ביקורת ספרותית על חיים חדשים - ספריה לעם #55 מאת ברנרד מלמוד

---

סימור לוין- אינטלקטואל יהודי מניו-יורק, בוגר אוניברסיטה ובעל תואר שני באנגלית- עובר בשנת 1950 למערב כדי לפתוח בקריירת לימוד בקולג׳ קסקדיה, אורגון. מהות ׳המערב׳, מאמין לוין, מבטיחה את הגשמת תקוותו ליצור לעצמו חיים חדשים כמורה לאנגלית, כיוון שהמערב משקף את פראות וטוהר הטבע. החיים במערב הרחוק הם פשוטים יותר, פחות מעורבים פוליטית מאלו שבניו-יורק, ונראים קלילים יותר- בלי יותר מדי אחריות. המערב הוא מטאפורה לעולם חדש, שינוי לטובה, ממלכת אפשרויות והתחלות חדשות. ׳ללכת למערב׳ שווה ערך למציאת ׳הארץ המובטחת׳ במסע האקסודוס של סימור לוין.
בהשוואה למזרח, מערב ארה״ב עדיין היה (בשנות ה-50) בשלב עובּרי של רמת העִיוּר שלו ופיגר, יחסית, אחרי המזרח בקצב השינויים החברתיים ובתחומי החינוך, וכך לא שיקף את ההתקדמות הדרמטית ברמת החיים. בלבישת זהות חדשה של ׳מערבי׳ במעמד מורה לאנגלית בקולג׳, ופיזור (בקרב הסטודנטים) התודעה הליברלית שספג לאחרונה, לוין מוצא הזדמנות לתרום לשינוי חינוכי, וכתוצאה מכך גם חברתי.
מן ההכרח הוא להצביע על כך שלוין מגיע לאיסצ׳סטר (Easchester)- עיירה קטנה וחסרת חשיבות במערב ובתחום האמנויות החופשיות- לא רק עם המזוודה, כובע הפדורה השחור שלו ונחישות לאחוז חזק במזלו הטוב. הידע שלו על המקום מבוסס בעיקרו על מיתוס. המושג שלו על המערב מתכווץ לקונספט של ״המערב כגן עדן […] מבצר הדמוקרטיה ואינדיבידואליזם מחוספס״. בהתחלה הוא נדהם מחברותיוּת המקומיים שעוזרים לו להיטמע ולהתחיל את לידתו מחדש ע״י הרחבת השקפותיו. לראשונה בחייו הוא מתוודע לפיקניק בסגנון ארוחה משותפת (כל אחד מביא משהו ו״פותחים שולחן״ וחולקים), חושיו נחשפים לקצב הטבע והוא מוציא רשיון נהיגה, בלעדיו קשה לקיים חיי חברה במערב. אך מאוחר יותר לוין מתפכח, בגלל שהמרחקים העצומים באורגון, השמיים הפתוחים, היערות והחופים המייצגים חופש אינם יכולים, לבדם, להבטיח לו אפשרויות חופשיות ומעמד של ׳אמריקאי טוב׳. בינוניות המציאות של אמריקה בשנות ה-50, תקופה של חוסר בטחון ומשופעת אמונות פוליטיות, הטילה צל על תהילת המערב. ההתקדמות במלחמת קוריאה, כוחו הפוליטי של סנטור מקארתי והתחושות לגבי שימוש בפצצת אטום היו אמביוולנטיות. קולג׳ קסקדיה הוא חברה תחת משמעת ברזל ידידותית, מרוקנת מדמיון, אידיאלים ותמצית. אפשר להגדיר את אספמיית המערב כמרחבים פתוחים ומקדמים בברכה את מי שמוכן לאמץ דרכים סלולות, אך אינו דורך בשטחים אסורים.
הניגוד בין המזרח המעודכן, המתוחכם והאירופאי באופיו, למערב הריאליסטי בגישתו המקשישה, דמוקרטי יותר אך במובן מסוים מפגר מאחור, מיוצג כגורם להלם תרבותי. מלמוד מאפיין את דמויותיו בסטריאוטיפים ומאפשר ללוין להבחין, תוך זמן יחסית קצר, אך ורק בקווי מתאר של המציאות- חקיינות חברתית, העמדת פנים של שביעות רצון או אומץ מזויף. כבר בעמוד הראשון של הנובלה אפשר להבחין בדוגמית של הבדל קריקטורי בין לוין והחברה המערב-אמריקאית, המיוצגת ע״י ג׳רלד גיליי. הביטויים בהם הם בוחרים להשתמש כשהם מציגים עצמם זה לזה מצביעים על הבדלי המעמד החברתי והמוצא הגיאוגרפי:
״׳מצטער על האיחור. אני ד״ר גיליי.׳ ׳ס. לוין,׳ אמר לוין, בהסירו את כובע הפדורה השחור שלו, שיניו נראות לעין דרך זקנו. ׳מהמזרח.׳״
מוצאו המזרחי של לוין והתואר האקדמי של גיליי מבטאים, בפירוש, את זכות העדיפות. אחרת לא היו מציינים אותם מיד לאחר שהם פוגשים באדם זר. הביקורת החברתית שמלמוד מפגין כלפי המקומיים שולטת בנימת הנובלה. הוא עושה שימוש בסטריאוטיפים ובאופן הקריקטוריסטי בו הוא מציג אותם כדי להדגיש את כוונתו- התפתחות האמריקאי הצעיר במהלך חיפושו אחר אינדיבידואליזם והגדרה עצמית בשנות ה-50 היתה, ללא ספק, בעיה שפשטה בחברה בכללותה. ׳חיים חדשים׳ הוא בעקרון סיפור ייעודו של לוין: ההבנה מהו יעוד זה וההכרה במה שכרוך בהגשמתו. בנוסף, הניגוד החריף בין החיים במזרח ובמערב מגדיל, בתחילה, את אישיותו של לוין ומאפשר לו להגדיר ולהעריך תכונות להן לא היה מודע, ושנית, מאפשר סיכום של עברו. מכאן אין לו דרך חזרה.

