ביקורת ספרותית על על טבע היקום - DE RERUM NATURA מאת טיטוס לוקרציוס קרוס
ספר בסדר

---

"כך, בסופו של דבר, את חשכת האימה והפחד
לא תפזרנה קרני החמה, לא יאיר אור הבוקר,
אך הבריאה בעצמה: מהותה ומבנהה וחוקיה."

ספר שרציתי לקרוא כבר המון זמן, סופסוף הגעתי אליו, ואז פרץ הפרומו למלחמת העולם השלישית ואפשר לי לגמוע אותו בין המקלט לבית תוך כמה ימים..

יצירה מאוד ייחודית בנוף העבודות ששרדו לנו מהעולם היווני - רומי: מדובר בעבודה הפילוסופית הראשונה בלטינית שנשתמרה, בספר האפיקוראי היחיד שנשמר בשלמותו, באחת מעבודות הפילוסופיה השיריות היחידות שנשמרו בשלמותן עד ימינו, וביצירה ששרדה באורח ניסי כמעט בעותק אחד בלבד בעולם, במנזר בגרמניה, והצליחה להגיע לידיו של איש רנסאנס אחרי למעלה מאלף שנים שהיא נחשבה אבודה.

זה ספר שכתוב במשקל השירה האפית, ופורש לפנינו את התאוריה האפיקוראית בנוגע לטבע היקום.
האפיקוראים האמינו שהכל מורכב מאטומים (ובהכל אני מתכוון *הכל* - גם אור, קול, מחשבות, חלומות..) שיצרו את עולמנו באקראיות וללא מגע אלוהי. האלים קיימים, אבל הם חיים בשלווה מושלמת ומוחלטת, כיאה ליצורים חסרי כל פגמים ועליונים. הם מורכבים מאטומים עדינים כל כך שהם לא יכולים בכלל להיות מורגשים על ידינו או לגעת בעולמנו, ומכיוון שהם מאושרים לחלוטין, לא אכפת להם מאיתנו בשום אופן והם מעולם לא התערבו בעולמנו.
או, כפי שלוקרציוס אומר את זה:
"כי האלים מטבעם בוודאי נהנים מאלמוות,
הם מבלים ימיהם בשלוות-נצחים ובשקט;
מה רחוקים הם מהבלי העולם התחתון, מן הארץ!
צער ודווי לא ידעו - רחוקה סכנה מבני-שחק,
שפע-כל-טוב בידיהם, לא ישעו לחסדי-זרע-אשת,
או לצדקת האדם, וזרים להם כעס וזעם." (ספר 2, 645 - 651)

אין שום קיום לאחר המוות היות והנפש לא יכולה להתקיים ללא הגוף, היא מורכבת מאטומים עדינים בהרבה מאלו של הגוף ולכן בהכרח כשהגוף מפסיק להתקיים גם הנפש חדלה מלהתקיים.
לכל תופעה ביקום יש הסבר מערכתי שנובע מהתאוריה האטומית ומעוד תפיסות חומריות מוחלטות. הכל עובר כאן דיון ומקבל הסבר לפי התורה האפיקוראית: תופעות טבע, מחשבות, רצון חופשי, אור, התפתחות הציביליזציה, מגפות, חומר, גשם, הרי געש, מחזור המים, היווצרות החיים, ברקים, רעמים, הנשמה, ועוד ועוד..

