ביקורת ספרותית על שירת האלגיה היוונית העתיקה מאת שלמה שפאן

---

אוסף של תרגומי שירי אלגיה מיוון הארכאית.
ומה היא האלגיה? ובכן, יש מבוא נהדר שמבהיר, ש"עמדת ביניים בין האפוס ובין הליריקה הטהורה תופסת האלגיה היוונית עתיקה" (עמוד 11).
והאלגיה היא צורת השירה היוונית הקדומה ביותר שנשתמרה מלבד השירה האפית (שהדוגמאות השלמות היחידות שלה מהתקופה הטרום הלניסטית הן הומרוס והסיודוס, עליהם כתבתי כאן כבר. שפאן תרגם תרגום מצוין גם את האפוסים של הסיודוס).

למרבה הצער, מהאלגיה היוונית העתיקה נשמר בשלמותו רק ספר אחד (ונספח קצרצר) של משורר בשם תאוגניס, וכל שאר האלגיות שבידינו הן קטעים או שירים בודדים שבאו באנתולוגיות שונות.

המשורר הראשון המובא כאן הוא קלינוס, משורר מאסיה הקטנה שכתב במחצית הראשונה של המאה השביעית לפנה"ס, בימי מלחמה וסכנה ליישובים היווניים בחוף אסיה הקטנה.
נשמרו 21 שורות שלו בלבד, והן קטע שיר המעודד את בני עירו לצאת למלחמה נגד האויב הפולש, תוך הילול החללים והשורדים בקרבות.
"יען נגזר על אדם מברח לא למצוא מפני מוות,
אף אם יהי מוצאו מן האלים הנצחיים.
יש ונמלט מקרבות ומרעש צלצל כלי הנשק,
אך בביתו גורלו - שם ימצאנו קיצו.
אפס כזה לא אהוב על העם וגם לא יספדוהו, -
לא כן הלז: אם יפול - נד לו קטון וגדול,
יען העם מקצה יאבל על אבדן גיבור חיל.
זה בהיותו בחיים אל למחצה ייחשב.
עין ישאו אל האיש כמו אל חומה מבוצרת,
כי מעשה הרבים הוא האחד הן יפעל."

טירטיוס הוא משורר ספרטני מהמחצית השנייה של המאה השביעית לפנה"ס, וגם הוא כתב בעיקר שירי מלחמה, בנוסף על שירי הלל למשטר ולאורח החיים הספרטניים.
שפאן מביא כאן יותר שורות שלו, והרוח היא בערך כמו הקטע של קלינוס ששמתי לעיל. למעשה, יש אצלו קטע כמעט זהה בסנטימנט על ההלל שחלל יזכה לו אם ימות, והכבוד שיקבל אם יחיה. בכל זאת, ספרטני, אתם יודעים למה לצפות וזה בדיוק מה שתקבלו.

המשורר הבא הוא ארכילוכוס, והוא מיוחד לעומת שני הקודמים.
הוא היה משורר - חייל ששר שירה פרסונלית יותר ופחות מלאת פאתוס ורוח של עקרונות קולקטיביים.
שפאן מביא כאן קטע יפה שבו הוא מתאר איך הוא ברח משדה קרב תוך שהוא משאיר את המגן שלו בשדה - חרפה עצומה עבור היוונים. מדהים לראות יווני מתפאר בכך, זו יציאה נגד כל מערך התפיסות החברתי של תקופתו, ושפאן מביא כאן עוד כמה שירים מחוצפים שלו. אין ספק שאם הייתי צריך לבחור משורר מהאוסף הזה שהייתי רוצה לגלות ששרד ספר שלם שלו - זה היה ארכילוכוס.

"זה מגיני לבב גבר סאיאי עתה ישמח,
נשק בלי פגם, נטשתיו בין השיחים בלי רצון.
מה לי לדאוג למגן, ואני את נפשי הן הצלתי.
- לעזאזל! לי מגן מנו לא רע שוב ארכוש."

