט דברי שבח לאלים ותו לא, אבל יש גם המנונים באורך מאות שורות שממש מספרים סיפור קוהרנטי בסגנון אפי, ולא נבדלים משירי האיליאדה, האודיסיאה ושאר האפוסים ביותר מדי.

ההמנונים הפותחים כאן, אל אפולון, הם בעלי סגנון עשיר ורם הוד. הראשון עוסק בלידתו של אפולון, השני בבחירתו את דלפי כמקום האורקל שלו.
שני אלו מיתוסים שכבר הכרתי, אבל אין ספק שהלבוש האפי מייפה אותם.

ההמנון השני, אל הרמס, הוא מבודח וסרקסטי משהו, ועוסק בתעלוליו של הרמס מיד עם לידתו.
יש כאן המון התבדחויות על הרמס, על אפולון (שהוא גונב לו פרות קדושות מיד לאחר לידתו), ואפילו בדיחת פלוצים.
שיר ייחודי ביותר.

ההמנון השלישי, לאפרודיטה, עוסק בפרשת אהבתה לאנחיסס, שממנו היא הרתה את הגיבור אינאיס (שבלי קשר, אני סופסוף עומד לקרוא את היצירה האגדית של ורגיליוס עליו!!)
זה המנון יותר קצר מהקודמים, באורך של קצת פחות מ300 שורות, והוא מספר סיפור מעשה די פשוט.

הרביעי הוא אל דמטר, והוא מספר את הסיפור המאוד מפורסם על חטיפתה של פרספונה בידי הדס, האבל של דמטר והתוצאה הסופית של הישארות פרספונה בשאול שליש מהשנה לנצח. כמו כן יש כאן קצת רמיזות לפולחני המסתורין שנערכו לכבוד דמטר.
אפילו שזה סיפור שכבר הכרתי, הכתיבה כאן מקסימה.

המזמור החמישי, אל דיוניסוס, מספר בקצת פחות מ60 שורות קצרות על סיפור שבייתו בידי פיראטים חסרי מזל, והתוצאות עבורם. אני אוהב את כל מה שקשור בדיוניסוס מאז שקראתי את המחזה המופתי של אוריפידס "הבקכות", אז לקרוא על מעלליו של האל הצבעוני הזה, תמיד תענוג עבורי.

המזמור השישי הוא אל פן והוא מכיל תיאורים פסטרוליים יפייפיים, כיאה לאל שקשור מאוד במרעה.

ומכאן זה ממשיך עם עוד עשרות מזמורים קצרים בהרבה מארבעת הפותחים.
חלק מהקצרים יותר הם נוסחתיים ולא מעניינים במיוחד, עם מבנה די בנאלי ונראה שלא הושקע בהם יותר מדי, והם באמת נועדו להיות יציאה ידי חובה של כיבוד אלוהויות לפני דקלום שירה אפית עבותה.
מזמור קצר שתפס את לבי הוא המזמור לארס, אל המלחמה, שמסתיים בבקשה המעניינת "כוח ואומץ תן, המבורך, ואתמיד בחוקי השלום ללא פגע, הלאה מרעש אויבים ותגרת יד המוות בקטל". המזמור הוא גם אולי הכי "דתי" בכל הספר הזה, והמבוא מעיר שהוא דומה יותר ל"מזמורים האורפאיים" שלצערי מעולם לא תורגמו לעברית, והם תוצר של סוג של כת פילוסופית - דתית. אחכה שאיזה מתרגם ירים את הכפפה, או שכבר אקרא באינגליש..

אחרי המזמורים ישנן האפיגרמות, שרובן אינן אפיגרמות טכנית אבל הן כן 17 קטעי שיר קצרים שבעת העתיקה שייכו להומרוס כמחברן.
האפיגרמות עוסקות בנושאים שונים ומשונים, ואין להן קו מנחה או קשר רב אחת עם השנייה. הן מעניינות בהצגה של אורח חיים ושנינות, אבל חלקן באמת סתומות להבנה או לא כאלו מעניינות.
האפיגרמה האהובה עליי היא זו:
"הה, בנו - תסטור, רבות לא ידעו בני תמותה לפענח,
אך מיני כל לבני איש חתום הוא הלב לאין חקר."

