שנת 1962 בספרים

הו, הקסם העשיר של הספרות היוונית המודרנית, ששמחתי להתוודע אליה בעקבות הספר הזה שמצאתי זרוק ברחוב :)

מיריביליס רוקם כאן בפרוזה הלירית המצוינת הזו פאתוס וטרגדיות אנושיות דרך כישרון פואטי נדיר. אחד הסיפורים המאוזנים ביותר שקראתי אי פעם. שזורים בו אלמנטים של מיתולוגיה ופולקלור, שימוש יפהפה בשפה, תיאורים מוחשיים מאוד של נופים קסומים, והתנהגויות אנושיות יומיומיות. יהירות. תאווה. צער ושמחה. דרך הסיפור המלודרמטי הזה אפשר להבין ולקבל את המסתורין, היופי והאימה של החיים האנושיים כאחד. הוא גם מעורר סקרנות אתנוגרפית.

על פסגת סלע-ים ענק ניצב בית-תפילה קטן ופשוט, מעוטר בציור קיר פגאני מוזר.
זוהי מדונה, ביזנטית וקונבנציונלית, עם הילה זהובה לראשונה ועיניים ירוקות.
היא עטופה בטוגה ארגמנית, אבל ממתניה ומטה היא דג כחול-קשקשים.
בידה האחת היא אוחזת ספינה, ובידה השנייה את קלשון אל הים פוסידון.

בלב הספר : סמרגדי, נערת-מסתורין בעלת שיער זהוב, עיני ברקת ירוקות (אזמרגד) ומאפיינים אניגמטיים, המיוחסים לרוב לבתולות ים. מוצאה הינו חידה. היא סוגדת לטבע, מבלה שעות רבות בים ועוסקת בדייג כמו הגברים בכפר. היא לא רוצה להתחתן לעולם. יופיה הייחודי, אופייה הרגיש והצנוע, התנגדותה לתכתיבי החברה הפטריארכלית, ועליונותה המוסרית - מייצרים אתגרים וקונפליקטים, אך היא מתעקשת על חירותה.

ברקע ~ ההשלכות הרבות של ״קטסטרופה של אסיה הקטנה״ (כפי שהיוונים מכנים אותה), המתארות את חיי וקשיי היומיום של אנשי הנמל והכפר ~ פליטים עניים מאסיה הקטנה על האי האגאי היפהפה.

העלילה אינה מתמקדת בסיפור אישי אחד ויחיד אלא ביחסים הבינאישיים והחברה כקולקטיב.
לעיתים נדמה שהדמות המרכזית בספר היא הים עצמו. כולם מגיעים ועוזבים דרכו, חיים בו, מתים בו, ואפילו סוגדים לו.
אבל הגיבור האמיתי בספר הוא כפר-הנמל בכלליותו, ובמיוחד בית-התפילה, שממוקם בין היבשה לים, בין המרחב החלק למפוספס, בין מציאות לבדיון.

היה בספר איזון כלבבי : פחות דיאלוגים ויותר תיאורים חיים של טבע, אנשים, מעשיהם ומנהגיהם. אגדות עם שסופרו מדי פעם מפי סבתא. דמויות שמופיעות או נעלמות בנונשלנטיות (ולעיתים ללא הסבר).
אהבתי גם את האנושיות והסנטימנטליות הגדושה אך הלא מולעטת, המובנת, פשוט כי כאלה הם החיים. ואהבתי מאוד את הסוף.

קצת רקע היסטורי, שחבל שהעמקתי בו רק אחרי שקראתי את הספר [אבל זו עוד סיבה לקרוא את הספר שוב :]
בין השנים 1919-1922 התחוללה מלחמת יוון – טורקיה במסגרתה פלשה יוון לאסיה הקטנה, מלחמה שהסתיימה במפלתם של היוונים ונחרטה בזיכרון היווני הלאומי כ"הקטסטרופה באסיה הקטנה". או כפי שמכנה אותה מיריביליס ״שואת אנטוליה״. נציגי הצדדים הסכימו על חילופי אוכלוסין: כמיליון וחצי יוונים נוצרים אולצו לעזוב את אסיה הקטנה ולעבור ליוון, וכחצי מיליון טורקים מוסלמים אולצו לעזוב את יוון ולעבור לאסיה הקטנה (טורקיה).
הפליטים היוונים מאסיה הקטנה, שנרדפו על ידי הטורקים, הגיעו לפתע לאי לסבוס. אוכלוסיית לסבוס גדלה במהירות, ובעיות של דיור נוצרו בערים ובכפרים. פליטים אלו חוו סבל רב בעקבות השינויים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. כל השינויים האלה של מקום מחייה, אוכלוסייה ותפיסת המרחב משתקפים נפלא בספר זה, שמטרתו היא לרפא את הפצע על ידי טיפוח רעיון הקולקטיביות, להדגיש את התרבות וההמשכיות של האומה היוונית, שעדיין הייתה שם, משגשגת למרות הקשיים.

לא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להנות עד כדי כך מקריאת ספר שדן בכל הנושאים החברתיים/לאומיים/פוליטיים האלה, אבל מיריביליס הוא סוג של גאון, מסתבר, כי הוא הצליח להחביא את כל העניינים האלה היטב מאחורי "הים הפתוח הבשום והנוצץ, ריחות כבדים של פירות הסתיו.. צלצול פעמוני המוות.. חינגת-שעשועים במסבאה עם זרימת הראקי והיין ועם לולו האלילה הברברית המנצחת על מין פולחן-מסתורין מקודש.. והסירוניות וחותם הנימפות, ופיתויי שחיה בעירום לאור ירח"..

הספר הזה כולו: ״סופה גואה המנחשלת גלים בנפש״.

מיריביליס נולד באי לסבוס, עוד כשהיה זה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ועד שנת 1905 התגורר בכפר המתואר לפרטיו בספר זה. בית-התפילה הקטן הקרוי ״פנאיה גורגונה״ נבנה בשנת 1912 ומצוי עד היום באי לסבוס, אך ציור הקיר של המדונה היפה ביותר בים האגאי מעולם לא היה קיים. את הספר בתולת-הים הקדושה פרסם מיריביליס לראשונה בשנת 1939, ובשנת 1946 כתב מיריביליס נובלה קצרה, מעין ספר המשך שמספר את סיפורו של אלכוס צאלכוס, דמות הנער המשרת מהספר ״בתולת- הים הקדושה״. הנובלה, הקרויה ״פאן״ , מתמקדת בנפשו של צאלכוס מבלי להזכיר מיקום. לצערי טרם מצאתי תרגום מיוונית.

מעשה נורא שהיה בי וובן זוגי שיחיה, שהלכנו לשמחת נישואים בעיר הקודש תיבנה ותיכונן. והיה הזוג נאה, והמקום נאה, ואוויר ההרים נאה, וההורים נלבבים, והתזמורת מנעמת הנשמה בניגוניה. והנה ביושבנו אל שולחן הסעודה ראינו והנה המפה שיראים צחורים ועליה כלים מכלים נאים. ומרכז יש לו לשולחן, ועליו נר דולק וספרים. וספרים אלה ישנים הם למראה, וכריכתם קשה, ודפיהם צהובים מיושן ורוב ימים. ולא לקריאה ניתנו כי שולחן סעודה הוא השולחן. ואם אין הסבר השולחן מספק, הרי מראם של ספרים שכרוכים הם יחדיו בחוט העשוי חומר שקוראים אותו רפי"ה וקישוריו אינן קלים להתרה, ויהי הדבר לפלא. ובראות שכני לשולחן את פליאתי ותמיהתי לנוכח מראה הספרים שעל השולחן הסביר לי כי לנוי ניתנו, למען שוות לשולחן מראה וינטג'. בחנתי הספרים ואחד מהם היה "אלו ואלו" של עגנון, ונכלמתי בראותי פרי עטו של חתן פרס נובל והוא לקישוט וינטג' בינות למיני טחינה וחומוס וחצילים ואין לו מציל. ובשובי לביתי חקקתי הדברים באתר הסימניה.

ובחלוף שנה ועוד שנה ועוד מספר שנים, נטלתי לידי את הספר, והוא הספר הנמצא בספריית ביתי. בכריכתו הפנימית נחרט בעט כדורי פאי אפסילון למבדא אפסילון גמא, הלוא זה שם משפחתי שכתב אבי בעלי באותיות יוונית שכך היתה דרכו לסמן ספריו במיני סימונים שאיוותה נפשו. ובכן נטלתי את הספר לידי והחילותי לקרוא בו. בעמוד ראשון אתחיל ובעמוד אחרון אסיים כשם שעשיתי בספר אחר של אותו כותב הלא הוא עיר ומלואה. וספר זה אינו כספר עיר ומלואה. שספר עיר ומלואה עוסק בעיר אחת ובוצ'ץ' שמה, וספר זה עוסק בנושאים רבים ומקומות רבים. שספר עיר ומלואה כתבו הכותב בחייו וערכה ביתו לאחר מותו וליקטה ממקומות שונים, וספר זה כתבו שי עגנון וערך את סדרו ועודו בחייו. ושבתות הרבה ארכה לי הקריאה כי ארוך הספר תק"נ עמודים, והמה סיפורים הרבה וכתובים בגופן קטן ובדפים צפופים ובלשון נושנת אשר כבר אין דוברים אותה. קמעא קמעא קראתי, והיו הדברים בפי כדבש למתוק.

מקצת הסיפורים ידעתים, שכן נדברו מתכני תוכניות הלימודים והכניסום לתוכנית בתי הספר, אם ביסודי ואם בתיכון, אם בתוכניות רשות ואם בתוכניות שהנן חובה. ואף על פי שעברו כמו שלושים שנה ומעלה מיום לימודי, הרי סיפור "והיה העקוב למישור" חרוט על לוח ליבי ונקרא במבטאה הרומני של המורה רבקה, ומרוב ששקדה על לימודי הספרות נכנסו המילים במוחי. אבל סיפורים אחרים חדשים היו בעיני ובהם סיפור "עגונות" שאותו קרא עגנון לשמו הספרותי ובו נתפרסם. עוד העלה הכתוב בדבר סוכה המריחה ובדבר דקדקנים עבריים שכמו בימינו אלה גם בימי עבר היו טורדים בדקדוקי עניות. כן מצאתי תשובה בדבר האומרים שהילולת רבי שמעון אשר במירון שהנן חדשות נראו בארץ ולא שערום אבותיכם. והנה מצאתי תיאור מאת עגנון על הדלקת מטפחול של שמן ועשיית משתה גדול ושמחה רבה ואנשים המגיעים מדמשק וארם צובא למירון לחגיגות דרבי שמעון בר יוחאי ויהי זה חיזוק לדברי האומרים אין חדש תחת השמן ומנהג הילולת מירון שריר וקיים. וכן עוד מיני מגדים ודברי מתיקה בספר, מקצתם משמחים, ומקצתם עצובים, וברובם האירוניה העגנונית מרימה ראש. והיו הדברים בפי כדבש למתוק מהחל הספר ועד כלה, לא נס ליחה ולא כהתה עינו.

אוטוביוגרפיה של רחל ינאית בן-צבי מתקופת עלייתה ארצה ב-1904 ועד 1919 השנה בה התחתנה עם יצחק בן-צבי נשיא המדינה לשעבר.
כתיבתה של רחל עניינית מאוד בדיוק כמו האדם שהייתה. רחל הייתה מעורבת כל חייה בעשייה הפוליטית הארץ ישראלית ובתקופה הנדונה הייתה חברה בכירה בארגון "פועלי ציון" שהיה הציר המרכזי של המפלגה הציונית הסוציאליסטית שהוקמה בשלהי המאה ה-19, ומנהיגיה היו למנהיגים הראשיים של מפא"י, תנועת העבודה והיישוב עד הקמת המדינה, ולאחר מכן במדינת ישראל.

עם עלייתה ארצה רחל סיירה רבות ביישובים היהודיים בארץ ומביאה את רשמייה המעניינים מהאנשים והנופים שפגשה שפגשה. תאוריה ממפגשים עם דמויות מפתח בהיסטוריה הארץ-ישראלית כגון אליעזר בן-יהודה, הציירת אירה יאן, בוריס שץ מנהל "בצלאל", הסופרים יהודה בורלא, ברנר, יצחק שמי ועוד. גם דמותו של יצחק בן-צבי מופיעה לאורך כל הספר, אך לעולם לא בשמו זה אלה בכינויו המחתרתי "אבנר". רחל היא גם אחותה של הפסלת בתיה לישנסקי.

רשמים מביקורים במקומות כמו קבר רחל, שכם, ירושלים, ת"א בראשיתה מעניינים ביותר ונותנים מידע מעניין על היישובים הללו בתחילת המאה ה-20.
כמחצית מהספר עוסק בשנים 1908-1909. רחל מתארת את השתתפותה ונאומה בקונגרס הציוני ה-9 ב-1909 בהמבורג בו כיהן כנשיא דוד וולפסון. זה היה הקונגרס הציוני הראשון בו השתתפו נציגי מפלגות הפועלים בארץ-ישראל.