"על אסונות ופגעים לבכות, פריקלס, לא יחדלו
עיר ויושביה כולם, לא יתענגו על משתה.
אלה טבעו בגלים, בים הזורם בסאון געש -
אנו ליבנו יכאב, צער ימלא עד אין קץ.
אך האלים, ידידי, לצוקה ולצרה הניצחת
שמו צרי ומרפא: כוח לסבול ולגבור.
האסונות הפוגעים בזה ובזה מדי פעם
סרו אלינו עתה - פצע זב דם נבכה.
אפס מהר הן יפנו אל אחר, ועל כן את הצער
צער ראוי לנשים, חיש לדחותו התאמצו!"
(שיר די סטואי לפני שהסטואיזם נוצר. ולפחות את הערך המסורתי היווני של מיזוגניה הוא לא נטש..)

"לא בקינות הפצעים ארפא, ולהם לא ארע
תענוגות אם ארדוף, חג ומשתה ושמחה."

"שפע עורבים תפרנס תאנה הצומחת על סלע,
כן בנדיבות תקבל זו פסיפילי זרים."
(הערת המתרגם: הוראת השם פסיפילי - אוהבת הכל. הכוונה, כנראה, ליצאנית.)

מימנרמוס הוא משורר הדוניסטי ביותר, ששיריו המובאים כאן סובבים סביב שנאתו העזה לזקנה ואהבתו לתענוגות הגוף.
אני לא אוהב את הגישה הזו. לא מזמן קראתי את החיבור של קיקרו "על הזקנה" בו הוא מתאר את מעלותיה ויתרונותיה, ואני נוטה להסכים יותר עם גישתו. ההדוניזם של מימנרמוס מרגיש לי שטחי ותפיסה לא טובה לאמץ.

סולון הוא המשורר - מחוקק האגדי של אתונה.
השירים שלו הם יצירות פילוסופיות ופוליטיות, ולא בכדי הוא זכה למוניטין אגדי באתונה בפרט וביוון העתיקה בכלל.
שירתו של סולון עשירה מחשבתית. הוא מקפיד להדגיש אחריות אנושית למצב האדם והחברה שלו ולא אלוהית, ומוכיח את בני אתונה על עוונותיהם. קצת מזכיר בתוכחותיו נביאים מקראיים. כמו כן, הוא כן מביע כבוד לזקנה, ואפילו מוכיח את מימנרמוס.

"אך בקולי אם תשמע עוד, מחה נא את אלה מלייך,
גם אל תרגז, אם דבר טוב מני זה אייעצך.
ככה תשים, נעים זמר, שנה ותקן את הנוסח
'לו בשנתי השמונים בוא יבואני מותי!'"

"זאת הקריה, קרייתנו, לעד לא תהיה נחרבת
לא בגזרת האל זוס, לא על פי יתר אלים,
כי למחסה מעליה פורשה את כפיה אתני,
זו כבירת הלבב, בת לאביה העז.
אך את העיר הגדולה להרוס הן יאבו מרוב כסל
האזרחים בעצמם, כי לבצעם כל ליבם.
רוח ראשיה אך רשע מלאה, ולמו נכונו
איד ופגעים למכביר, יען גבהו עיניהם;
כי לא ידעו לעצור מזלול ומסבוא, רק בשקט
את משתיהם לערוך, ככל הניתן, בשמחה[..]"

"מעננים בשמיים גבורת הברד והשלג,
ומברק המבריק רעם ירעם בעוזו.
מאנשים מתנשאים נרחבת קריה ואובדת,
ומסכלות ישועבד עם לרודן ועריץ.
מי שמרחיק ומפליג, לחוף בקלות לא יגיע
לאחרונה, אך עליו כל לחשב מתחילה."