קריירה מקצועית אקדמאית והגנה נועזת על הומניות ליברלית הן התוצאות להן לוין מצפה מחייו החדשים במערב. הוא מהמר על התואר השני, אותו השלים לאחרונה, השנתיים בהן לימד בבית-ספר תיכון ועל נחישותו לעזוב את המזרח. ״כשההצעה הגיעה הייתי מוכן לעזוב״. המצב הכללי נראה כמוטה לטובתו: מינוי למשרה בקולג׳, מקום חדש ומעורר השראה, אפס מחויבויות ועתיד מאתגר. מה שנותר מעורפל הוא השאלה האם לוין נכשל במילוי שאיפותיו האקדמאיות בגלל שאינו מחזיק באיכויות המתאימות (מה שמאפשר להגדירו כאידיאליסט עיוור למציאות) או בגלל שבמהלך מסלולו הוא יוצר לעצמו תדמית של קיצוני, אחד מהתמהוניים האנטי-אמריקאים של שנות ה-50. על הטיעון השני אפשר בקושי להגן כסיבה בלעדית לכשלון המקצועי של לוין, למרות שדמותו של ליאו דאפי- קודמו המסתורי בתפקיד ואביו הרוחני- מצביעה על כך שסובלנות כלפי כל גילוי של אינדיבידואליזם המפר את האיסורים הממסדיים, לא אפיינה את הסנטימנט הכללי שרווח בימים אלו. הרקע של שנות ה-50 מוסיף מימד נוסף לשליימלזיות של לוין- שקריירת הלימוד שלו נפתחת בקפיצות שמחה ומסתיימת כשהיא קרועה לגזרים- מאחר ונכפה עליו להסכים לכך שלא ילמד שוב, כמחיר שעליו לשלם בגלל שהכניס להריון את פאולין (אשתו של הבוס לשעבר, גיליי), איתה ועם שני ילדיה המאומצים הוא עוזב את איסצ׳סטר לסן-פרנסיסקו.
שורש כשלונו של לוין כנראה טבוע באידיאליזם ובחוסר היכולת שלו לקבל את העולם כפי שהוא. כבול לאידיאלים שלו, לוין משוכנע שהתנהגות הקהילה בה הוא חי ואותה הוא מכבד צריכה להתאים התאמה מלאה לעקרונות המוסריים שהוא מכיר מהפילוסופים, הסופרים והמדינאים עליהם למד. הוא עצמו מעמיד פני אדם מופתי ואקדמאי לדוגמה. הוא מנסה, ללא הפסק, לתקן את הקולג׳ הלא-מושלם (ולא-אקדמאי, לתפיסתו), ולהתגבר על חסרונותיו הטבעיים כמורה צעיר ולא מנוסה באמצעות משמעת עצמית קפדנית. אך מאמציו נכשלים, מעשיו והקריירה שלו מתהפכים והוא זוכה למעמד חדש- לוין השליימל. הפעם מקור ביש המזל שלו הוא אופיו. ככל שהוא ממשיך לפשל, הוא מעמיק את הזלזול שהוא חש כלפי מעשים וחיים של אחרים, במיוחד כלפי עמיתיו. האידיאלים המופרזים שלו מונעים ממנו מלהשיג את הקריירה האקדמאית לה הוא מייחל, והוא לא מצליח למצוא בפקולטת הקולג׳ דמות אקדמאית שתשמש לו כמודל. בסופו של דבר לוין מסיים את חייו המקצועיים כלוּזר מוחלט. הוא מפסיד בקרב נגד הקונפורמיזם, גן העדן האקדמאי והאידיאל העצמי- אך למזלו הוא מתבגר מספיק בשביל שיוכל לחיות בעולם האמיתי.