החלק השלישי והאחרון כאן הוא "מלחמת הצפרדעים והעכברים", פרודיה על האיליאדה שהקונצנזוס המחקרי היום קובע שהתחברה בתקופה ההלניסטית, אבל בספר הזה (שנכתב בשנות ה50), היא מתוארכת לכמה מאות שנים לפני התיארוך המודרני שלה. אגב, בעת העתיקה, ייחסו אותה להומרוס.
בכל מקרה, זו פרודיה חביבה באורך 303 שורות, שמגחיכה את האלים (אתנה מתלוננת שהעכברים אכלו לה שמלה, והצפרדעים קרקרו כל הלילה כשהיא חזרה מקרב והיא חטפה כאב ראש), את הלחימה (עם פירוט דרמטי של מהלכי קרב בין צפרדעים לעכברים), ואת תיאורי הנשק הארוכים באיליאדה (עם תיאור הצפרדעים מתמגנות עם עלי כרוב וסלק, והעכברים שמים קליפות פיסטוקים כקסדה).
מה שחבל זה שהיצירה קצרה, רובה מוקדש לתיאורי מלחמה, והיא גם מרגישה חפוזה וחצי עשויה, עם כל מיני אי סדרים פנימיים.

סה"כ אני ממליץ על הספר הזה לחובבי תרבות יוון ושירה עתיקה, זה ספר קצרצר באורך פחות ממאתיים עמודים. יש כאן דברים פחות מעניינים מאחרים, אבל מי שהתחום מדבר אליו ימצא כאן פנינים.
לקורא הכללי יותר אני ממליץ על חמשת המזמורים הראשונים.
אגב, המזמורים כולם מצויים ב"פרויקט בן יהודה" לקריאה באינטרנט.

נב: אהרון שבתאי תרגם מעט מהמזמורים והוסיף אותם לתרגומי מחזותיו כנספחים. לא יצא לי לקרוא את תרגומיו, אבל תרגום שפאן יפהפה, עשיר לשונית ומעורר את זיכרון תרגומי טשרניחובסקי להומרוס.

נב 2: הטקסטים מונגשים היטב לקורא, עם מעט הערות קצרות, ועם מבואות שמתקצרים את ההתרחשויות בכל השירים הארוכים ומכילים פרטים כגון תיארוך וכו'. נוח מאוד ולא מעמיס.

7.5\10

ההמנונים ההומריים הם קבוצה של מזמורים בנוסח אפי שחוברו על ידי ראפסודים (מדקלמי שירה אפית ביוון העתיקה) כדי לכבד אלים בתחילת הופעתם, לפני שהם מדקלמים שירים מהאיליאידה, האודיסיאה וכו'.
חלק מהם מאוד פשוטים וקצרים, עם מעט דברי שבח לאלים ותו לא, אבל יש גם המנונים באורך מאות שורות שממש מספרים סיפור קוהרנטי בסגנון אפי, ולא נבדלים משירי האיליאדה, האודיסיאה ושאר האפוסים ביותר מדי.

ההמנונים הפותחים כאן, אל אפולון, הם בעלי סגנון עשיר ורם הוד. הראשון עוסק בלידתו של אפולון, השני בבחירתו את דלפי כמקום האורקל שלו.
שני אלו מיתוסים שכבר הכרתי, אבל אין ספק שהלבוש האפי מייפה אותם.

ההמנון השני, אל הרמס, הוא מבודח וסרקסטי משהו, ועוסק בתעלוליו של הרמס מיד עם לידתו.
יש כאן המון התבדחויות על הרמס, על אפולון (שהוא גונב לו פרות קדושות מיד לאחר לידתו), ואפילו בדיחת פלוצים.
שיר ייחודי ביותר.

ההמנון השלישי, לאפרודיטה, עוסק בפרשת אהבתה לאנחיסס, שממנו היא הרתה את הגיבור אינאיס (שבלי קשר, אני סופסוף עומד לקרוא את היצירה האגדית של ורגיליוס עליו!!)
זה המנון יותר קצר מהקודמים, באורך של קצת פחות מ300 שורות, והוא מספר סיפור מעשה די פשוט.

הרביעי הוא אל דמטר, והוא מספר את הסיפור המאוד מפורסם על חטיפתה של פרספונה בידי הדס, האבל של דמטר והתוצאה הסופית של הישארות פרספונה בשאול שליש מהשנה לנצח. כמו כן יש כאן קצת רמיזות לפולחני המסתורין שנערכו לכבוד דמטר.
אפילו שזה סיפור שכבר הכרתי, הכתיבה כאן מקסימה.