החקירה של הטבע כאן לא נעשית לשמה, כפי שאפיקורוס עצמו אמר באוסף אמרותיו שביקרתי לאחרונה:
אִלּוּ לֹא הָיִינוּ מֻטְרָדִים כְּלָל, לֹא מִן הַמַּרְאוֹת הַמְּאַיְּמִים שֶׁל תּוֹפְעוֹת הַשָּׁמַיִם, אוֹ מִן הַחֲשָׁשׁוֹת בַּאֲשֶׁר לַמָּוֶת, שֶׁמָּא יֵשׁ בְּ[כָל] אֵלֶּה כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ — וַאֲפִלּוּ לֹא מֵחֹסֶר יְכָלְתֵּנוּ לִקְבֹּעַ אֶת הַגְּבוּלוֹת הָרְאוּיִים שֶׁל הַכְּאֵבִים וְהַתְּשׁוּקוֹת, אֲזַי לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים לַעֲסֹק בְּחֵקֶר הַטֶּבַע. (אמרה 11)
אֵין בְּשׁוּם אֹפֶן דֶּרֶךְ לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הַפַּחַד הַקָּשׁוּר לָעִנְיָנִים הַחֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר לְמִי שֶׁלֹּא רָכַשׁ יְדִיעָה מֻשְׁלֶמֶת בְּטִבְעוֹ שֶׁל הַיְּקוּם כֻּלּוֹ, אֶלָּא מַמְשִׁיךְ לַחְשֹׁד שֶׁמָּא יֵשׁ דְּבַר־מָה בַּסִּפּוּרִים הַמּוֹפִיעִים בַּמִּיתוֹסִים. לְפִיכָךְ, לֹא נַשִּׂיג הֲנָאוֹת מֻשְׁלָמוֹת לְלֹא חֵקֶר הַטֶּבַע. (אמרה 12)
כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם חוֹשֵׁשׁ וְאֵינוֹ בָּטוּחַ בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְמָה שֶׁמֵּעַל וּלְמָה שֶׁמִּתַּחַת לָאָרֶץ, וּבִכְלָל בְּנוֹגֵעַ לַיְּקוּם הָאֵינְסוֹפִי, — אֵין תּוֹעֶלֶת בְּהַשָּׂגַת הַבִּטָּחוֹן בַּזִּירָה הָאֱנוֹשִׁית. (אמרה 13)

כלומר, הסיבה היחידה שלוקרציוס לוקח אותנו למסע של אלפי שורות של הסברים רציונליים וחומריים ליקום, היא כי נגזרת מכך פילוסופיית חיים המבטיחה אושר בעולם הזה, שהוא - הוא תכלית הכל, אם אין קיום לאחר המוות.
מטרתו של לוקרציוס כאן היא להסיר ממוחו של הקורא כל חשד, ואפילו קל שבקלים, שיש איזושהי מעורבות אלוהית או קיום לאחר החיים הללו, וכך לשחרר אותו לממש את האושר בעולם הזה.
לא בכדי שמתי בראשית הביקורת את הציטוט המקסים הזה, שחוזר כמוטו לפחות 4 פעמים במשך הספר כולו. מדובר בסיסמה של היצירה, שתופסת בתוכה את כל משמעותה. ואביא עכשיו את הקטע בהקשר רחב יותר:
"הן כמשפט התינוק הירא מפני-כל במו-אופל,
כן נפחד גם אנחנו לאור החמה הזורחת
פחד-חינם - והלוא למורא אין יסוד ואין שחר!
כי אימתנו דומה לרטט הילד בלילה.
כך, בסופו של דבר, את חשכת האימה והפחד
לא תפזרנה קרני החמה, לא יאיר אור הבוקר,
אך הבריאה בעצמה: מהותה ומבנהה וחוקיה." (ספר 2, 54 - 61)

אוקיי, אבל למה דווקא להסביר את הכל בשירה אפית ולא בספר פרוזה? גם לזה לוקרציוס נותן תשובה יפייפיה:
"יען דברים העומדים ברומו של עולם אלמדה,
עז רצוני לחלץ מאימת הדתות זרע-אשת;
יתר-על-כן: על חשכת-עלטה נגוהות אפזרה,
הן חרוזים נעימים הענקתי לעלט-צלמות.
לא לחינם עשיתיה - יש פשר וטעם ליופי:
גם הרופאים ברצותם להשקות לענה את הילד,
לא ימזגוה מיד - ימרחו אז את פי הגביע
נופת ודבש מתוקים, מרוח היטב מכל עבר;
כך ירמו את שפתות התינוק - בערמה ירווהו;
הוא בינתיים ישתה מן הכוס, והרוש לא יזיק לו,
לא יבולע לו לנער מסם המרפא - כי להפך,
רק ארוכה יקבל מחליו ויקום ממדוהו.

