Αίσχύλος- Πέρσαι, Ἑπτὰ ἐπὶ Θήβας, Ἱκέτιδες,Ἀγαμέμνων, Χοηφóρoι, Εὐμενίδες, Προμηθεὺς Δεσμώτης

התפתחות הטרגדיה ביוון העתיקה נוצרה מגלגול מיזמורי הפולחן בחגו של דיוניסוס לצורת המחזה. היוונים הקדמונים התעסקו בשני סוגים ספרותיים בגדול, הטרגדיה והקומדיה. מתוך כותבי המחזות ויוצרי עולם התיאטרון העתיק בלטו שלושה טרגיקונים גדולים שלא נס ליחם גם כיום, ויצירותיהם מהוות נכסי צאן ברזל בעולם הספרותי, האומנו

Titus Lucretius Carus-De Rerum Natura

לוקרציוס חי בתקופת הרפובליקה הרומית והיה חסיד תורתו של אפיקורס היווני. יצירה זו, הבנוייה כשיר דידקטי ומחורז, מהווה את המסמך המסכם והממצא ביותר לתורתו של אפיקורס על היקום בו אנו חיים. השיר בנוי משישה ספרים.
החלק הראשון מסביר על התפיסה שהעולם מורכב מאטומים.
חלק שני דן בתנועת האטומים ותכונותיהם.
הספר השלישי עוסק ביחס הגוף והנפש, מציג את התפיסה שהנפש אינה

"כך, בסופו של דבר, את חשכת האימה והפחד
לא תפזרנה קרני החמה, לא יאיר אור הבוקר,
אך הבריאה בעצמה: מהותה ומבנהה וחוקיה."

ספר שרציתי לקרוא כבר המון זמן, סופסוף הגעתי אליו, ואז פרץ הפרומו למלחמת העולם השלישית ואפשר לי לגמוע אותו בין המקלט לבית תוך כמה ימים..

יצירה מאוד ייחודית בנוף העבודות ששרדו לנו מהעולם היווני - רומי: מדובר בעבודה הפילוסופית הראשונה בלטינית שנשתמרה, בספר האפיקוראי היחיד שנשמ

תראו גבירותיי, רבותיי. אני אמביוולנטי. קודם כל, ה' יודע איך שאלתי לתרגום של דיקמן ובסוף הביאו לי את התרגום של יהושע פרידמן. ככה שאני נותן את המחשבות עם תרגום יותר עתיק. העברית הארכאית הקשתה עליי מ א ו ד, במובן שלבסוף עלעלתי בעלילה של הפואמה כדי להבין מה אני קורא. זה בהחלט עזר. כנראה שארצה לחזור לוירגיליוס עם התרגום של דיקמן מאחר והתרגום שלו ל"מטמורפוזות" יחסית נהיר על אף הארכאיות. אבל עד כאן התרגו

האינֵאיס של וירגיליוס היא אולי המפגש המושלם – וגם הבעייתי ביותר – בין שירה מיתולוגית עתיקה לבין פוליטיקה רומית בת זמנו. יצירה זו, שנכתבה במאה הראשונה לפנה"ס, נתפסת בדרך כלל כהמשך ישיר להומרוס: "אודיסאה" עם יסוד נוודי ו"אליאדה" עם יסוד מלחמתי. אולם, מתחת לפני השטח, היא פועלת אחרת: היא מנסחת מיתוס של ייעוד ושל משמעת עצמית, שבו גיבור איננו רק אדם אלא אמצעי היסטורי, כלי בידי הזמן, העיר והמדינה.

אבל

פריקוול רומאי ליקום ההומרי של מלחמת טרויה, ריבוט של האיליאדה והאודיסאה כדי שיתאימו לקורא/מאזין הרומאי אנין הטעם וחדור תחושת העליונות הרומאית.
נכון, אבל גם אפוס מרהיב ומרתק שהצליח בפרקים מסויימים להתעלות על המקור. בולטים במיוחד ספרים ב', ד' ו-ו' (נפילת טרויה, אהבת דידו ואינאס והשאול בהתאמה), מהפרקים הטובים ביותר שקראתי. אותם ספרים שהקריא ורגיליוס בחצרו של אוגוסטוס שזכו להתפעלות רבה.
התרגום ארכאי מע