תאוריה של רחל את הישובים בגליל מצביעה על התיישבות ערה מאוד של יהודים באזור, הבעיה העיקרית בהם הייתה המלריה שגרמה לרבים מן המתיישבים לנטוש והפילה חללים רבים בקרבם.
רחל עסקה יחד עם בעלה לעתיד בשמירה ובהגנה – תחילה בארגון "בר גיורא" ולאחר מכן בארגון "השומר". ב-1910 התמנתה ינאית כחברה ב"ועדת הזדיינות" של מפלגת פועלי ציון שמטרתה הייתה להוות גוף מפלגתי מפקח עליון על ארגון השומר ועל "אגודת ההתעמלות" "שמשון". תאוריה מהישובים סג'רה, כפר תבור (מסחה) ושאר הישובים הראשונים בהם פעלו אירגוני השמירה מרתקים ונותנים זווית מעניינת על הדרמות הרבות שהתרחשו באיזור הגליל.

הפרק השני בספר (מעמוד 158) חוזר אחורה בזמן לתקופה שהקדימה את עלייתה ארצה ועוסק בשנים 1904-8, שנים בהם רחל מתארת את התהדקות הקשר בינה לבין אירגון פועלי ציון שמטרתו הייתה יישוב פועלים עובדים בארץ-ישראל. גם יצחק בן-צבי היה באירגון זה ועלה ארצה ב-1908 כדי לבסס את פעילות מפלגת "פועלי ציון" בארץ ישראל.

הפרק השלישי (מע"מ 189) בו מתארת רחל את שנותיה בפאריז 1911-1914, שם למדה הנדסת חקלאות. היא חוזרת ארצה עם פרוץ מלחה"ע הראשונה. היא עדה לגירוש היהודים מת"א למצרים ומתארת את חילופי השלטון העות'מאני בשלטון הבריטי.

"כך, בסופו של דבר, את חשכת האימה והפחד
לא תפזרנה קרני החמה, לא יאיר אור הבוקר,
אך הבריאה בעצמה: מהותה ומבנהה וחוקיה."

ספר שרציתי לקרוא כבר המון זמן, סופסוף הגעתי אליו, ואז פרץ הפרומו למלחמת העולם השלישית ואפשר לי לגמוע אותו בין המקלט לבית תוך כמה ימים..

יצירה מאוד ייחודית בנוף העבודות ששרדו לנו מהעולם היווני - רומי: מדובר בעבודה הפילוסופית הראשונה בלטינית שנשתמרה, בספר האפיקוראי היחיד שנשמר בשלמותו, באחת מעבודות הפילוסופיה השיריות היחידות שנשמרו בשלמותן עד ימינו, וביצירה ששרדה באורח ניסי כמעט בעותק אחד בלבד בעולם, במנזר בגרמניה, והצליחה להגיע לידיו של איש רנסאנס אחרי למעלה מאלף שנים שהיא נחשבה אבודה.

זה ספר שכתוב במשקל השירה האפית, ופורש לפנינו את התאוריה האפיקוראית בנוגע לטבע היקום.
האפיקוראים האמינו שהכל מורכב מאטומים (ובהכל אני מתכוון הכל - גם אור, קול, מחשבות, חלומות..) שיצרו את עולמנו באקראיות וללא מגע אלוהי. האלים קיימים, אבל הם חיים בשלווה מושלמת ומוחלטת, כיאה ליצורים חסרי כל פגמים ועליונים. הם מורכבים מאטומים עדינים כל כך שהם לא יכולים בכלל להיות מורגשים על ידינו או לגעת בעולמנו, ומכיוון שהם מאושרים לחלוטין, לא אכפת להם מאיתנו בשום אופן והם מעולם לא התערבו בעולמנו.
או, כפי שלוקרציוס אומר את זה:
"כי האלים מטבעם בוודאי נהנים מאלמוות,
הם מבלים ימיהם בשלוות-נצחים ובשקט;
מה רחוקים הם מהבלי העולם התחתון, מן הארץ!
צער ודווי לא ידעו - רחוקה סכנה מבני-שחק,
שפע-כל-טוב בידיהם, לא ישעו לחסדי-זרע-אשת,
או לצדקת האדם, וזרים להם כעס וזעם." (ספר 2, 645 - 651)

אין שום קיום לאחר המוות היות והנפש לא יכולה להתקיים ללא הגוף, היא מורכבת מאטומים עדינים בהרבה מאלו של הגוף ולכן בהכרח כשהגוף מפסיק להתקיים גם הנפש חדלה מלהתקיים.
לכל תופעה ביקום יש הסבר מערכתי שנובע מהתאוריה האטומית ומעוד תפיסות חומריות מוחלטות. הכל עובר כאן דיון ומקבל הסבר לפי התורה האפיקוראית: תופעות טבע, מחשבות, רצון חופשי, אור, התפתחות הציביליזציה, מגפות, חומר, גשם, הרי געש, מחזור המים, היווצרות החיים, ברקים, רעמים, הנשמה, ועוד ועוד..

החקירה של הטבע כאן לא נעשית לשמה, כפי שאפיקורוס עצמו אמר באוסף אמרותיו שביקרתי לאחרונה:
אִלּוּ לֹא הָיִינוּ מֻטְרָדִים כְּלָל, לֹא מִן הַמַּרְאוֹת הַמְּאַיְּמִים שֶׁל תּוֹפְעוֹת הַשָּׁמַיִם, אוֹ מִן הַחֲשָׁשׁוֹת בַּאֲשֶׁר לַמָּוֶת, שֶׁמָּא יֵשׁ בְּ[כָל] אֵלֶּה כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ — וַאֲפִלּוּ לֹא מֵחֹסֶר יְכָלְתֵּנוּ לִקְבֹּעַ אֶת הַגְּבוּלוֹת הָרְאוּיִים שֶׁל הַכְּאֵבִים וְהַתְּשׁוּקוֹת, אֲזַי לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים לַעֲסֹק בְּחֵקֶר הַטֶּבַע. (אמרה 11)
אֵין בְּשׁוּם אֹפֶן דֶּרֶךְ לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הַפַּחַד הַקָּשׁוּר לָעִנְיָנִים הַחֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר לְמִי שֶׁלֹּא רָכַשׁ יְדִיעָה מֻשְׁלֶמֶת בְּטִבְעוֹ שֶׁל הַיְּקוּם כֻּלּוֹ, אֶלָּא מַמְשִׁיךְ לַחְשֹׁד שֶׁמָּא יֵשׁ דְּבַר־מָה בַּסִּפּוּרִים הַמּוֹפִיעִים בַּמִּיתוֹסִים. לְפִיכָךְ, לֹא נַשִּׂיג הֲנָאוֹת מֻשְׁלָמוֹת לְלֹא חֵקֶר הַטֶּבַע. (אמרה 12)
כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם חוֹשֵׁשׁ וְאֵינוֹ בָּטוּחַ בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְמָה שֶׁמֵּעַל וּלְמָה שֶׁמִּתַּחַת לָאָרֶץ, וּבִכְלָל בְּנוֹגֵעַ לַיְּקוּם הָאֵינְסוֹפִי, — אֵין תּוֹעֶלֶת בְּהַשָּׂגַת הַבִּטָּחוֹן בַּזִּירָה הָאֱנוֹשִׁית. (אמרה 13)

כלומר, הסיבה היחידה שלוקרציוס לוקח אותנו למסע של אלפי שורות של הסברים רציונליים וחומריים ליקום, היא כי נגזרת מכך פילוסופיית חיים המבטיחה אושר בעולם הזה, שהוא - הוא תכלית הכל, אם אין קיום לאחר המוות.
מטרתו של לוקרציוס כאן היא להסיר ממוחו של הקורא כל חשד, ואפילו קל שבקלים, שיש איזושהי מעורבות אלוהית או קיום לאחר החיים הללו, וכך לשחרר אותו לממש את האושר בעולם הזה.
לא בכדי שמתי בראשית הביקורת את הציטוט המקסים הזה, שחוזר כמוטו לפחות 4 פעמים במשך הספר כולו. מדובר בסיסמה של היצירה, שתופסת בתוכה את כל משמעותה. ואביא עכשיו את הקטע בהקשר רחב יותר:
"הן כמשפט התינוק הירא מפני-כל במו-אופל,
כן נפחד גם אנחנו לאור החמה הזורחת
פחד-חינם - והלוא למורא אין יסוד ואין שחר!
כי אימתנו דומה לרטט הילד בלילה.
כך, בסופו של דבר, את חשכת האימה והפחד
לא תפזרנה קרני החמה, לא יאיר אור הבוקר,
אך הבריאה בעצמה: מהותה ומבנהה וחוקיה." (ספר 2, 54 - 61)

אוקיי, אבל למה דווקא להסביר את הכל בשירה אפית ולא בספר פרוזה? גם לזה לוקרציוס נותן תשובה יפייפיה:
"יען דברים העומדים ברומו של עולם אלמדה,
עז רצוני לחלץ מאימת הדתות זרע-אשת;
יתר-על-כן: על חשכת-עלטה נגוהות אפזרה,
הן חרוזים נעימים הענקתי לעלט-צלמות.
לא לחינם עשיתיה - יש פשר וטעם ליופי:
גם הרופאים ברצותם להשקות לענה את הילד,
לא ימזגוה מיד - ימרחו אז את פי הגביע
נופת ודבש מתוקים, מרוח היטב מכל עבר;
כך ירמו את שפתות התינוק - בערמה ירווהו;
הוא בינתיים ישתה מן הכוס, והרוש לא יזיק לו,
לא יבולע לו לנער מסם המרפא - כי להפך,
רק ארוכה יקבל מחליו ויקום ממדוהו.

הוא הדבר עמדי: תורתי המרה מפחידה את
ההדיוטיות הרבים שאמת מעולם לא שחרו,
אף ההמון מפניה סולד; אך לך בשיר-זמר
כפיארדות האל תורתי אתאווה להשמיע.
לקח-אמת הוא, משוח בדבש השירה - כי אמרתי
בחרוזים הנאים להמציא ללבך שעשוע,
תוך-כדי-כך אלמדנו השכל - ויבין את הטבע,
פשר חוקיהו ילמד, הלכותיו וסדרו ומבנהו." (ספר 1, 931 - 950)

רוב הספר מוקדש להסברים על פרוטו מדע אפיקוראי, ואני חייב להודות שהיה לי קשה מאוד לצלוח הרבה חלקים ממנו.
היצירה מחולקת ל6 "תתי ספרים", מתוכם השניים הראשונים עוסקים כמעט בבלעדיות בתאוריות אטומיות בסיסיות, הספר השלישי בטבע הנפש, ראיות שהיא בת חלוף, ובהפרכת הפחד מהמוות, הספר הרביעי באופן הפעילות האטומיסטי של החושים וקצת ביקורת על חוסר התוחלת שבאהבה רומנטית לסיום, הספר החמישי בסופיות קיומו של העולם, תופעות אסטרונומיות והתפתחות החיים והציביליזציה האנושית, הספר השישי מוקדש ברובו להסברת תופעות טבעיות חריגות כמו אסונות טבע, ומסתיים בתיאור מחריד של המגפה שפשתה באתונה בעת המלחמה הפלופונסית.
אוקיי, אז מתוך הספרים הללו, הראשון, השני והשישי היו הכי משמימים. כפי שאתם רואים, רוב כמעט מוחלט של התוכן שלהם מכיל תאוריות פרוטו מדעיות מורכבות, וצר לי, אבל אני לא מסוגל ולא מעוניין להשקיע את המאמץ בלהבין את התאוריות האפיקוראיות המוזרות והלא נכונות, שהגיעו אליהן מתוך שימוש בלוגיקה של התקופה ואין להן שום רלוונטיות אליי כיום. אני מניח שגם לוקרציוס ואפיקורוס, מתוך גישת התכליתיות שלהם לחקר הטבע כמשמעותי אך ורק בגלל שהוא המפתח לשחרור נפשי, ולא בפני עצמו, לא היו מתעניינים יותר מדי בתאוריות הלא רלוונטיות שלהם בימינו.
מה שכן, לפעמים לוקרציוס מתאר את ההעשרות הפרוטו מדעיות שלו בלשון ממש ציורית ויפה. כך למשל הוא מסביר את תנועת האטומים:
"את בבואת הדברים שהסברתי לך בשירנו
על נקלה תחזה מתהווים מסביב לפניך.
בוא ותראה: כי יחדור זיו-חמה ממרום אל ביתנו
עת יפלח את החושך בנוגה קרניהו החרסה -
שפע גופים זעירים בריקות תחזה בעיניך:
המה נעים וזעים מסביב בחלל הקרניים.
ריב-עולמים בינותם וידמו לצבא במלחמת,
חיל בחיל יריב וגדוד ילחם ברעהו,
איש על אחיו יתנפל וסלד אז ממנו והלאה.
ומתנועות האבק להבין ללא-קושי תוכלה
איך נודדים בריקות גופיפי הראשית עדי-נצח.
כך בעקבות הזוטות אלי דרך-המלך נגיע,
אל נסתרות העולם הגדול ואל דעת הטבע." (ספר 2, 112 - 124)

וכך הוא מסביר אשליות אופטיות:
האניה, בה נשוט, נראית למפליג כעומדת,
אך כנגדה האני(ה) העומד על עגנו - כבורח.
אחו וגבע נראים כרצים בחפזם לקראתנו
בה בשעה שכנפי המפרש תעופפנה קדימה.
הכוכבים ייראו כתקועים בכיפת הרקיע,
אפס - נעים הם תמיד, מעופם המהיר לא יפסיקו:
המה עולים במזרח ואצים למבואם בשמיים,
דרך מאוד ארוכה יצלחו מזלות נושאי-נוגה.
גם החמה וירח ברום, כביכול, לא יזיזו.
לאמיתו של דבר - במהירות נישאים הם באיתר.