"סבל קשה אם תסבלו, הן זאת רעתכם הגורמת,
אל תחרפו האלים, במו אשם אל תתלו.
העריצים בידיכם גידלתם בתתכם למו סעד,
ובגלל זה באתכם זאת העבדות הרעה.
צעד שועל לאיש - איש מאתכם, כשועל הוא פוסע,
אפס ביחד כולכם - הבל וריק שכלכם.
אוזן תטו לדבר איש לתמורות לשונו בתוך פיהו,
אפס ראה לא תראו מה מעשה יעשה."

כסנופס הוא פילוסוף קדם סוקרטי, שהתנגד לאתנרופומורפיות של האלים, כשהוא יוצא נגד קודש הקודשים של הומרוס והסיודוס בין השאר. מהפרגמנטים ששפאן מביא, כמעט אפשר לקרוא לו קרוב למונותאיזם.
השירה שלו מרתקת, בין השאר בעוקצנות שלה, אבל אין ספק ששיריו שאינם על תאולוגיה פחות מעניינים משיריו הדתיים. אבל זה לא פייר, כי השקפותיו הדתיות כל כך מיוחדות לזמן ולמקום שלו.

"כל דבר חרפה וגינוי הווים באדם עלי ארץ
הומרוס גם זה הסיודוס על האלים העבירו:
פועל גנבה וניאוף ורמה האחד את רעהו."

"סוס ושור פר ואריה - אלמלי בידיים נחנו
גם בכשרון לצייר כאדם ומלאכה לבצע,
תואר אלים תארו אז ואת גופיהם גם עיצבו
מין בדומה למינו, כל אחד בצלמו ומראהו:
סוס בדמות סוס והשור כדמות השוורים עלי ארץ."

"אל יש אחד, הגדול באלים ובני אשת גם יחד,
אין כל דמיון בו לבני התמותה לא בגוף לא ברוח."

"לאמיתו של דבר לא היה עוד אדם ולא יהי,
איש שיבין באלים ויבין כל אשר אדברה.
אף אם יקרה המקרה ואמת הוא יביע מושלמת, -
לא ידעה בעצמו, כי בכל יד דמיון הן שוררת."

והנה הגענו אל האחרון באוסף, הלא הוא תאוגניס ולמעלה מאלף שורות השיר שלו ששרדו. המשורר האלגי היחיד שזכה לכך שספר שלם פרי עטו נשמר.
נראה שתאוגניס היה אציל שנושל ממעמדו בעירו כשבני המעמד הנמוך הדיחו את המשטר האריסטוקרטי, וכך הוא נדד ביוון, מר לב, עני ומחזיק באופן מובהק בתפיסות אריסטוקרטיות ארכאיות בקשר לסדר חברתי.
השירים שלו ממוענים למאהב הצעיר שלו (מנהג רווח ברוב יוון באותה התקופה) כמעין שיעורי חיים או תובנות מושכלות, והמסר שלהן הוא מאוד פשטני, הרבה פעמים סותר זה את זה, מלא נהי על "המצב היום" (בכל דור היו אנשים שהתבכיינו על מצב הדור הנוכחי לעומת הקודם, זה מקסים.) ומריר. יש בשירה שלו פה ושם טונים הדוניסטיים, עם תיעוב זקנה, אבל הוא גם מאוד רואה את עצמו כפוף למוסר הארכאי היווני ומשבח אותו.
למעשה, הספר שלו מחולק לשניים: חלק עיקרי עם 1,230 שורות, וחלק שני עם קצת יותר ממאה שורות.
למה יש חלק שני? כי כנראה הספר שלו שימש לפדגוגיה לאור הפשטות והאופי החינוכי שלו, אבל הוא גם כתב שירי אהבה לנערים, והיוונים היו די מוזרים ביחס שלהם לארוטיקה כלפי נערים: מצד אחד זה היה מאוד נפוץ ומקובל חברתית, מצד שני החברה לרוב עודדה את הנער להיות "קשה להשגה" ולעגה למבוגרים שהיו רודפים אחרי נערים. וכך קרה ששירי האהבה של תאוגניס סיימו ב"ספר" אחר.
בכל מקרה, השירים האלו די פתטיים. ברובם הוא פשוט מתחנן לנערים שישיבו לו אהבה או מתמרמר על חוסר ההדדיות.
כמו שאתם מבינים, לא מאוד התחברתי לרוב יצירתו, למרות שפה ושם יש הברקות, ואביא אותן כאן.