את חייו ה׳שלישיים׳ (השניים הראשונים הם המעבר למערב והקריירה המקצועית)- חיי האהבה- מצליח לוין להשיק בהצלחה. עדיין, יש לומר שלפני שאהבה הופכת למטרה חדשה בחייו, הוא כמעט נואש מהעובדה שאהבה היא לעולם אינה לא-מורכבת. הוא נמשך לרעיון ה׳אהבה׳ אך לא בהכרח לאדם מסוים או למציאוּת האהבה, הדורשת ממי שיוזם את היחסים לקבל את האחריות להשלכותיהם. מאחר ולוין אף פעם לא מפגין בגרות במידה שתספיק לו להתמודד עם תפקידו, פרשיות האהבה שלו נכשלות.
לוין מגשש את דרכו באפלת הפרקטיקה של האהבה כשהוא בוחן גישות ופרטנריות שונות בגלל שהוא מחזיק בשתי דעות שונות. מצד אחד הוא עוקב אחר ההגיון, מצד שני הוא מעדיף את התנאי שהוא מציב מראש. הבלבול הזה גורם להתפוררות במוחו של לוין כשהוא מחליט, למשל, להתחיל ולסיים את הרומן שלו עם הסטודנטית החושנית נדלי (Nadalee) המרסטאד, או כשהוא חוזר לפאולין. חוסר ההחלטיות שלו נובע מחוסר בגרות ובטחון עצמי נמוך. הוא מנסה לחזק שני חסרונות אלה בעזרת ידע תאורטי, בו הוא משתמש כמגן לאמיתויות חסרות הבסיס בהן הוא מאמין. הבלבול בין הגיון לתנאי מוקדם עומד בבסיס כשלונותיו להגשים את מטרותיו המוגדרות:
״פאולין: ׳תגיד לי, מה אתה מצפה מהחיים?׳
לוין: ׳סדר, ערך, הישגים, אהבה.׳״
למרות שהוא, יחסית, ברור בקשר למטרות חייו, הוא נכשל בבואו להגשימן. סדר, ערכים, הישגים ואהבה הם בדיוק ארבעת התחומים שעומדים במרכז האנדרלמוסיה של עלילת הנובלה, גם כשהיא מגיעה לסופה. ערכים אלו יוצרים פלטפורמה לשאיפות החיים החדשים שלו, אך הוא מתמודד איתם כקורבן פסיבי של ההרס העצמי שלו. הוא מגלה, למרבה הצער, שניסיונותיו להגשמה בשתי הדרכים (הגיון ותנאי) מסתיימים, לרב, באופן לו לא התכוון.
ביחסיו עם פאולין לוין מצליח להדחיק חלק מהתכונות הטמועות בו. הוא נוטש את התקוות המקצועיות שלו בתמורה לאהבתה. האהבה מזינה את שגשוג חייו החדשים, בהם הוא הופך לאדם טוב יותר. להיות אהוב ולהיות מסוגל להעניק אהבה מזכים אותו בסטטוס ה״אדם של עקרון״. עבור מעמד זה לוין מקריב את עתידו המבטיח, למרות שלוקח לו קצת זמן לנער את ספקותיו. בשלב מסוים נראה כי האהבה הופכת למעין תרגיל אינטלקטואלי של אומץ והתמדה לשם האחריות.
כשהוא סוף סוף משלים עם השלכות החלטתו ומקבל ברצון את תפקידו החדש, זהו רגע נצחון אישי של מעורבות מוסרית על פני צרכים אישיים.
במבט קרוב וביקורתי יותר, אפשר להגיד שפאולין היא זאת שמכוונת ושולטת בחייו של לוין. למעשה, כפי שיתברר מאוחר יותר, היא זו שיזמה את הקריירה שלו בקולג׳ קסקדיה- את חייו החדשים- כדי לחזור על רומן זהה שהיה לה עם מאהבה המנוח, ליאו דאפי. נוכחותו של דאפי והעבר שלו עם פאולין, הם שקובעים את גורלו של לוין.
הרומן בין פאולין וליאו משחק תפקיד עיקרי בהרכבת חייו החדשים של לוין, אך יש לזקוף לזכותו את פריצת הדרך הסופית, שמצביעה על התפתחות מוסרית של אישיותו ושינוי בערכיו. התקדמות שכזו בחייו של אדם עומדת במרכז הנחת היסוד של מלמוד: אנשים יכולים להשתנות. הנסיבות אולי נשארות כפי שהיו, אך מבחינה רוחנית הן מתעלות על סביבתן. ההתרחשויות הן, בסופו של דבר, מעשה ידינו.