רכס הרים כבירים העולה מן המים באופק
(בו אניו תכל הצי עוד מעט בשוטן תעבורנה)
במקובץ כמו אי יראה מרחוק לעינינו.
התינוקות שגמרו הסתובב כסביבון - משתאים עוד
ומדמים, כי החדר ממשיך לדלג מכל עבר
אף עמודיהו רוקדים מסביב - יראים הם עדיין
פן תתמוטט על ראשם התקרה הסובבת ממעל.
(ספר רביעי, 387 - 403)
התמונה המקסימה הזו של תינוק ברומא העתיקה שמסתובב עד שהוא מסתחרחר.. אני מאוד אוהב קטעים כאלו בספרות עתיקה, זה מאוד מחבר אותי לכותבים ולתקופה. הם היו בני אדם כמונו עם כל השטויות שלנו, לא פסלי שיש ומלחמות אפיות. היו החיים עצמם..


עוד משהו שאהבתי, זה שלוקרציוס הרבה פעמים מציין מספר סיבות אפשריות לתופעות מסוימות. למשל הוא נותן מספר נימוקים לכך שהנילוס גואה בקיץ, מספר הסברים לתנועת הכוכבים וכו'. והוא אומר על כך משהו די יפה שמעיד על השימוש בידע הפרוטו מדעי רק למטרות הפרקטיות:
"יש וסיבות מרובות התהוות תופעה תנמקנה,
אך, כמובן, האמת באחת - רק אחת נכונה היא.
כך, למשל, בראותך מרחוק פגר-איש על הארץ,
שבע סיבות למותו תנחש, באזנינו תביע:
אפס - הלא רק אחת, כאמור, דבר-אמת מאשרת.
כי מהיכן הבטחה הבחרב נפל אם בסער,
או ממדווה כלשהו - ואולי - מי יידע זאת? - מרעל?
אף על פי כן, כידוע, מקרה אך אחד הרגהו.
ככה, אפוא, הסברים מרובים מתקבלים על הדעת." (ספר 6, 703 - 711)



הקטעים של לוקרציוס על הפחד מהמוות, על המגפה באתונה, ועל התפתחות הציביליזציה הם האהובים עליי בספר כנראה. לוקרציוס כותב בלשון כל כך יפה. הוא מצליח לרגש בחיבור שלו נגד הפחד ממוות, לזעזע ולהחריד בתיאור הבאמת ברוטאלי שלו את המגפה, שהוא משתמש בה כדי לנגח את הדת ואת האמונה בהשגחה, והתיאורים שלו את התפתחות הציביליזציה הם יצירתיים ולא עד כדי כך רחוקים מההשערות של ימינו.
למשל, לוקרציוס מאמין בתאוריה של מעבר משימוש בעץ, לאבן, לנחושת, לברזל וכו'.. כפי שאנחנו מאמינים.
מה שכן, הוא גם מאמין שבני האדם נוצרו כאשר נוצר באדמה באופן ספונטני רחם, ממנו יצאו תינוקות ושתו מהאדמה חלב, אז יש את זה..

לגבי ה"מדע" בספר, המתרגם שלמה דיקמן ז"ל מביא ציטטה מצוינת בפתח הספר הרביעי:
"כדי להעריך כראוי את מדע יוון הקדומה, אל לנו להתחיל בידיעותיה של האנושות שאותן הקנתה לעצמה אחרי היוונים - כי אם נעמוד נא תחילה על בערותה ועל חוסר ידיעותיה לפני היות עוד היוונים בארץ. הם היו הראשונים שחשבו על סיבתיות התופעות במונחי תהליכים טבעיים: על כובד ותנועה וחום, על זרעים ומחלות, על פעולות-גומלין של חומרים - במקום אלים ומעשי-כשפים. הם היו הראשונים שהעמידו את הטבע בפני קושיות מסודרות ובעיות אנאליטיות. ובסופו של דבר, אותן קושיות ובעיות הן שהניחו את היסוד לעתידו של המחקר המדעי, למיון המדע וחלוקתו: לפיסיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה, רפואה וכיוצא באלה"
(עמ' 178, הקדמה לספר הרביעי, ויליאם אלארי ליאונרד, "לוקרציוס האיש, המשורר וזמנו")
וכן, אני מבין ומעריך את זה מאוד, אבל בו בזמן אני לא מסוגל לאהוב באמת את הספר בגלל כמה שהוא כבר לא רלוונטי ברובו הגדול. אני מסתכל בהערצה עצומה על האומץ המחשבתי של לוקרציוס והאפיקוראים, על ההשפעה החיובית הגדולה שלהם על הרנסאנס והמדע המודרני, על חשיבותם לחילונות ולהומניזם, אבל הייתי מעדיף בהרבה לקרוא חיבור אפיקוראי שנוגע פחות בפרוטו מדע ויותר ברעיונות המוסריים וה"ארציים" שלהם. למרבה הצער, כפי שכתבתי בתחילת הביקורת, זה החיבור היחיד מהאסכולה האפיקוראית שנשמר שלם עד ימינו.
יש חפירות בפומפיי בהן נתגלתה ספרייה אפיקוראית עצומה שנשתמרה באופן יחסי בזכות התפרצות הר הגעש במאה הראשונה, ומפענחים את הטקסטים הכתובים שם כל העת, אבל עדיין לא פוענחו ופורסמו מספיק טקסטים משם כדי שיהיה לנו משהו קרוב לעוד חיבור אפיקוראי שלם מלבד "על טבע היקום". נו, גם זה יגיע..

מילה על התרגום: כפי ששמתם לב, השפה עשירה ויפייפיה, פשוט תענוג מילולי גם ברגעים המשעממים יותר מבחינת התוכן. שלמה דיקמן היה מתרגם בחסד עליון והתרבות העברית איבדה המון מלכתו מעולמנו בגיל כל כך צעיר, כמו גם מפטירתו של בנו המתרגם הנהדר לא פחות, עמינדב דיקמן, בגיל צעיר גם כן.
דיקמן האב ממלא את הספר הזה בהערות שוליים נהדרות ומעמיקות, כשבו בזמן הן לא אקדמאיות ומוגזמות מדי. יש קו דק בין חוסר באינפורמציה מספקת בהערות לבין יותר מדי אינפורמציה, ודיקמן הולך בו בגאון. הוא מביא בהערות המון קטעים בתרגומים פרי עטו מחיבורים רלוונטיים אחרים לרעיונות האפיקוראיים, כמו למשל המון פסקאות מקיקרו וסנקה, שלא היו אפיקוראים אבל תיארו את המחשבה האפיקוראית.
כמו כן הוא מביא בנספחים המון קטעים מתורגמים מחיבורים אחרים למיניהם, מהתיאור המקורי של המגפה באתונה ע"י תוקידידס, דרך אריסטו בנוגע לנפש, תיאורים של המצב החברתי ברומא בימיו של לוקרציוס ועוד ועוד. זה כמו לקבל ספר בונוס מעבר ל"על טבע היקום" ואני מאוד נהנתי מכך.

חוויה מרתקת גם אם מתסכלת לפרקים. אני שמח שסופסוף קראתי את הספר הזה.
האם אני ממליץ? לא ממש. אני ממליץ בעיקר שתקראו את הקטעים הלא פרוטו מדעיים כאן, כי הם נהדרים, אבל אם אתם לא מתעניינים בתאוריות פיזיקליות עתיקות ובהיסטוריה של המדע חד משמעית אפשר לוותר על קריאת רוב הספר הזה.

נב - מישהו צריך להרים כבר את הכפפה ולכתוב "על טבע היקום" שמתאים לידע של ימינו. אני אודה ורק קצת אבוש, שכשקראתי הרבה מהתאוריות של לוקרציוס לגבי דברים שונים, זה גרם לי לקלוט שאני יודע שההסברים שלו לא נכונים, אבל אני באמת לא יודע בעצמי מה המדע אומר לגבי הדברים הללו היום. אז אני מניח שתודה ללוקרציוס, כי הוא עורר בי סקרנות להשלים את החור בהשכלה שלי לגבי איך אטומים באמת עובדים, מה ההסברים לתופעות טבע שונות וכו'.

נב 2 - אם הגעתם עד לכאן בסקירה שלי אז המדליה ממתינה בדואר.

"אין לו כל ערך למוות -כאין וכאפס הוא לנו,
יען נפשנו בת-מוותה וטבע-חלוף לרוחנו.
הן בדורות קדמונים דאגה וצרות לא סבלנו
עת אדמתנו הציפו צבאות הצורים מכל עבר,
עת העולם ומלואו הזדעזע מסופת המלחמת,
עת סערת הנחשיר הרעידה מוסדות הרקיע,
אף במאזני הגורל נשקלו עתידות-מנצח
על לאומים רחוקים ורבים, על ימים ויבשת.
כך, באחד הימים, כאשר לא נהיה עוד בחלד,
עת תתפרק האחדות הנותנת חיים לכולנו,
לא יאונה לנו רע אחרי הילקחנו לקבר,
שום מאורע או אסון לא יוכל עוד עורר את חושינו,
גם אם גלי הימים יציפו שמיים וארץ."

"זרע מזרע יצמח ויפרה - ומשפט החיים הוא:
לא יקבלם היחיד לצמיתות, כי מורשת הכל הם.
שורה: נגוז העבר. הנגוע נגע בחיינו?
נצח חלף ואיננו בטרם מרחם נצאה.
היא בבואת הדורות הבאים אחרי העדרנו -
כוח הטבע כמו במראה לעינינו יראנה:
מה כאן הפחד הזה? האמנם נוראות ומגור בה?
הן מראותיה שקטים ושלווים פי-שבעה משנתנו!"

Titus Lucretius Carus-De Rerum Natura

לוקרציוס חי בתקופת הרפובליקה הרומית והיה חסיד תורתו של אפיקורס היווני. יצירה זו, הבנוייה כשיר דידקטי ומחורז, מהווה את המסמך המסכם והממצא ביותר לתורתו של אפיקורס על היקום בו אנו חיים. השיר בנוי משישה ספרים.
החלק הראשון מסביר על התפיסה שהעולם מורכב מאטומים.
חלק שני דן בתנועת האטומים ותכונותיהם.
הספר השלישי עוסק ביחס הגוף והנפש, מציג את התפיסה שהנפש אינה יכולה לחיות בנפרד מהגוף, מתעמת עם תפיסות של הישארות הנפש, ויוצא כנגד הפחד מפני המוות.
הספר הרביעי בתורת ההכרה, ועוסק בפעולת החושים וביכולתנו לקלוט מידע על המציאות ולתפוסו באמצעותם, וכמו כן מכיל דברי ביקורת על תפיסת התכליתיות של הטבע.
הספר החמישי עוסק בהיווצרות העולם, גרמי השמים, התפתחות הצמחייה ובעלי-החיים (ובכלל זה מכיל רעיונות מוקדמים על תאוריית הברירה הטבעית), והתפתחות התרבות האנושית על מרכיביה - מסגרת המשפחה, השפה, האש, החוק והמשפט, הדת והמלאכות והאמנויות השונות. לוקרטיוס טוען בספר זה שכל בעלי החיים התפתחו בהדרגה במשך אלפי שנים, בתהליך של ברירה טבעית וללא תכלית מוגדרת מראש. התרבות האנושית מתפתחת אף היא בתהליך של ברירה טבעית.
הספר השישי הספר השישי עוסק בהסברים לתופעות טבע חריגות - הברק והרעם, הקשת בענן, רעידות-האדמה, התפרצויות הרי-געש, ומחלות. הוא מסתיים בתיאור המגפה הגדולה באתונה בימי המלחמה הפלופונסית.

״על טבע היקום״ מנסח רעיונות מהפכניים שעוררו התנגדות רבה, והספר הוחרם על ידי הכנסייה ולמעשה נעלם מההיסטוריה למשך כ-1600 שנה. הוא חזר להיות מופץ ומתורגם רק בראשית עידן הנאורות.