הוא הדבר עמדי: תורתי המרה מפחידה את
ההדיוטיות הרבים שאמת מעולם לא שחרו,
אף ההמון מפניה סולד; אך לך בשיר-זמר
כפיארדות האל תורתי אתאווה להשמיע.
לקח-אמת הוא, משוח בדבש השירה - כי אמרתי
בחרוזים הנאים להמציא ללבך שעשוע,
תוך-כדי-כך אלמדנו השכל - ויבין את הטבע,
פשר חוקיהו ילמד, הלכותיו וסדרו ומבנהו." (ספר 1, 931 - 950)

רוב הספר מוקדש להסברים על פרוטו מדע אפיקוראי, ואני חייב להודות שהיה לי קשה מאוד לצלוח הרבה חלקים ממנו.
היצירה מחולקת ל6 "תתי ספרים", מתוכם השניים הראשונים עוסקים כמעט בבלעדיות בתאוריות אטומיות בסיסיות, הספר השלישי בטבע הנפש, ראיות שהיא בת חלוף, ובהפרכת הפחד מהמוות, הספר הרביעי באופן הפעילות האטומיסטי של החושים וקצת ביקורת על חוסר התוחלת שבאהבה רומנטית לסיום, הספר החמישי בסופיות קיומו של העולם, תופעות אסטרונומיות והתפתחות החיים והציביליזציה האנושית, הספר השישי מוקדש ברובו להסברת תופעות טבעיות חריגות כמו אסונות טבע, ומסתיים בתיאור מחריד של המגפה שפשתה באתונה בעת המלחמה הפלופונסית.
אוקיי, אז מתוך הספרים הללו, הראשון, השני והשישי היו הכי משמימים. כפי שאתם רואים, רוב כמעט מוחלט של התוכן שלהם מכיל תאוריות פרוטו מדעיות מורכבות, וצר לי, אבל אני לא מסוגל ולא מעוניין להשקיע את המאמץ בלהבין את התאוריות האפיקוראיות המוזרות והלא נכונות, שהגיעו אליהן מתוך שימוש בלוגיקה של התקופה ואין להן שום רלוונטיות אליי כיום. אני מניח שגם לוקרציוס ואפיקורוס, מתוך גישת התכליתיות שלהם לחקר הטבע כמשמעותי אך ורק בגלל שהוא המפתח לשחרור נפשי, ולא בפני עצמו, לא היו מתעניינים יותר מדי בתאוריות הלא רלוונטיות שלהם בימינו.
מה שכן, לפעמים לוקרציוס מתאר את ההעשרות הפרוטו מדעיות שלו בלשון ממש ציורית ויפה. כך למשל הוא מסביר את תנועת האטומים:
"את בבואת הדברים שהסברתי לך בשירנו
על נקלה תחזה מתהווים מסביב לפניך.
בוא ותראה: כי יחדור זיו-חמה ממרום אל ביתנו
עת יפלח את החושך בנוגה קרניהו החרסה -
שפע גופים זעירים בריקות תחזה בעיניך:
המה נעים וזעים מסביב בחלל הקרניים.
ריב-עולמים בינותם וידמו לצבא במלחמת,
חיל בחיל יריב וגדוד ילחם ברעהו,
איש על אחיו יתנפל וסלד אז ממנו והלאה.
ומתנועות האבק להבין ללא-קושי תוכלה
איך נודדים בריקות גופיפי הראשית עדי-נצח.
כך בעקבות הזוטות אלי דרך-המלך נגיע,
אל נסתרות העולם הגדול ואל דעת הטבע." (ספר 2, 112 - 124)

וכך הוא מסביר אשליות אופטיות:
האניה, בה נשוט, נראית למפליג כעומדת,
אך כנגדה האני(ה) העומד על עגנו - כבורח.
אחו וגבע נראים כרצים בחפזם לקראתנו
בה בשעה שכנפי המפרש תעופפנה קדימה.
הכוכבים ייראו כתקועים בכיפת הרקיע,
אפס - נעים הם תמיד, מעופם המהיר לא יפסיקו:
המה עולים במזרח ואצים למבואם בשמיים,
דרך מאוד ארוכה יצלחו מזלות נושאי-נוגה.
גם החמה וירח ברום, כביכול, לא יזיזו.
לאמיתו של דבר - במהירות נישאים הם באיתר.

