ביקורת ספרותית על העגונה - ספריה לעם #53 מאת חיים גראדה
ספר מעולה

---

טוב חיים גראדה יש בו משהו שונה מאוד מבשביס זינגר. לא סתם התבטא על ב"ז כשזכה בנובל: "טרגדיה לעם היהודי". מעבר לפרשנות הצהובה שחיים גראדה התקנא בו בב"ז, מובאת גם הדעה הפשוטה שחיים התנגד בעיקר לאופי הרומנים שלו שרוויים במין ובסחי אנושי ששייך רק לגוים (כמובן) ולא כלכך מתאים לתאר תקופה יהודית מוארת שכזאת בצורה שלילית ו'בוטה', בייחוד אחרי השמד הגדול.

ובכן, לפי הרושם שלי הוא לא היה היחיד שהתנגד, וזה באמת מציב אותו במקום הנגדי לב"ז:
הרומנים שלו מאוד אחרים, ואמנם הוא לא מתבטא בלשון שלוחה ובתיאורים פרוצים, אבל הוא מיטיב לתאר את כל התקופה דאז בלשון עדינה שעדיין מרגישה אותנטית. גם התיאורים הרומנטיים שלו יותר מאופיינים בהסתר יהודי וניכר שלפעמים על אהבה קשה לו לכתוב בצורה הפשטנית והחייתית.

נושא העלילה כשמו של הספר, על העגינות. מבלי להיכנס לנושא המורכב והקשה הזה, הכל מסופר בלשון ציורית ואמיתית שמשאירה המון טעם. חיים מתאר מעשה שכיח ועמוס קונפליקטים בוילנא היהודית, "ירושלים דליטא" דאז, שעם כל רגע בסיפור, הוא מקבל טעם יותר ויותר טרגדי.
מרל העגונה רוצה לינשא בשנית, ועם פנייתה לדיין השכונתי שכבר מסובך עם ועד הרבנים, הוא נוטה להתיר לה להתחתן שוב, מה שגורם לדרמה גדולה ולתכונה רצינית בעיירה שלהם.
עם התפיסה שכל מורה הלכה הוא מגלה ולא יוצר, (כלומר, הוא דמות רבנית שעליה ניתן לסמוך שיקלע לאמת שהתורה דורשת כמה שאפשר, ולא יוצר בעצמו הלכה, ככה שכשמדובר בבני אדם, הטעות והמחלוקת תהיה שכיחה שם) ניטשת מלחמה שכוללת חרמות ולקיחת צדדים עם כל סוגי האנשים של העיירה.
מי שקרא כבר את צמח אטלס יזהה מהר את התכונות שמאפיינות את הדמויות של חיים גראדה, עם הדמות הרבנית שאוגרת בתוכה כפירה, חששות, עקשנות ופנאטיות, סוג של 'אנטי גיבור' כזה שמאוד קל להתחבר אליה.

נהניתי מאוד מכל דמות שהיא, ולקראת הרבע האחרון של הספר הייתי בצורה טוטאלית בפנים. תהליך הסיפור של העלילה בנוי מאוד טוב, ומוליך רק למקום אחד.
ספר מדהים וסופר מדהים, ולדעתי בין הגדולים של התקופה.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על העגונה - ספריה לעם #53