למעשה תורתו של אפיקורוס כפי שאני חוויתי אותה מהספר היא ראשית החשיבה המדעית. החיפוש אחר הסבר מדעי לתופעות טבע ללא קישורם לאלים ומיתולוגיות שונות. לא פלא שהשם אפיקורוס הפך עד היום בתרבות היהודית לשם נרדף לכופר שאין לו מקום בעולם הבא. תורתו כל כך מדהימה ולוגית שחלק מהתיאוריות שלו הוכחו מדעית 2000 שנה אחרי שנכתבו.
בין רעיונותיו החשובים:
היקום בנוי מחלקיקים זעירים שמרחפים בחלל ריק ומקיימים ביניהם אינטראקציות.
לא קיימות ישויות על-טבעיות כמו אלים ושדים.
כל בעלי החיים התפתחו בהדרגה במשך אלפי שנים, בתהליך של ברירה טבעית וללא תכלית מוגדרת מראש.
הדתות הממוסדות עושות שימוש בפחדים הקיומיים של בני האדם כדי להצדיק עוולות מוסריות כמו מלחמות וקרבנות אדם.
ידיעה אמיתית של העולם יכולה לנבוע רק מתצפיות והסקת מסקנות הגיונית.
התרבות האנושית מתפתחת אף היא בתהליך של ברירה טבעית.
הנשמה היא תוצר של החומר ונעלמת עם המוות.

לצד אלו יש גם הסברים בספר לגבי תופעות טבע שהוכחו כמוטעים. כך לגבי התיאוריות לגבי היווצרות הברק או רעידות האדמה. אולם אין בטעויות אלו כדי להעיב על גדולתו של הספר. הרעיון לחיפוש אמת ורציונליות הוא שמושך את האנושות קדימה. כשאני שומע היום משפטים נבובים כגון "מה רבו מעשיך ה'" מפי אנשים שחושבים שבכך הם פתרו והבינו את כל צפונות היקום, מעציב אותי שזה הלך החשיבה ששולט היום ברבים משוכני העולם. כשאני רואה מנהגים פאגנים שרק מרחיקים את האנושות מקידמה ומדע, מתוך רעיון שע"י קיום אותם מנהגים מתקיים קשר בינם לבין יצור על תבוני שברא את הקוסמוס, זה נראה בעיני מגוכח. פעם ראיתי צילום של לווין מרוחק שנשלח למשימה בחלל הרחוק. בצילום נראה היקום שלנו זוהר באין סוף נקודות (כוכבים). אחד מהם סומן בחץ. זה היה כדור הארץ. נראה כגרגר אבק. עכשיו תחשבו על אותו מיקרוב שחי על אותו גרגר עם עוד מיליוני זנים ומינים וחושב שע"י מנהגים מסויימים הוא ואיזה בורא יקום אדיר מקורבים זה לזה. פתאטי.

לדתות יש כוח. בעיקר כאשר הם מאחדות יחד קבוצה תחת רעיון מסויים. מתפשטות כמחלות נפש הנוטעות אמונות טפלות ופחד בעיקר כדי לשלוט.
מי שעקב אחרי כאן יודע שאני מאוד אוהב מיתולוגיות. אחד הפרוייקטים הכי משמעותיים שלי היה לקרוא את התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן, הספרים החיצוניים לתנ"ך וספרי האפוקליפסה היהודית ברצף. בנוסף אני יכול להגיד אני בקיא במיתולוגיה הוונית והרומית. אין ספק שיותר מהנה לקרוא סיפורים על אלים המערבים היסטוריה, אך חבל שיש הבוחרים בסיפורי הבדותה על פני המציאות.

תרגום מעולה של שלמה דיקמן. לא פעם ראשונה שאני מתפעל מיכולתו הספרותית ומשפתו הגבוהה.

סימור לוין- אינטלקטואל יהודי מניו-יורק, בוגר אוניברסיטה ובעל תואר שני באנגלית- עובר בשנת 1950 למערב כדי לפתוח בקריירת לימוד בקולג׳ קסקדיה, אורגון. מהות ׳המערב׳, מאמין לוין, מבטיחה את הגשמת תקוותו ליצור לעצמו חיים חדשים כמורה לאנגלית, כיוון שהמערב משקף את פראות וטוהר הטבע. החיים במערב הרחוק הם פשוטים יותר, פחות מעורבים פוליטית מאלו שבניו-יורק, ונראים קלילים יותר- בלי יותר מדי אחריות. המערב הוא מטאפורה לעולם חדש, שינוי לטובה, ממלכת אפשרויות והתחלות חדשות. ׳ללכת למערב׳ שווה ערך למציאת ׳הארץ המובטחת׳ במסע האקסודוס של סימור לוין.
בהשוואה למזרח, מערב ארה״ב עדיין היה (בשנות ה-50) בשלב עובּרי של רמת העִיוּר שלו ופיגר, יחסית, אחרי המזרח בקצב השינויים החברתיים ובתחומי החינוך, וכך לא שיקף את ההתקדמות הדרמטית ברמת החיים. בלבישת זהות חדשה של ׳מערבי׳ במעמד מורה לאנגלית בקולג׳, ופיזור (בקרב הסטודנטים) התודעה הליברלית שספג לאחרונה, לוין מוצא הזדמנות לתרום לשינוי חינוכי, וכתוצאה מכך גם חברתי.
מן ההכרח הוא להצביע על כך שלוין מגיע לאיסצ׳סטר (Easchester)- עיירה קטנה וחסרת חשיבות במערב ובתחום האמנויות החופשיות- לא רק עם המזוודה, כובע הפדורה השחור שלו ונחישות לאחוז חזק במזלו הטוב. הידע שלו על המקום מבוסס בעיקרו על מיתוס. המושג שלו על המערב מתכווץ לקונספט של ״המערב כגן עדן […] מבצר הדמוקרטיה ואינדיבידואליזם מחוספס״. בהתחלה הוא נדהם מחברותיוּת המקומיים שעוזרים לו להיטמע ולהתחיל את לידתו מחדש ע״י הרחבת השקפותיו. לראשונה בחייו הוא מתוודע לפיקניק בסגנון ארוחה משותפת (כל אחד מביא משהו ו״פותחים שולחן״ וחולקים), חושיו נחשפים לקצב הטבע והוא מוציא רשיון נהיגה, בלעדיו קשה לקיים חיי חברה במערב. אך מאוחר יותר לוין מתפכח, בגלל שהמרחקים העצומים באורגון, השמיים הפתוחים, היערות והחופים המייצגים חופש אינם יכולים, לבדם, להבטיח לו אפשרויות חופשיות ומעמד של ׳אמריקאי טוב׳. בינוניות המציאות של אמריקה בשנות ה-50, תקופה של חוסר בטחון ומשופעת אמונות פוליטיות, הטילה צל על תהילת המערב. ההתקדמות במלחמת קוריאה, כוחו הפוליטי של סנטור מקארתי והתחושות לגבי שימוש בפצצת אטום היו אמביוולנטיות. קולג׳ קסקדיה הוא חברה תחת משמעת ברזל ידידותית, מרוקנת מדמיון, אידיאלים ותמצית. אפשר להגדיר את אספמיית המערב כמרחבים פתוחים ומקדמים בברכה את מי שמוכן לאמץ דרכים סלולות, אך אינו דורך בשטחים אסורים.
הניגוד בין המזרח המעודכן, המתוחכם והאירופאי באופיו, למערב הריאליסטי בגישתו המקשישה, דמוקרטי יותר אך במובן מסוים מפגר מאחור, מיוצג כגורם להלם תרבותי. מלמוד מאפיין את דמויותיו בסטריאוטיפים ומאפשר ללוין להבחין, תוך זמן יחסית קצר, אך ורק בקווי מתאר של המציאות- חקיינות חברתית, העמדת פנים של שביעות רצון או אומץ מזויף. כבר בעמוד הראשון של הנובלה אפשר להבחין בדוגמית של הבדל קריקטורי בין לוין והחברה המערב-אמריקאית, המיוצגת ע״י ג׳רלד גיליי. הביטויים בהם הם בוחרים להשתמש כשהם מציגים עצמם זה לזה מצביעים על הבדלי המעמד החברתי והמוצא הגיאוגרפי:
״׳מצטער על האיחור. אני ד״ר גיליי.׳ ׳ס. לוין,׳ אמר לוין, בהסירו את כובע הפדורה השחור שלו, שיניו נראות לעין דרך זקנו. ׳מהמזרח.׳״
מוצאו המזרחי של לוין והתואר האקדמי של גיליי מבטאים, בפירוש, את זכות העדיפות. אחרת לא היו מציינים אותם מיד לאחר שהם פוגשים באדם זר. הביקורת החברתית שמלמוד מפגין כלפי המקומיים שולטת בנימת הנובלה. הוא עושה שימוש בסטריאוטיפים ובאופן הקריקטוריסטי בו הוא מציג אותם כדי להדגיש את כוונתו- התפתחות האמריקאי הצעיר במהלך חיפושו אחר אינדיבידואליזם והגדרה עצמית בשנות ה-50 היתה, ללא ספק, בעיה שפשטה בחברה בכללותה. ׳חיים חדשים׳ הוא בעקרון סיפור ייעודו של לוין: ההבנה מהו יעוד זה וההכרה במה שכרוך בהגשמתו. בנוסף, הניגוד החריף בין החיים במזרח ובמערב מגדיל, בתחילה, את אישיותו של לוין ומאפשר לו להגדיר ולהעריך תכונות להן לא היה מודע, ושנית, מאפשר סיכום של עברו. מכאן אין לו דרך חזרה.

קריירה מקצועית אקדמאית והגנה נועזת על הומניות ליברלית הן התוצאות להן לוין מצפה מחייו החדשים במערב. הוא מהמר על התואר השני, אותו השלים לאחרונה, השנתיים בהן לימד בבית-ספר תיכון ועל נחישותו לעזוב את המזרח. ״כשההצעה הגיעה הייתי מוכן לעזוב״. המצב הכללי נראה כמוטה לטובתו: מינוי למשרה בקולג׳, מקום חדש ומעורר השראה, אפס מחויבויות ועתיד מאתגר. מה שנותר מעורפל הוא השאלה האם לוין נכשל במילוי שאיפותיו האקדמאיות בגלל שאינו מחזיק באיכויות המתאימות (מה שמאפשר להגדירו כאידיאליסט עיוור למציאות) או בגלל שבמהלך מסלולו הוא יוצר לעצמו תדמית של קיצוני, אחד מהתמהוניים האנטי-אמריקאים של שנות ה-50. על הטיעון השני אפשר בקושי להגן כסיבה בלעדית לכשלון המקצועי של לוין, למרות שדמותו של ליאו דאפי- קודמו המסתורי בתפקיד ואביו הרוחני- מצביעה על כך שסובלנות כלפי כל גילוי של אינדיבידואליזם המפר את האיסורים הממסדיים, לא אפיינה את הסנטימנט הכללי שרווח בימים אלו. הרקע של שנות ה-50 מוסיף מימד נוסף לשליימלזיות של לוין- שקריירת הלימוד שלו נפתחת בקפיצות שמחה ומסתיימת כשהיא קרועה לגזרים- מאחר ונכפה עליו להסכים לכך שלא ילמד שוב, כמחיר שעליו לשלם בגלל שהכניס להריון את פאולין (אשתו של הבוס לשעבר, גיליי), איתה ועם שני ילדיה המאומצים הוא עוזב את איסצ׳סטר לסן-פרנסיסקו.
שורש כשלונו של לוין כנראה טבוע באידיאליזם ובחוסר היכולת שלו לקבל את העולם כפי שהוא. כבול לאידיאלים שלו, לוין משוכנע שהתנהגות הקהילה בה הוא חי ואותה הוא מכבד צריכה להתאים התאמה מלאה לעקרונות המוסריים שהוא מכיר מהפילוסופים, הסופרים והמדינאים עליהם למד. הוא עצמו מעמיד פני אדם מופתי ואקדמאי לדוגמה. הוא מנסה, ללא הפסק, לתקן את הקולג׳ הלא-מושלם (ולא-אקדמאי, לתפיסתו), ולהתגבר על חסרונותיו הטבעיים כמורה צעיר ולא מנוסה באמצעות משמעת עצמית קפדנית. אך מאמציו נכשלים, מעשיו והקריירה שלו מתהפכים והוא זוכה למעמד חדש- לוין השליימל. הפעם מקור ביש המזל שלו הוא אופיו. ככל שהוא ממשיך לפשל, הוא מעמיק את הזלזול שהוא חש כלפי מעשים וחיים של אחרים, במיוחד כלפי עמיתיו. האידיאלים המופרזים שלו מונעים ממנו מלהשיג את הקריירה האקדמאית לה הוא מייחל, והוא לא מצליח למצוא בפקולטת הקולג׳ דמות אקדמאית שתשמש לו כמודל. בסופו של דבר לוין מסיים את חייו המקצועיים כלוּזר מוחלט. הוא מפסיד בקרב נגד הקונפורמיזם, גן העדן האקדמאי והאידיאל העצמי- אך למזלו הוא מתבגר מספיק בשביל שיוכל לחיות בעולם האמיתי.