רכס הרים כבירים העולה מן המים באופק
(בו אניו תכל הצי עוד מעט בשוטן תעבורנה)
במקובץ כמו אי יראה מרחוק לעינינו.
התינוקות שגמרו הסתובב כסביבון - משתאים עוד
ומדמים, כי החדר ממשיך לדלג מכל עבר
אף עמודיהו רוקדים מסביב - יראים הם עדיין
פן תתמוטט על ראשם התקרה הסובבת ממעל.
(ספר רביעי, 387 - 403)
התמונה המקסימה הזו של תינוק ברומא העתיקה שמסתובב עד שהוא מסתחרחר.. אני מאוד אוהב קטעים כאלו בספרות עתיקה, זה מאוד מחבר אותי לכותבים ולתקופה. הם היו בני אדם כמונו עם כל השטויות שלנו, לא פסלי שיש ומלחמות אפיות. היו החיים עצמם..


עוד משהו שאהבתי, זה שלוקרציוס הרבה פעמים מציין מספר סיבות אפשריות לתופעות מסוימות. למשל הוא נותן מספר נימוקים לכך שהנילוס גואה בקיץ, מספר הסברים לתנועת הכוכבים וכו'. והוא אומר על כך משהו די יפה שמעיד על השימוש בידע הפרוטו מדעי רק למטרות הפרקטיות:
"יש וסיבות מרובות התהוות תופעה תנמקנה,
אך, כמובן, האמת באחת - רק אחת נכונה היא.
כך, למשל, בראותך מרחוק פגר-איש על הארץ,
שבע סיבות למותו תנחש, באזנינו תביע:
אפס - הלא רק אחת, כאמור, דבר-אמת מאשרת.
כי מהיכן הבטחה הבחרב נפל אם בסער,
או ממדווה כלשהו - ואולי - מי יידע זאת? - מרעל?
אף על פי כן, כידוע, מקרה אך אחד הרגהו.
ככה, אפוא, הסברים מרובים מתקבלים על הדעת." (ספר 6, 703 - 711)



הקטעים של לוקרציוס על הפחד מהמוות, על המגפה באתונה, ועל התפתחות הציביליזציה הם האהובים עליי בספר כנראה. לוקרציוס כותב בלשון כל כך יפה. הוא מצליח לרגש בחיבור שלו נגד הפחד ממוות, לזעזע ולהחריד בתיאור הבאמת ברוטאלי שלו את המגפה, שהוא משתמש בה כדי לנגח את הדת ואת האמונה בהשגחה, והתיאורים שלו את התפתחות הציביליזציה הם יצירתיים ולא עד כדי כך רחוקים מההשערות של ימינו.
למשל, לוקרציוס מאמין בתאוריה של מעבר משימוש בעץ, לאבן, לנחושת, לברזל וכו'.. כפי שאנחנו מאמינים.
מה שכן, הוא גם מאמין שבני האדם נוצרו כאשר נוצר באדמה באופן ספונטני רחם, ממנו יצאו תינוקות ושתו מהאדמה חלב, אז יש את זה..