"שאת לא קשה את נזקי הסיגים בזהב ובכסף,
קירנוס, ובעל תבונות גם יכירם בנקל,
אפס ידיד וחבר את רוחו בחובו אם יצניע,
יען כוזבת הנה, יען הוות בלבבו -
הם הסיגים הגרועים, שיצרו האלים לבני חלד,
דעת אותם – אין למצוא יגע גדול מני זה,
כי את נפשו של האיש לא תדע ולא נפש האשת,
עד כבהמה תחת עול לא יעמדו לבמחן -
זו לא תכיר אל נכון, עד יום יעבור או יומיים -
יען תכופות יכזב תואר מראה האדם."

"טבע מרבה חליפות גלה, לבבי, לידידיך,
אל רגשותיו של כל איש את רגשותייך כוון.
כושר מרבה הרגליים סגל לך, רב הטבעת:
סלע, אליו ידבק – לו במראהו ידמה.
לך גם אתה בשביל זה וצבע החלף מדי פעם,
יען תבונה וזריזות מן הקביעות הן ייטבו."

"הנה, קליאריסטוס, באת, במים עזים כי הפלגת,
באת, מסכן, אל איש דל, דל בהיותך גם אתה.
אפס, קליאריסטוס, אל ירכתי הספינה שום נשימה
כל שחנוני אלים, כל שעימנו נמצא.
לא אחסוך את היש, אבל לקבל את פנייך
גם לא נביא מן החוץ, יתר על מה שאיתי.
אך מאשר ברשותי נגיש את הטוב, ואם רֵעַ
יט אל סיפך, לו ספר, כי היננו ידידים.
אם לחיי אז ישאל, אתה לו אמור והגידה:
רע מצבי מהיות טוב, טוב הוא מהיות בכל רע,
עד כי אחד מידידי אבותיי גם אוכל לארח,
אך הרבים לקבל – לא יעמוד בי כוחי."

ונראה לי שהכי נכון לסיים עם שיר מפורסם של תאוגניס, שמנבא את הישרדות שירתו.

"תתי לך הכנפיים, בהן מעל מרחבי מים
עוף תעופף ותרום קל גם על ארץ כולה.
לא יפקד מקומך בסעודות גם בכל משתי יין,
ובשפתותי הרבים שבח שמך ינשא.
בחלילים זכי צליל זמר יזמרו בני הנוער
החמודים לשמך זמר ערב וצלול.
אף אל שאול עת תרד, אלי סתר האופל בארץ,
שם בתי הדס, בהם רבו הבכי והילל, -
זכר שמך המהולל גם אז לא יאבד עדי נצח,
כי לעולם בין בני איש חי יישאר שבחך,
קירנוס, והוא יסובב יבשת יוון ואייה -
בחצותו מי הים, ים הדגה הנצחי.
לא על גב סוס תינשא, אבל זוהר חסדן של המוזות
העטורות סיגלים יישאך לבאות.
חי תישאר לכל איש המוקיר בלבו שיר וזמר,
ארץ כל עוד תעמוד, שמש כל עוד בשחקים.
אפס אני מאיתך לכבוד גם מעט לא זכיתי,
כי תוליכני שולל באמרים כתינוק."

לסיום: התרגום של שלמה שפאן מעולה כרגיל, אבל חיבתי לשירים השונים כאן אינה אחידה. יש משוררים שהתחברתי אליהם הרבה יותר מאשר לאחרים, והאוסף של תאוגניס, שמהווה את רוב הספר הזה, לא הרשים אותי ברובו.
מומלץ למי שמתעניין ביוון העתיקה ו\או בשירה קדומה. מי שאלו לא תחומי העניין שלו יכול לוותר בלב שקט.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על שירת האלגיה היוונית העתיקה