את חייו ה׳שלישיים׳ (השניים הראשונים הם המעבר למערב והקריירה המקצועית)- חיי האהבה- מצליח לוין להשיק בהצלחה. עדיין, יש לומר שלפני שאהבה הופכת למטרה חדשה בחייו, הוא כמעט נואש מהעובדה שאהבה היא לעולם אינה לא-מורכבת. הוא נמשך לרעיון ה׳אהבה׳ אך לא בהכרח לאדם מסוים או למציאוּת האהבה, הדורשת ממי שיוזם את היחסים לקבל את האחריות להשלכותיהם. מאחר ולוין אף פעם לא מפגין בגרות במידה שתספיק לו להתמודד עם תפקידו, פרשיות האהבה שלו נכשלות.
לוין מגשש את דרכו באפלת הפרקטיקה של האהבה כשהוא בוחן גישות ופרטנריות שונות בגלל שהוא מחזיק בשתי דעות שונות. מצד אחד הוא עוקב אחר ההגיון, מצד שני הוא מעדיף את התנאי שהוא מציב מראש. הבלבול הזה גורם להתפוררות במוחו של לוין כשהוא מחליט, למשל, להתחיל ולסיים את הרומן שלו עם הסטודנטית החושנית נדלי (Nadalee) המרסטאד, או כשהוא חוזר לפאולין. חוסר ההחלטיות שלו נובע מחוסר בגרות ובטחון עצמי נמוך. הוא מנסה לחזק שני חסרונות אלה בעזרת ידע תאורטי, בו הוא משתמש כמגן לאמיתויות חסרות הבסיס בהן הוא מאמין. הבלבול בין הגיון לתנאי מוקדם עומד בבסיס כשלונותיו להגשים את מטרותיו המוגדרות:
״פאולין: ׳תגיד לי, מה אתה מצפה מהחיים?׳
לוין: ׳סדר, ערך, הישגים, אהבה.׳״
למרות שהוא, יחסית, ברור בקשר למטרות חייו, הוא נכשל בבואו להגשימן. סדר, ערכים, הישגים ואהבה הם בדיוק ארבעת התחומים שעומדים במרכז האנדרלמוסיה של עלילת הנובלה, גם כשהיא מגיעה לסופה. ערכים אלו יוצרים פלטפורמה לשאיפות החיים החדשים שלו, אך הוא מתמודד איתם כקורבן פסיבי של ההרס העצמי שלו. הוא מגלה, למרבה הצער, שניסיונותיו להגשמה בשתי הדרכים (הגיון ותנאי) מסתיימים, לרב, באופן לו לא התכוון.
ביחסיו עם פאולין לוין מצליח להדחיק חלק מהתכונות הטמועות בו. הוא נוטש את התקוות המקצועיות שלו בתמורה לאהבתה. האהבה מזינה את שגשוג חייו החדשים, בהם הוא הופך לאדם טוב יותר. להיות אהוב ולהיות מסוגל להעניק אהבה מזכים אותו בסטטוס ה״אדם של עקרון״. עבור מעמד זה לוין מקריב את עתידו המבטיח, למרות שלוקח לו קצת זמן לנער את ספקותיו. בשלב מסוים נראה כי האהבה הופכת למעין תרגיל אינטלקטואלי של אומץ והתמדה לשם האחריות.
כשהוא סוף סוף משלים עם השלכות החלטתו ומקבל ברצון את תפקידו החדש, זהו רגע נצחון אישי של מעורבות מוסרית על פני צרכים אישיים.
במבט קרוב וביקורתי יותר, אפשר להגיד שפאולין היא זאת שמכוונת ושולטת בחייו של לוין. למעשה, כפי שיתברר מאוחר יותר, היא זו שיזמה את הקריירה שלו בקולג׳ קסקדיה- את חייו החדשים- כדי לחזור על רומן זהה שהיה לה עם מאהבה המנוח, ליאו דאפי. נוכחותו של דאפי והעבר שלו עם פאולין, הם שקובעים את גורלו של לוין.
הרומן בין פאולין וליאו משחק תפקיד עיקרי בהרכבת חייו החדשים של לוין, אך יש לזקוף לזכותו את פריצת הדרך הסופית, שמצביעה על התפתחות מוסרית של אישיותו ושינוי בערכיו. התקדמות שכזו בחייו של אדם עומדת במרכז הנחת היסוד של מלמוד: אנשים יכולים להשתנות. הנסיבות אולי נשארות כפי שהיו, אך מבחינה רוחנית הן מתעלות על סביבתן. ההתרחשויות הן, בסופו של דבר, מעשה ידינו.

עבור מלמוד התחלת חיים חדשים היא תמיד תוצאה של קונפליקט בין חירות אנושית ומגבלות אנושיות, כשהדגש הוא על המגבלות. לוין לא מתחיל את חייו החדשים כשהוא מחליט להתגבר על עברו כשתיין ומנסה להפוך למלומד ומורה מצליח. רק לאחר שהוא מתבגר מוסרית ולוקח אחריות על פאולין, ילדיה המאומצים והחיים החדשים שעומדים בפתח, הוא מסוגל להעריך את האיכויות הטמונות בחיים חדשים אלו: אהבה ומשפחה משלו. הוא זוכה להתגלות חילונית חלקית. הפעם, החיים החדשים אולי יאפילו על אחריותו כלפי החברה (בגלל שהוא נאלץ לוותר ההוראה כדי לזכות בפאולין), אך הם יביאו איתם אחריות חדשה, של אב ובעל. בנוסף, גם פאולין, שמעולם לא היתה בהריון אך כעת כן, זוכה ל׳חיים חדשים׳ בתוכה- חיים שמעניקים לה משמעות חדשה של אמהות ועתיד מאתגר. תקווה לחיים חדשים וטובים יותר מתחילות שוב, כפי שמגלה הסוף הפתוח של הסיפור.

למרות שהסקירה יצאה לי, שוב, ארוכה למדי, ברצוני לגעת בנקודה נוספת לפני שאסכם. ׳חיים חדשים׳ איננה מ׳הנובלות היהודיות׳ (או הסיפורים הקצרים בעלי האופי היהודי) פר אקסלנס של מלמוד, אך בכל זאת יש פן יהודי כלשהו לסיפור. לוין הוא, כמובן, יהודי (המילה ״יהודי״ מופיעה רק בסוף הסיפור). הנדידה שלו מהמזרח למערב מייצגת, במידה מסוימת, את גל ההגירה (גאוגרפית ומעמדית) הפנימית האבסורדי ביותר שהתנהל על ציר זה: הגירתם של צעירים ניידים, עירוניים ומזרחיים (מזרח ארה״ב) אקדמאים, בעיקרם יהודיים, אל אוניברסיטאות הממוקמות בעיירות קטנות והאגרריות, שלא שמו דגש על מקצועות הומניים כמו על לימוד אלו החקלאיים. מסיבות שונות, ביניהן עליה חדה ופתאומית במס׳ הסטודנטים שנרשמו ללימודים, פתחו מוסדות אלה את שעריהם בפני מחנכים שאך זמן קצר לפני כן סרבו להעסיק- על רקע אתני. הם לא עשו זאת בשמחה, אפילו בטינה. הגל הראשון של האקדמאים היהודים הגיע למקומות עוינים אלה בימי השיא של המקארתיזם, תקופה בה יהודים בדר״כ היו בחזקת חשודים על רקע פוליטי. בזמנים היסטריים אלה כל מי שהגיע מהמזרח העירוני נחשד כמסית או קומוניסט (או שניהם).

ב׳חיים חדשים׳ ברנרד מלמוד ממשיך לעסוק במוטיב ה׳עצמי׳ ובחיפוש הרעב אחר חיים חדשים, בדומה לנובלה אחרת- ׳העוזר׳ (1957). ה׳עצמי׳ הופך למוטיב כמעט בלתי נפרד מהחיפוש אחר חיים חדשים. למרות שהגשמת החיים החדשים משתנה, הגשמת ה׳עצמי׳ נשארת זהה. סימור לוין מוצא את חייו החדשים באהבתה של פאולין ופרנק אלפיין (׳העוזר׳) מקדיש את עצמו לחנות המכולת, העומדת בפני פשיטת רגל, השייכת למעסיקו לשעבר. אך גם לוין וגם אלפיין מוצאים את חייהם החדשים דרך צורות חדשות של הכרה עצמית. החיפוש הקיומי הזה משחזר את דימוי האדם כבן אנוש כפי שכל אחד מאיתנו מכיר, עמוק בפנים, וכפי שההיסטוריה והספרות מימיהן המוקדמים חשפו בפנינו.

* נקרא באנגלית, תרגום הציטוטים ושמות הדמויות או המקומות באחריותי.

אוסף של תרגומי שירי אלגיה מיוון הארכאית.
ומה היא האלגיה? ובכן, יש מבוא נהדר שמבהיר, ש"עמדת ביניים בין האפוס ובין הליריקה הטהורה תופסת האלגיה היוונית עתיקה" (עמוד 11).
והאלגיה היא צורת השירה היוונית הקדומה ביותר שנשתמרה מלבד השירה האפית (שהדוגמאות השלמות היחידות שלה מהתקופה הטרום הלניסטית הן הומרוס והסיודוס, עליהם כתבתי כאן כבר. שפאן תרגם תרגום מצוין גם את האפוסים של הסיודוס).

למרבה הצער, מהאלגיה היוונית העתיקה נשמר בשלמותו רק ספר אחד (ונספח קצרצר) של משורר בשם תאוגניס, וכל שאר האלגיות שבידינו הן קטעים או שירים בודדים שבאו באנתולוגיות שונות.

המשורר הראשון המובא כאן הוא קלינוס, משורר מאסיה הקטנה שכתב במחצית הראשונה של המאה השביעית לפנה"ס, בימי מלחמה וסכנה ליישובים היווניים בחוף אסיה הקטנה.
נשמרו 21 שורות שלו בלבד, והן קטע שיר המעודד את בני עירו לצאת למלחמה נגד האויב הפולש, תוך הילול החללים והשורדים בקרבות.
"יען נגזר על אדם מברח לא למצוא מפני מוות,
אף אם יהי מוצאו מן האלים הנצחיים.
יש ונמלט מקרבות ומרעש צלצל כלי הנשק,
אך בביתו גורלו - שם ימצאנו קיצו.
אפס כזה לא אהוב על העם וגם לא יספדוהו, -
לא כן הלז: אם יפול - נד לו קטון וגדול,
יען העם מקצה יאבל על אבדן גיבור חיל.
זה בהיותו בחיים אל למחצה ייחשב.
עין ישאו אל האיש כמו אל חומה מבוצרת,
כי מעשה הרבים הוא האחד הן יפעל."

טירטיוס הוא משורר ספרטני מהמחצית השנייה של המאה השביעית לפנה"ס, וגם הוא כתב בעיקר שירי מלחמה, בנוסף על שירי הלל למשטר ולאורח החיים הספרטניים.
שפאן מביא כאן יותר שורות שלו, והרוח היא בערך כמו הקטע של קלינוס ששמתי לעיל. למעשה, יש אצלו קטע כמעט זהה בסנטימנט על ההלל שחלל יזכה לו אם ימות, והכבוד שיקבל אם יחיה. בכל זאת, ספרטני, אתם יודעים למה לצפות וזה בדיוק מה שתקבלו.

המשורר הבא הוא ארכילוכוס, והוא מיוחד לעומת שני הקודמים.
הוא היה משורר - חייל ששר שירה פרסונלית יותר ופחות מלאת פאתוס ורוח של עקרונות קולקטיביים.
שפאן מביא כאן קטע יפה שבו הוא מתאר איך הוא ברח משדה קרב תוך שהוא משאיר את המגן שלו בשדה - חרפה עצומה עבור היוונים. מדהים לראות יווני מתפאר בכך, זו יציאה נגד כל מערך התפיסות החברתי של תקופתו, ושפאן מביא כאן עוד כמה שירים מחוצפים שלו. אין ספק שאם הייתי צריך לבחור משורר מהאוסף הזה שהייתי רוצה לגלות ששרד ספר שלם שלו - זה היה ארכילוכוס.

"זה מגיני לבב גבר סאיאי עתה ישמח,
נשק בלי פגם, נטשתיו בין השיחים בלי רצון.
מה לי לדאוג למגן, ואני את נפשי הן הצלתי.
- לעזאזל! לי מגן מנו לא רע שוב ארכוש."