המזמור החמישי, אל דיוניסוס, מספר בקצת פחות מ60 שורות קצרות על סיפור שבייתו בידי פיראטים חסרי מזל, והתוצאות עבורם. אני אוהב את כל מה שקשור בדיוניסוס מאז שקראתי את המחזה המופתי של אוריפידס "הבקכות", אז לקרוא על מעלליו של האל הצבעוני הזה, תמיד תענוג עבורי.

המזמור השישי הוא אל פן והוא מכיל תיאורים פסטרוליים יפייפיים, כיאה לאל שקשור מאוד במרעה.

ומכאן זה ממשיך עם עוד עשרות מזמורים קצרים בהרבה מארבעת הפותחים.
חלק מהקצרים יותר הם נוסחתיים ולא מעניינים במיוחד, עם מבנה די בנאלי ונראה שלא הושקע בהם יותר מדי, והם באמת נועדו להיות יציאה ידי חובה של כיבוד אלוהויות לפני דקלום שירה אפית עבותה.
מזמור קצר שתפס את לבי הוא המזמור לארס, אל המלחמה, שמסתיים בבקשה המעניינת "כוח ואומץ תן, המבורך, ואתמיד בחוקי השלום ללא פגע, הלאה מרעש אויבים ותגרת יד המוות בקטל". המזמור הוא גם אולי הכי "דתי" בכל הספר הזה, והמבוא מעיר שהוא דומה יותר ל"מזמורים האורפאיים" שלצערי מעולם לא תורגמו לעברית, והם תוצר של סוג של כת פילוסופית - דתית. אחכה שאיזה מתרגם ירים את הכפפה, או שכבר אקרא באינגליש..

אחרי המזמורים ישנן האפיגרמות, שרובן אינן אפיגרמות טכנית אבל הן כן 17 קטעי שיר קצרים שבעת העתיקה שייכו להומרוס כמחברן.
האפיגרמות עוסקות בנושאים שונים ומשונים, ואין להן קו מנחה או קשר רב אחת עם השנייה. הן מעניינות בהצגה של אורח חיים ושנינות, אבל חלקן באמת סתומות להבנה או לא כאלו מעניינות.
האפיגרמה האהובה עליי היא זו:
"הה, בנו - תסטור, רבות לא ידעו בני תמותה לפענח,
אך מיני כל לבני איש חתום הוא הלב לאין חקר."

החלק השלישי והאחרון כאן הוא "מלחמת הצפרדעים והעכברים", פרודיה על האיליאדה שהקונצנזוס המחקרי היום קובע שהתחברה בתקופה ההלניסטית, אבל בספר הזה (שנכתב בשנות ה50), היא מתוארכת לכמה מאות שנים לפני התיארוך המודרני שלה. אגב, בעת העתיקה, ייחסו אותה להומרוס.
בכל מקרה, זו פרודיה חביבה באורך 303 שורות, שמגחיכה את האלים (אתנה מתלוננת שהעכברים אכלו לה שמלה, והצפרדעים קרקרו כל הלילה כשהיא חזרה מקרב והיא חטפה כאב ראש), את הלחימה (עם פירוט דרמטי של מהלכי קרב בין צפרדעים לעכברים), ואת תיאורי הנשק הארוכים באיליאדה (עם תיאור הצפרדעים מתמגנות עם עלי כרוב וסלק, והעכברים שמים קליפות פיסטוקים כקסדה).
מה שחבל זה שהיצירה קצרה, רובה מוקדש לתיאורי מלחמה, והיא גם מרגישה חפוזה וחצי עשויה, עם כל מיני אי סדרים פנימיים.

סה"כ אני ממליץ על הספר הזה לחובבי תרבות יוון ושירה עתיקה, זה ספר קצרצר באורך פחות ממאתיים עמודים. יש כאן דברים פחות מעניינים מאחרים, אבל מי שהתחום מדבר אליו ימצא כאן פנינים.
לקורא הכללי יותר אני ממליץ על חמשת המזמורים הראשונים.
אגב, המזמורים כולם מצויים ב"פרויקט בן יהודה" לקריאה באינטרנט.

נב: אהרון שבתאי תרגם מעט מהמזמורים והוסיף אותם לתרגומי מחזותיו כנספחים. לא יצא לי לקרוא את תרגומיו, אבל תרגום שפאן יפהפה, עשיר לשונית ומעורר את זיכרון תרגומי טשרניחובסקי להומרוס.

נב 2: הטקסטים מונגשים היטב לקורא, עם מעט הערות קצרות, ועם מבואות שמתקצרים את ההתרחשויות בכל השירים הארוכים ומכילים פרטים כגון תיארוך וכו'. נוח מאוד ולא מעמיס.

7.5\10