עבור מלמוד התחלת חיים חדשים היא תמיד תוצאה של קונפליקט בין חירות אנושית ומגבלות אנושיות, כשהדגש הוא על המגבלות. לוין לא מתחיל את חייו החדשים כשהוא מחליט להתגבר על עברו כשתיין ומנסה להפוך למלומד ומורה מצליח. רק לאחר שהוא מתבגר מוסרית ולוקח אחריות על פאולין, ילדיה המאומצים והחיים החדשים שעומדים בפתח, הוא מסוגל להעריך את האיכויות הטמונות בחיים חדשים אלו: אהבה ומשפחה משלו. הוא זוכה להתגלות חילונית חלקית. הפעם, החיים החדשים אולי יאפילו על אחריותו כלפי החברה (בגלל שהוא נאלץ לוותר ההוראה כדי לזכות בפאולין), אך הם יביאו איתם אחריות חדשה, של אב ובעל. בנוסף, גם פאולין, שמעולם לא היתה בהריון אך כעת כן, זוכה ל׳חיים חדשים׳ בתוכה- חיים שמעניקים לה משמעות חדשה של אמהות ועתיד מאתגר. תקווה לחיים חדשים וטובים יותר מתחילות שוב, כפי שמגלה הסוף הפתוח של הסיפור.

למרות שהסקירה יצאה לי, שוב, ארוכה למדי, ברצוני לגעת בנקודה נוספת לפני שאסכם. ׳חיים חדשים׳ איננה מ׳הנובלות היהודיות׳ (או הסיפורים הקצרים בעלי האופי היהודי) פר אקסלנס של מלמוד, אך בכל זאת יש פן יהודי כלשהו לסיפור. לוין הוא, כמובן, יהודי (המילה ״יהודי״ מופיעה רק בסוף הסיפור). הנדידה שלו מהמזרח למערב מייצגת, במידה מסוימת, את גל ההגירה (גאוגרפית ומעמדית) הפנימית האבסורדי ביותר שהתנהל על ציר זה: הגירתם של צעירים ניידים, עירוניים ומזרחיים (מזרח ארה״ב) אקדמאים, בעיקרם יהודיים, אל אוניברסיטאות הממוקמות בעיירות קטנות והאגרריות, שלא שמו דגש על מקצועות הומניים כמו על לימוד אלו החקלאיים. מסיבות שונות, ביניהן עליה חדה ופתאומית במס׳ הסטודנטים שנרשמו ללימודים, פתחו מוסדות אלה את שעריהם בפני מחנכים שאך זמן קצר לפני כן סרבו להעסיק- על רקע אתני. הם לא עשו זאת בשמחה, אפילו בטינה. הגל הראשון של האקדמאים היהודים הגיע למקומות עוינים אלה בימי השיא של המקארתיזם, תקופה בה יהודים בדר״כ היו בחזקת חשודים על רקע פוליטי. בזמנים היסטריים אלה כל מי שהגיע מהמזרח העירוני נחשד כמסית או קומוניסט (או שניהם).

ב׳חיים חדשים׳ ברנרד מלמוד ממשיך לעסוק במוטיב ה׳עצמי׳ ובחיפוש הרעב אחר חיים חדשים, בדומה לנובלה אחרת- ׳העוזר׳ (1957). ה׳עצמי׳ הופך למוטיב כמעט בלתי נפרד מהחיפוש אחר חיים חדשים. למרות שהגשמת החיים החדשים משתנה, הגשמת ה׳עצמי׳ נשארת זהה. סימור לוין מוצא את חייו החדשים באהבתה של פאולין ופרנק אלפיין (׳העוזר׳) מקדיש את עצמו לחנות המכולת, העומדת בפני פשיטת רגל, השייכת למעסיקו לשעבר. אך גם לוין וגם אלפיין מוצאים את חייהם החדשים דרך צורות חדשות של הכרה עצמית. החיפוש הקיומי הזה משחזר את דימוי האדם כבן אנוש כפי שכל אחד מאיתנו מכיר, עמוק בפנים, וכפי שההיסטוריה והספרות מימיהן המוקדמים חשפו בפנינו.

* נקרא באנגלית, תרגום הציטוטים ושמות הדמויות או המקומות באחריותי.

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על חיים חדשים - ספריה לעם #55