"על אסונות ופגעים לבכות, פריקלס, לא יחדלו
עיר ויושביה כולם, לא יתענגו על משתה.
אלה טבעו בגלים, בים הזורם בסאון געש -
אנו ליבנו יכאב, צער ימלא עד אין קץ.
אך האלים, ידידי, לצוקה ולצרה הניצחת
שמו צרי ומרפא: כוח לסבול ולגבור.
האסונות הפוגעים בזה ובזה מדי פעם
סרו אלינו עתה - פצע זב דם נבכה.
אפס מהר הן יפנו אל אחר, ועל כן את הצער
צער ראוי לנשים, חיש לדחותו התאמצו!"
(שיר די סטואי לפני שהסטואיזם נוצר. ולפחות את הערך המסורתי היווני של מיזוגניה הוא לא נטש..)

"לא בקינות הפצעים ארפא, ולהם לא ארע
תענוגות אם ארדוף, חג ומשתה ושמחה."

"שפע עורבים תפרנס תאנה הצומחת על סלע,
כן בנדיבות תקבל זו פסיפילי זרים."
(הערת המתרגם: הוראת השם פסיפילי - אוהבת הכל. הכוונה, כנראה, ליצאנית.)

מימנרמוס הוא משורר הדוניסטי ביותר, ששיריו המובאים כאן סובבים סביב שנאתו העזה לזקנה ואהבתו לתענוגות הגוף.
אני לא אוהב את הגישה הזו. לא מזמן קראתי את החיבור של קיקרו "על הזקנה" בו הוא מתאר את מעלותיה ויתרונותיה, ואני נוטה להסכים יותר עם גישתו. ההדוניזם של מימנרמוס מרגיש לי שטחי ותפיסה לא טובה לאמץ.

סולון הוא המשורר - מחוקק האגדי של אתונה.
השירים שלו הם יצירות פילוסופיות ופוליטיות, ולא בכדי הוא זכה למוניטין אגדי באתונה בפרט וביוון העתיקה בכלל.
שירתו של סולון עשירה מחשבתית. הוא מקפיד להדגיש אחריות אנושית למצב האדם והחברה שלו ולא אלוהית, ומוכיח את בני אתונה על עוונותיהם. קצת מזכיר בתוכחותיו נביאים מקראיים. כמו כן, הוא כן מביע כבוד לזקנה, ואפילו מוכיח את מימנרמוס.

"אך בקולי אם תשמע עוד, מחה נא את אלה מלייך,
גם אל תרגז, אם דבר טוב מני זה אייעצך.
ככה תשים, נעים זמר, שנה ותקן את הנוסח
'לו בשנתי השמונים בוא יבואני מותי!'"

"זאת הקריה, קרייתנו, לעד לא תהיה נחרבת
לא בגזרת האל זוס, לא על פי יתר אלים,
כי למחסה מעליה פורשה את כפיה אתני,
זו כבירת הלבב, בת לאביה העז.
אך את העיר הגדולה להרוס הן יאבו מרוב כסל
האזרחים בעצמם, כי לבצעם כל ליבם.
רוח ראשיה אך רשע מלאה, ולמו נכונו
איד ופגעים למכביר, יען גבהו עיניהם;
כי לא ידעו לעצור מזלול ומסבוא, רק בשקט
את משתיהם לערוך, ככל הניתן, בשמחה[..]"

"מעננים בשמיים גבורת הברד והשלג,
ומברק המבריק רעם ירעם בעוזו.
מאנשים מתנשאים נרחבת קריה ואובדת,
ומסכלות ישועבד עם לרודן ועריץ.
מי שמרחיק ומפליג, לחוף בקלות לא יגיע
לאחרונה, אך עליו כל לחשב מתחילה."

"סבל קשה אם תסבלו, הן זאת רעתכם הגורמת,
אל תחרפו האלים, במו אשם אל תתלו.
העריצים בידיכם גידלתם בתתכם למו סעד,
ובגלל זה באתכם זאת העבדות הרעה.
צעד שועל לאיש - איש מאתכם, כשועל הוא פוסע,
אפס ביחד כולכם - הבל וריק שכלכם.
אוזן תטו לדבר איש לתמורות לשונו בתוך פיהו,
אפס ראה לא תראו מה מעשה יעשה."

כסנופס הוא פילוסוף קדם סוקרטי, שהתנגד לאתנרופומורפיות של האלים, כשהוא יוצא נגד קודש הקודשים של הומרוס והסיודוס בין השאר. מהפרגמנטים ששפאן מביא, כמעט אפשר לקרוא לו קרוב למונותאיזם.
השירה שלו מרתקת, בין השאר בעוקצנות שלה, אבל אין ספק ששיריו שאינם על תאולוגיה פחות מעניינים משיריו הדתיים. אבל זה לא פייר, כי השקפותיו הדתיות כל כך מיוחדות לזמן ולמקום שלו.

"כל דבר חרפה וגינוי הווים באדם עלי ארץ
הומרוס גם זה הסיודוס על האלים העבירו:
פועל גנבה וניאוף ורמה האחד את רעהו."

"סוס ושור פר ואריה - אלמלי בידיים נחנו
גם בכשרון לצייר כאדם ומלאכה לבצע,
תואר אלים תארו אז ואת גופיהם גם עיצבו
מין בדומה למינו, כל אחד בצלמו ומראהו:
סוס בדמות סוס והשור כדמות השוורים עלי ארץ."

"אל יש אחד, הגדול באלים ובני אשת גם יחד,
אין כל דמיון בו לבני התמותה לא בגוף לא ברוח."

"לאמיתו של דבר לא היה עוד אדם ולא יהי,
איש שיבין באלים ויבין כל אשר אדברה.
אף אם יקרה המקרה ואמת הוא יביע מושלמת, -
לא ידעה בעצמו, כי בכל יד דמיון הן שוררת."

והנה הגענו אל האחרון באוסף, הלא הוא תאוגניס ולמעלה מאלף שורות השיר שלו ששרדו. המשורר האלגי היחיד שזכה לכך שספר שלם פרי עטו נשמר.
נראה שתאוגניס היה אציל שנושל ממעמדו בעירו כשבני המעמד הנמוך הדיחו את המשטר האריסטוקרטי, וכך הוא נדד ביוון, מר לב, עני ומחזיק באופן מובהק בתפיסות אריסטוקרטיות ארכאיות בקשר לסדר חברתי.
השירים שלו ממוענים למאהב הצעיר שלו (מנהג רווח ברוב יוון באותה התקופה) כמעין שיעורי חיים או תובנות מושכלות, והמסר שלהן הוא מאוד פשטני, הרבה פעמים סותר זה את זה, מלא נהי על "המצב היום" (בכל דור היו אנשים שהתבכיינו על מצב הדור הנוכחי לעומת הקודם, זה מקסים.) ומריר. יש בשירה שלו פה ושם טונים הדוניסטיים, עם תיעוב זקנה, אבל הוא גם מאוד רואה את עצמו כפוף למוסר הארכאי היווני ומשבח אותו.
למעשה, הספר שלו מחולק לשניים: חלק עיקרי עם 1,230 שורות, וחלק שני עם קצת יותר ממאה שורות.
למה יש חלק שני? כי כנראה הספר שלו שימש לפדגוגיה לאור הפשטות והאופי החינוכי שלו, אבל הוא גם כתב שירי אהבה לנערים, והיוונים היו די מוזרים ביחס שלהם לארוטיקה כלפי נערים: מצד אחד זה היה מאוד נפוץ ומקובל חברתית, מצד שני החברה לרוב עודדה את הנער להיות "קשה להשגה" ולעגה למבוגרים שהיו רודפים אחרי נערים. וכך קרה ששירי האהבה של תאוגניס סיימו ב"ספר" אחר.
בכל מקרה, השירים האלו די פתטיים. ברובם הוא פשוט מתחנן לנערים שישיבו לו אהבה או מתמרמר על חוסר ההדדיות.
כמו שאתם מבינים, לא מאוד התחברתי לרוב יצירתו, למרות שפה ושם יש הברקות, ואביא אותן כאן.

"שאת לא קשה את נזקי הסיגים בזהב ובכסף,
קירנוס, ובעל תבונות גם יכירם בנקל,
אפס ידיד וחבר את רוחו בחובו אם יצניע,
יען כוזבת הנה, יען הוות בלבבו -
הם הסיגים הגרועים, שיצרו האלים לבני חלד,
דעת אותם – אין למצוא יגע גדול מני זה,
כי את נפשו של האיש לא תדע ולא נפש האשת,
עד כבהמה תחת עול לא יעמדו לבמחן -
זו לא תכיר אל נכון, עד יום יעבור או יומיים -
יען תכופות יכזב תואר מראה האדם."

"טבע מרבה חליפות גלה, לבבי, לידידיך,
אל רגשותיו של כל איש את רגשותייך כוון.
כושר מרבה הרגליים סגל לך, רב הטבעת:
סלע, אליו ידבק – לו במראהו ידמה.
לך גם אתה בשביל זה וצבע החלף מדי פעם,
יען תבונה וזריזות מן הקביעות הן ייטבו."

"הנה, קליאריסטוס, באת, במים עזים כי הפלגת,
באת, מסכן, אל איש דל, דל בהיותך גם אתה.
אפס, קליאריסטוס, אל ירכתי הספינה שום נשימה
כל שחנוני אלים, כל שעימנו נמצא.
לא אחסוך את היש, אבל לקבל את פנייך
גם לא נביא מן החוץ, יתר על מה שאיתי.
אך מאשר ברשותי נגיש את הטוב, ואם רֵעַ
יט אל סיפך, לו ספר, כי היננו ידידים.
אם לחיי אז ישאל, אתה לו אמור והגידה:
רע מצבי מהיות טוב, טוב הוא מהיות בכל רע,
עד כי אחד מידידי אבותיי גם אוכל לארח,
אך הרבים לקבל – לא יעמוד בי כוחי."

ונראה לי שהכי נכון לסיים עם שיר מפורסם של תאוגניס, שמנבא את הישרדות שירתו.

"תתי לך הכנפיים, בהן מעל מרחבי מים
עוף תעופף ותרום קל גם על ארץ כולה.
לא יפקד מקומך בסעודות גם בכל משתי יין,
ובשפתותי הרבים שבח שמך ינשא.
בחלילים זכי צליל זמר יזמרו בני הנוער
החמודים לשמך זמר ערב וצלול.
אף אל שאול עת תרד, אלי סתר האופל בארץ,
שם בתי הדס, בהם רבו הבכי והילל, -
זכר שמך המהולל גם אז לא יאבד עדי נצח,
כי לעולם בין בני איש חי יישאר שבחך,
קירנוס, והוא יסובב יבשת יוון ואייה -
בחצותו מי הים, ים הדגה הנצחי.
לא על גב סוס תינשא, אבל זוהר חסדן של המוזות
העטורות סיגלים יישאך לבאות.
חי תישאר לכל איש המוקיר בלבו שיר וזמר,
ארץ כל עוד תעמוד, שמש כל עוד בשחקים.
אפס אני מאיתך לכבוד גם מעט לא זכיתי,
כי תוליכני שולל באמרים כתינוק."

לסיום: התרגום של שלמה שפאן מעולה כרגיל, אבל חיבתי לשירים השונים כאן אינה אחידה. יש משוררים שהתחברתי אליהם הרבה יותר מאשר לאחרים, והאוסף של תאוגניס, שמהווה את רוב הספר הזה, לא הרשים אותי ברובו.
מומלץ למי שמתעניין ביוון העתיקה ו\או בשירה קדומה. מי שאלו לא תחומי העניין שלו יכול לוותר בלב שקט.

העגונה – חיים גרדה.
מבוא:
לסופר והמשורר חיים גרדה נחשפתי לראשונה בשנת 1985 במסגרת הקתדרה ליידיש באוניברסיטת בר-אילן בו נוהל קורס על שני יוצרים: חיים גרדה ויצחק בשביס זינגר. נחשפתי הן לשירה של גרדה והן לסיפורת שלו. מספר משיריו תורגמו לעברית על ידי ושימשו את תלמידי אותו קורס. אף כי לא באתי מרקע דתי או מסורתי, וכשכזה אני גם היום, הרי שדרכו נחשפתי לזרמים ביהדות הדתית ותיאוריו אותם רתקו אותי.
חיים גרדה שנולד בווילנה ב 1910 'לא עזב אותה מעולם' אפילו שהיגר ב 1948 לארה"ב והתמקם בניו-יורק. "הישארותו בווילנה" הייתה רוחנית, ובאה לכלל ביטוי ביצירתו החשובה. לא בכדי היה הוא אחד המועמדים לפרס נובל לספרות , יחד עם סוצקובר ובשביס זינגר. בכתיבתו המרתקת הוא מתאר גם תקופות שונות מחייו, החל מ "תנועת המוסר" הסגפנית והבלתי מתפשרת [שנוסדה ע"י ר' ישראל סלנטר], ואמר מי שאמר שאם השתייכת אליה פעם "יותר לא תיהנה בחייך", שכן היא דוגלת בביטול תענוגות ותאוות העולם הזה הכובלים אדם לעצמו, המאבק עם היצר, הרחקת הרדיפה אחר כבוד, ומנגד, ההתבוננות פנימה לנפשו של אדם. בהמשך עזב את התנועה הזאת וחבר אל החזון איש, וסופו, שבהיבט הדתי, 'התפקר' והיה לחילוני. הוא ניפטר בשנת 1982 בניו יורק והותיר ירושה עשירה של כתבים. עזבון זה נרכש ב 2013 ע"י מכון ייווא בניו יורק והספרייה הלאומית בירושלים.
מספריו [שתורגמו לעברית] אני ממליץ על :
"שבתותיה של אמא" – עב כרס שהצולח את חציו הראשון לא יניחו מידיו עד שיסיים אותו.
"צמח אטלס" וספר ההמשך שלו "מלחמת היצר [שניהם מרתקים]
בדרכי אליך – ספר שירים [ הרבה על ארץ ישראל: צפת, ירושלים וכו'] זה לצד זה השירים ביידיש ובתרגום עברי.
העגונה – הספר בו עוסקת סקירה זאת בתרגומו של א"ד שפיר ובהוצאת עם עובד, תל אביב.
ספר זה שעל פי שמו ניתן להבין שהוא דן בנושא קשה ומעורר מחלוקת ביהדות [סוגיית העגינות "הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ"], ומדובר בנשים שחיות בהיעדר בעליהן שלא ידוע מה עלה בגורלם, או בסירוב לתת גט, וכל עוד זה לא ניתן, האישה אינה יכולה להינשא מחדש ולקיים חיי אישות ומשפחה מלאים. הסמכות ל'התרת עגינות', כאז גם היום, היא בחזקתו של הממסד הרבני. וישנם בין הרבנים שמחמירים בדין [חומרא] עד כדי התאכזרות שרירותית והיאחזות בכל פסיק הלכתי, אם הוא תקף, או סביר, במצבים המשתנים והשונים אם לאו, כל זאת כדי להישמר מהחשש שהאישה עלולה להיות נשואה ליותר מבעל אחד בו זמנית. מנגד ישנם רבנים הפוסקים בסוגיה זאת לקולא ["סְפק דאורייתא לחומרא וּסְפק דרבנן לקולא"].
מצפים היינו, כקוראים, שהספר יעסוק בעיקר באותה עגונה, אבל חיים גראדה חשב אחרת: הספר עוסק בעיקר בשני רבנים: האחד מקל והשני מחמיר [גרדה עצמו היה קשור לשניים שכאלה: הרב יויזל והיפוכו, החזון איש], והוא מראה בספר זה איך בעיה לוקאלית שכזאת הופכת במהירות "למלחמת עולם" שבין מחנות שני הרבנים, ומשסעת את הקהילה היהודית הנחלקת בין אהדה לרב זה לרב האחר. אומרים שאחד הקריטריונים בהם נבחנת יצירה שהופכת אותה ואת יוצרה לקלאסיים היא, שהיא עומדת במבחן הזמן והמקום. הספר 'העגונה' בהחלט עונה למבחן פרמטר זה, קחו את האירועים, נתקו אותם מהתקופה ההיא והניחו אותם מחדש בכל תקופה אחרת, לרבות בימינו, אם בישראל, או בכל קהילה אורתודוקסית בכל מקום בעולם והוויכוח יצוף ויעלה מחדש בכל עוז.
ברור, שלכל יצירה ימצאו חסידים ומנגד מי שיקטלו אותה. הדבר שכיח בכל דיסציפלינה, למשל במוסיקה: היש ספקות שברהמס, בטהובן וצ'ייקובסקי היו מהמלחינים הגדולים של הז'אנר הרומנטי? אז מי לא מכיר את "האם אתה אוהב את ברהמס"? או מוסיקאים המתייחסים אליו כ"ההוא עם הזקן"..." כמה חושבים שהמוזיקה של צ'ייקובסקי היא 'קיטש', והמנצח הנודע סיר תומאס ביצ'ם אמר על בטהובן: "זהו מלחין מסוג ג' שהצליח לשדרג עצמו לסוג ב' ברביעיות האחרונות שלו...". ולענייננו, בזמנו הצלחתי למצוא מבקר אחד בשם חיים גלטשטיין שפסל הן את הספר והן את הסופר ובהמשך אני בא אתו חשבון, ואיני מחדש הרבה באמרי "אם אינך יודע משהו, לך ולמד את זאת או כתוב ביקורת קטלנית" . התרשמותי מהספר הייתה נלהבת. מספרים שנפוליון הוציא פקודה לפיה בכל מקום אליו הוא מגיע יקדמו אותו ב 40 מטחי כבוד של תותח. כשהגיע לעיירה אחת ולא שמע את רעם התותח ציווה להביא בפניו את ראש העיר. "האם אתה יודע על חוק זה"? שאל אותו, "כן אדון נפוליון", "אז למה לא ירית"? הוסיף הוא וחקר, "אדון נפוליון, אני יכול לתת לך 70 סיבות טובות..." "ובכן"?, "סיבה ראשונה, אין לי תותח!", "מספיק, סיבה אחת מספקת" ענה לו נפוליון, אני יכול להביא הרבה סיבות כדי לנמק את גדולת הספר "העגונה" אבל כדברי המשל, בודדות תספקנה.
1. הספר מרתק. כתוב בדינמיקה ובקצב התקדמות הנשלטים על ידי הסופר, הוא יודע בדיוק מתי להאיץ ולאתגר את יכולת הריכוז של הקורא ומתי להרפות את הקצב ולהניח לו לעכל את מה שצבר. הוא יודע 'למתוח' את הקורא עד גבולות הטעם הטוב ולהרפות זמנית כדי לחדש את המתח. הטכניקה שלו כל כך טובה עד שלמרות שהוא מאריך בתיאורים אפילו של דמויות שוליות, הרצף העלילתי אינו נפגע והמתח נשמר.
2. מי 'שכביכול הגיבורה', כאמור לעיל, אינה הגיבורה, היא רק כלי, עדשה וזכוכית מגדלת כדי להתמקד בשני הגיבורים הראשיים: רב דוד ורב לוי הורוביץ.
3. האוניברסליות של הדמויות והגיבורים: כאמור לעיל, אני פגשתי בחיי מספר "כפילים חיים" לכל אחד מהדמויות. הם דומים לגיבורים, בצורה החיצונית, דרך לבושם, ובאורחות חייהם ולא רק בחשיבה. קחו אותם והביאו אותם לווילנה של לפני מלחמת העולם השנייה והם היו משתלבים בה ללא צורך בטרנספורמציה.
4. לסופר יכולת העברת תיאור מדויק של חיי היהדות החרדית בווילנה, ממש ציור פיגורטיבי היורד לכל פרט, לפעמים ציוריו המילוליים מזכירים לי ציורים של הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב. זה בא לידי ביטוי לא אחת בתמונות, אפיזודות, ריבוי הדמויות: אנשים העוסקים במלאכותיהם, באינטריגות שלהם, בדאגותיהם, בשמחותיהם, בכאביהם הגופניים, בגאוותנות, ברצון ההיחשפות או ההסתתרות, בחולשותיהם ובגבורתם, בטרגיות ובקומיות שלהם. הנה תמונה שכזאת שבחרתי כדי להמחיש את כוונתי: תמונה בה ההמון נושא את ארון העגונה לביתו של רב לוי הורביץ [הרב המחמיר], המון מוסת, בראשו נושאי הארון, מתנדבים "רחבי כתף" שככל שמתקדמים וסערת הרוחות שהוליכו שוכחת, מתחילים לרטון שיש להחליפם לפני שהארון "שובר כתפיהם". יש שם תיאור טיפוסים עשיר – בעלי מלאכה, בעלי החנויות ונשותיהם, תיאור בגדיהם [לפי סוג עיסוקיהם], המון שלא בא להלוויה, הוא בא להפגנה, מצהיר שירצח את הרב אבל בעקבות התחוללות דרמתית ליד בית הרב בה מופיע הוא וניצב לנוכח פניהם באומץ בבגדי השבת שלו, פתאום זעקות הרצח הופכות "לריטון זעם", תנועתם חסרת המנוחה הופכת לחסרת ביטחון "נינועות מתנחשלת" החנוונים קטני הקומה מסתתרים מאחורי כתפי הבחורים "הקומתנים הגברתנים" ההמולה הופכת "למלמול" שגם הוא "גוסס". חמתם שחכה והם נזכרים שצריך ללכת לעשות פרנסה. ובלי הומור 'ברויגלי" אי אפשר וראו את דמותו של "הפזלן מחוטט הפנים" שדווקא בשל היותו פזלן מתעקש הוא להוכיח מיומנות בקליעה באבנים לצורך ניפוץ שמשות... אני מקצר כאן בתיאורים ויש שם שפע שכאלה, - ברויגל לא יכול היה לצייר תמונה טובה מזאת.
5. התיאורים מתארים את היפה בחברה החרדית כמו גם את המכוער והמקומם: חיים גלטשטיין מבקר את התיאורים שבספר, ומגדיר אותם "מעשים החמורים ממעשה סדום ועמורה" , "הספר רצוף שנאה וויכוחים", "משאיר על היהודים רושם רע מאד", "נועד לבזות את היהדות החרדית". תשובתי לגלטשטיין היא: מאימתי התעסקות ספרותית בצד רעיוני מהווה אבן בוחן לאיכותו של ספר?, ובאשר לביקורת השלילית על קהילה זאת, מעניין מה הייתה יכולה להיות ביקורתו של גלטשטיין על נביאי הזעם שבתנ"ך ועל התנ"ך עצמו. כללית בספר יש ביקורת מצד אחד על ההשלמה עם חוקי דת מחמירים ונוקשים, וגם על הצורך לשחק לידי ההמונים שלא אחת בוחרים באפיקורסיות, ומנגד הוא מדבר על הצורך באיזון הבא לידי ביטוי ומתגלם בדמות "הרב המקל" רב דוד.
6. הספר בנוי במתכונת של הטרגדיה היוונית, והוא בעל נוכחות מאסיבית של 'הגורל' ["מויירה"] גיבוריו נשלטים ע"י הגורל מבלי שתהיה להם השפעה על מהלכיו. בדמיוני אני רואה חרקים שנתפסו בסבכה של קורי עכביש, הם מבינים שהם נתונים במייצר אך לא מבינים שכל תנועה שיעשו במטרה להיחלץ רק תסבך אותם יותר ואין מנוס, הסוף הוא בלתי נמנע. מי שרואה את הפן הזה ביצירה מבין ששתי האפיזודות האחרונות בספר: ההתאבדות הפיסית של העגונה, וההתאבדות הרוחנית-נפשית של רב לוי הורביץ אינן מלודרמטיות, ולא ייתכן שהספר היה נגמר אחרת. ואם בטרגדיה יוונית עסקינן, הרי שבה מופיעה "האורקסטרה" [מעין מקהלה מדברת שבין תפקידיה גם לעשות אתנחתא וגם להסביר את המתרחש לצופה] בספר זה מוצאים מקבילה – הלכי הרוח, הדעות והמחשבות של ההמונים והדמויות השוליות ביותר.
7. המרקם הספרותי מזכיר לי לפחות שתי יצירות מופת מעולם המוסיקה: הבולרו וגם את La Valse [הוואלס], שנכתבו ע"י המלחין האימפרסיוניסטי הצרפתי הדגול מוריס ראוול [1875-1937], שתיהן יצירות הפותחות כמעט מאפס אך צוברות נפח, עצמה, כלים מוסיקליים, הרמוניות עד שמגיעות כמעט לפיצוץ צפוי הבא בתזמון מדויק אפילו שנשמע מפתיע. בעגונה, חיים גראדה יוצר כדור שלג המתגלגל במדרון, צובר נפח ומהירות, לא ניתן לעצירה, ואחת דינו שיתרסק ויתנפץ בהתנגשות הסופית ואגב כך יסב נזק לא רק לעצמו, גם לסובב אותו.
לסיכום: זאת, לדעתי, יצירת מופת, מהטובות שקראתי והפקתי ממנה תובנות והנאה ספרותית עצומה. אני ממליץ עליה בחום.
תודה שקראתם רשימה זאת.
ישראל אפרים בר-און - פרוייקה

טוב חיים גראדה יש בו משהו שונה מאוד מבשביס זינגר. לא סתם התבטא על ב"ז כשזכה בנובל: "טרגדיה לעם היהודי". מעבר לפרשנות הצהובה שחיים גראדה התקנא בו בב"ז, מובאת גם הדעה הפשוטה שחיים התנגד בעיקר לאופי הרומנים שלו שרוויים במין ובסחי אנושי ששייך רק לגוים (כמובן) ולא כלכך מתאים לתאר תקופה יהודית מוארת שכזאת בצורה שלילית ו'בוטה', בייחוד אחרי השמד הגדול.

ובכן, לפי הרושם שלי הוא לא היה היחיד שהתנגד, וזה באמת מציב אותו במקום הנגדי לב"ז:
הרומנים שלו מאוד אחרים, ואמנם הוא לא מתבטא בלשון שלוחה ובתיאורים פרוצים, אבל הוא מיטיב לתאר את כל התקופה דאז בלשון עדינה שעדיין מרגישה אותנטית. גם התיאורים הרומנטיים שלו יותר מאופיינים בהסתר יהודי וניכר שלפעמים על אהבה קשה לו לכתוב בצורה הפשטנית והחייתית.

נושא העלילה כשמו של הספר, על העגינות. מבלי להיכנס לנושא המורכב והקשה הזה, הכל מסופר בלשון ציורית ואמיתית שמשאירה המון טעם. חיים מתאר מעשה שכיח ועמוס קונפליקטים בוילנא היהודית, "ירושלים דליטא" דאז, שעם כל רגע בסיפור, הוא מקבל טעם יותר ויותר טרגדי.
מרל העגונה רוצה לינשא בשנית, ועם פנייתה לדיין השכונתי שכבר מסובך עם ועד הרבנים, הוא נוטה להתיר לה להתחתן שוב, מה שגורם לדרמה גדולה ולתכונה רצינית בעיירה שלהם.
עם התפיסה שכל מורה הלכה הוא מגלה ולא יוצר, (כלומר, הוא דמות רבנית שעליה ניתן לסמוך שיקלע לאמת שהתורה דורשת כמה שאפשר, ולא יוצר בעצמו הלכה, ככה שכשמדובר בבני אדם, הטעות והמחלוקת תהיה שכיחה שם) ניטשת מלחמה שכוללת חרמות ולקיחת צדדים עם כל סוגי האנשים של העיירה.
מי שקרא כבר את צמח אטלס יזהה מהר את התכונות שמאפיינות את הדמויות של חיים גראדה, עם הדמות הרבנית שאוגרת בתוכה כפירה, חששות, עקשנות ופנאטיות, סוג של 'אנטי גיבור' כזה שמאוד קל להתחבר אליה.

נהניתי מאוד מכל דמות שהיא, ולקראת הרבע האחרון של הספר הייתי בצורה טוטאלית בפנים. תהליך הסיפור של העלילה בנוי מאוד טוב, ומוליך רק למקום אחד.
ספר מדהים וסופר מדהים, ולדעתי בין הגדולים של התקופה.

אומר מראש, לא קראתי את הספר, לא כי לא רציתי אלא כי אי אפשר. מה שכן ניתן לעשות זה לשמוע אותו ואכן שמעתיו.

המילה סטאלג פירושה בגרמנית מחנה שבויים. זוהי סדרת ספרים שפורסמה בשנות השישים שעסקה בנושא יחסים בין שבויים ושבויות לשובייהם הנאצים בתקופת מלח"ע השנייה. הספר הנ"ל הוא אחד המפורסמים שבסדרה אם לא הידוע שבהם.

לספר התוודעתי אחרי שראיתי שמישהי חיפשה אותו ברשימת הספרים המבוקשים של סימניה. מייד הסתקרנתי כי אך אפשר שלא אחרי כותרת כל כך פרובוקטיבית. מה המשמעות שלה? האם הסופרת הייתה באמת כלבתו של הקולונל לפי הפירוש המילולי של המשפט או שיש לעניין כוונה אחרת? תמונת השער של הספר עוד יותר מרדנית: אישה בחזייה, נראית כסובלת, ועליה סימני הצלפת שוט וסימן צלב קרס על המצח. גם חיפוש אחרי סופרת בשם מוניק קורנו מגלה שזה שם בדוי ואין באמת סופרת כזאת.

עד כמה שזה נראה לנו צעקני בימינו, אתן ואתם יכולים ויכולות לדמיין כמה צעקני זה היה בשנות השישים כשהספר פורסם, קראו לו ספר תועבה, ועד כדי כך שאחרי שהוא פורסם מייד נעשה ריקול לכל הספרים. אמרו שהוא משחית את הנוער. שרדו מספר חד ספרתי של ספרים שהספיקו להיקנות על ידי צעירים חובבי הז'אנר ומאז עותקים אלו הגיעו לידי מספר זעום של אספנים. למיטב ידיעתי אפילו לספרייה הלאומית אין עותק שלו.

לכן אי אפשר לקרוא אותו, מציע לכם גם לא לנסות כי אין להשיג אותו. אך מה שכן אפשר לעשות זה לשמוע פודקאסט של שליישית חברים שמקריאים ותוך כדי משוחחים על הספר. הם שאלו עותק מאספן שמחזיק עותק של הספר ברשותו. (חפשו "סטאלג" באפליקציית הפודקאסטים החביבה עליכם או גלשו אל staleg נקודה co נקודה il)

הם מקריאים פרק אחרי פרק ותוך כדי דנים על מה שנקרא, אומרים את דעתם, נרגשים, נחרדים ונפעמים מהקשיחות והבוטות של הספר, מהיצר האנושי לשרוד שמפגינה ננסי גיבורת הספר ומאכזריות הנאצית שמפגין קולנול שולץ (וחברותיו וחבריו יש לומר)

ועל מה הספר בכלל? הספר מספר על אישה צרפתייה בשם ננסי שעולמה משתנה כאשר הגרמנים כובשים את צרפת. בעלה האהוב אנרי נלקח ממנה על ידי הקולונל לאחר שננסי העזה להתחצף אל האחרון ולהשפילו בפני חייליו (או כך הוא ראה את פני הדברים).
ננסי מספרת לפסיכיאטר שלה את כל הסיפור, בלי להשמיט אף פרט, ומספרת מה קרה, מה הרגישה ומה חשבה, אחרי שהקולונל לקח אותה איתו בחזרה לגרמניה, בשל התואנה שהיא "מרגלת חשובה" וכל מה שאירע בחווילה שלו. ועם כל התיאורים של ננסי, אני יכול לומר שהספר הזה יותר שערורייתי ממה שציפיתי שהוא יהיה.

אני אסכם בתיאור של הספר שאחד משלישיית המגישים אמר בפרק ה-3 של הפודקאסט: "הספר הזה טוב יותר ממה שהוא היה אמור להיות". אני מוכרח להודות שאני מסכים איתו.

היום הלכתי לחוף הים (ליד יפו - עוד נמל פיניקי לשעבר), וכשפני לשקיעה סיימתי לקרוא את הספר הזה, המספר את סיפורה של קרתגו, אולי המעצמה הימית הראשונה. למעשה הספר מרחיב ומתייחס לתרבויות ים-תיכוניות חשובות אחרות: היוונים, האטרוסקים ועוד. זהו ספר מעורר דמיון, מרחיב אופקים, מלווה באיורים ומפות (מעט מדי לדעתי). פה ושם מרשה לעצמו המחבר לספר אירועים או פרשנויות לממצאים שספק אם אכן התרחשו או שעומדים בביקורת המחקר, אבל בכל מקרה יש כאן אוסף סיפורים ואנקדוטות מרתקים, דרכם מתגלות יכולותיו המרשימות של האדם בעת העתיקה לחקור את הסביבה הימית.
לו יכולתי לקחת עכשיו סירה ולהפליג בעקבות סיפורים אלה...

תעלוליה של סופי או בשמו האחר של הספר: כיצד החיות המסכנות של סופי הולכות בדרך כל ארץ בזו אחר זו.
אזהרה: הביקורת אינה מיועדת לאוהבי חיות [ שונרא, על אחריותך!]
ולכאלה שהם חיות בעצמם פן ייסבלו מסיוטים על ילדה עם שמלת מלמלה הרודפת אחריהם וטורדת מנוחתם.

סופי היא ילדה קטנה בת 4 החיה במאה ה-18 עם אימה, המטפלת ובן דודה פול שפוקד את ביתה יום-יום. [יש לה אבא אבל הוא נמצא מחוץ לבית, בעיסוקיו ולכן הוא לא בדיוק דמות פעילה בסיפורים]

סופי היא ילדה חמודה, טובת לב אך מגרעה אחת לה: היא איננה צייתנית, היא עקשנית!

אי הצייתנות גורמת לה להסתבך בשלל אירועים, כולל כאלה שהם מסוכנים.

כשהתחלתי בקריאת הספר הרהרתי ביני לבין עצמי: בטח זה יהיה בסגנון הרפתקאות דניס של ויקטור דרגונסקי שסיימתי זה עתה, או משהו בסגנון "ילד ושמו אמיל" ספרים על ילדים שובבים, פעלתניים והרפתקנים מהסוג החמוד והנעים..

מצד אחד, לא שגיתי. סופי חמודה, וניכר שהיא פועלת בתום לב, אבל מצד שני...היו סיפורים שפשוט לא ידעתי כיצד להתייחס אליהם.

למשל, ישנו הסיפור "הדבורה" המתאר את סופי ובן דודה פול המשחקים יחדיו להנאתם ופתאום מתגלע ביניהם ריב כלשהו ונוצר מצב שהם לא מדברים ביניהם, באופן טבעי סופי מתרחקת מפול ועומדת על יד החלון כשעיניה מהחינות לפתע בדבורה, היא ממהרת לתפוס אותה במטפחתה.
באותו רגע עולה רעיון לסופי! בתור עונש על עקיצותיה של הדבורה היא תענישה ותחתוך את רגליה...אך אויה! האם נכנסת באותה העת , האם הרחומה שחיות כה יקרות לליבה, שכבר נחלה אכזבה רבה בעקבות מותם של דגיה האהובים [ נחשו מי הרגה אותם?]

וכמובן שהיא מבחינה מיד במעשיה של סופי, ומענישה אותה קשות, והעונש שהתקבל הוא: סופי חייבת לענוד את חלקי הדבורה כשרשרת על צאוורה עד שחלקי הדבורה יפלו מעצמם.

ואם חשבתם שזה המוות היחיד של חיה כזאת או אחרת..טעיתם. בספר מוצאים את מותם בשלל דרכים: סנאי, אפרוח, צב, חתול, תוכי, חמור!

רק אחרי שהצב מתפגר, האם מבינה שאסור לתת לסופי בשום אופן אף חיה כי בדרך כלשהי יגרם מצב שהחיה תפח נשמתה. [ אם זה עקב חוסר זהירותה של סופי בהשגחה על החיה המסכנה...או לחתוך אותה לחתיכות בשביל ארוחה דשנה ללא המודעות כי למעשה היא מתייסרת ואחריתה תהיה מרה..ציינתי דגיגים?]

וברשותכם, שאלה: כיצד היא לא חשבה על כך לאחר מותה של החיה הראשונה?!

גם שיטות החינוך של האם שנויות במחלוקת, לפחות השיטה עם הדבורה, היה עדיף שהאם הייתה מסבירה לבתה באריכות מדוע אסור לנהוג בצורה זו בבעלי חיים, העונש היה too much, זה היה די מחריד ומזעזע.

[ והספר מוגדר כספר ילדים! שתבינו!]

כמובן שישנם סיפורים שאינם מתרכזים בתעלוליה של סופי שיוצאים מכלל שליטה וסופם לגרום לחיות ללכת בדרך כל ארץ, אבל למעשה, הם לא רבים.

[לדוגמא: סופי מחליטה לסלסל את שערה כמו חברתה ולכן הדבר הנדרש לדעתה הוא הרטבת השער במי גשם...מהמרזב...או הפרק שסופי מקבלת בובה חדשה ישר מהאריזה]

בכל אופן, ולמרות הכול, זהו ספר טוב, אם כי הרגשתי לא בנוח למקרא תיאורי בעלי החיים המתים..אני חושבת שהסופרת הגזימה עם כמויות הסיפורים על נושא זה, מכיוון שזה היה יכול להיות יותר משעשע ושובה לב בלעדיהם, כי סך הכול הספר כתוב טוב, זורם ומעניין לקריאה אבל אני מניחה שתיאורי המיתה השונים ירתיעו לא מעט אנשים מלקרוא. [ כולל ילדים]

וחבל, כי יש לספר הזה נקודות חיוביות. בדמותו של פול, למשל. הילד המתוק וטוב הלב שמוכן ומזומן להפגין את אצילותו ולהלחם בזאבים למען בני משפחתו[ אני לא מגזימה, יש סיפור שסופי הגרגרנית מחליטה להפר בפעם המי יודע כמה את אימרת אימה ונשארת ליד שיח פטל כשהאם והבן דוד צועדים להם, בעוד האזור שורץ זאבים]

או החברות המתוקות של סופי שבאות מפעם לפעם לבקר שאף על פי שסופי כמעט הרעילה אותן בשוגג, מוכנות לסלוח לה ומבינות כי למעשה סופי אינה עושה זאת מזדון אלא שהיא שלומיאלית וחסרת אחריות מאוד.

יתרה מכך, האווירה בספר נעימה, אווירה כפרית של המאה ה-18, שעבודת כפיים חקלאית הייתה מנת חלקם של רבים.

וגם ישנה התעכבות על ערכי המוסר, הסברים מנומקים ומפורטים בנוגע למותר ואסור, מדוע השקר הוא רע בתכלית, ועוד אמירות חינוכיות כגון אלה.


האם לקרוא בספר או לא, היא בסופו של דבר החלטתכם, חברי אתר יקרים.