לגבי ה"מדע" בספר, המתרגם שלמה דיקמן ז"ל מביא ציטטה מצוינת בפתח הספר הרביעי:
"כדי להעריך כראוי את מדע יוון הקדומה, אל לנו להתחיל בידיעותיה של האנושות שאותן הקנתה לעצמה *אחרי* היוונים - כי אם נעמוד נא תחילה על בערותה ועל חוסר ידיעותיה *לפני* היות עוד היוונים בארץ. הם היו הראשונים שחשבו על סיבתיות התופעות במונחי תהליכים טבעיים: על כובד ותנועה וחום, על זרעים ומחלות, על פעולות-גומלין של חומרים - במקום אלים ומעשי-כשפים. הם היו הראשונים שהעמידו את הטבע בפני קושיות מסודרות ובעיות אנאליטיות. ובסופו של דבר, אותן קושיות ובעיות הן שהניחו את היסוד לעתידו של המחקר המדעי, למיון המדע וחלוקתו: לפיסיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה, רפואה וכיוצא באלה"
(עמ' 178, הקדמה לספר הרביעי, ויליאם אלארי ליאונרד, "לוקרציוס האיש, המשורר וזמנו")
וכן, אני מבין ומעריך את זה מאוד, אבל בו בזמן אני לא מסוגל לאהוב באמת את הספר בגלל כמה שהוא כבר לא רלוונטי ברובו הגדול. אני מסתכל בהערצה עצומה על האומץ המחשבתי של לוקרציוס והאפיקוראים, על ההשפעה החיובית הגדולה שלהם על הרנסאנס והמדע המודרני, על חשיבותם לחילונות ולהומניזם, אבל הייתי מעדיף בהרבה לקרוא חיבור אפיקוראי שנוגע פחות בפרוטו מדע ויותר ברעיונות המוסריים וה"ארציים" שלהם. למרבה הצער, כפי שכתבתי בתחילת הביקורת, זה החיבור היחיד מהאסכולה האפיקוראית שנשמר שלם עד ימינו.
יש חפירות בפומפיי בהן נתגלתה ספרייה אפיקוראית עצומה שנשתמרה באופן יחסי בזכות התפרצות הר הגעש במאה הראשונה, ומפענחים את הטקסטים הכתובים שם כל העת, אבל עדיין לא פוענחו ופורסמו מספיק טקסטים משם כדי שיהיה לנו משהו קרוב לעוד חיבור אפיקוראי שלם מלבד "על טבע היקום". נו, גם זה יגיע..

מילה על התרגום: כפי ששמתם לב, השפה עשירה ויפייפיה, פשוט תענוג מילולי גם ברגעים המשעממים יותר מבחינת התוכן. שלמה דיקמן היה מתרגם בחסד עליון והתרבות העברית איבדה המון מלכתו מעולמנו בגיל כל כך צעיר, כמו גם מפטירתו של בנו המתרגם הנהדר לא פחות, עמינדב דיקמן, בגיל צעיר גם כן.
דיקמן האב ממלא את הספר הזה בהערות שוליים נהדרות ומעמיקות, כשבו בזמן הן לא אקדמאיות ומוגזמות מדי. יש קו דק בין חוסר באינפורמציה מספקת בהערות לבין יותר מדי אינפורמציה, ודיקמן הולך בו בגאון. הוא מביא בהערות המון קטעים בתרגומים פרי עטו מחיבורים רלוונטיים אחרים לרעיונות האפיקוראיים, כמו למשל המון פסקאות מקיקרו וסנקה, שלא היו אפיקוראים אבל תיארו את המחשבה האפיקוראית.
כמו כן הוא מביא בנספחים המון קטעים מתורגמים מחיבורים אחרים למיניהם, מהתיאור המקורי של המגפה באתונה ע"י תוקידידס, דרך אריסטו בנוגע לנפש, תיאורים של המצב החברתי ברומא בימיו של לוקרציוס ועוד ועוד. זה כמו לקבל ספר בונוס מעבר ל"על טבע היקום" ואני מאוד נהנתי מכך.

חוויה מרתקת גם אם מתסכלת לפרקים. אני שמח שסופסוף קראתי את הספר הזה.
האם אני ממליץ? לא ממש. אני ממליץ בעיקר שתקראו את הקטעים הלא פרוטו מדעיים כאן, כי הם נהדרים, אבל אם אתם לא מתעניינים בתאוריות פיזיקליות עתיקות ובהיסטוריה של המדע חד משמעית אפשר לוותר על קריאת רוב הספר הזה.

נב - מישהו צריך להרים כבר את הכפפה ולכתוב "על טבע היקום" שמתאים לידע של ימינו. אני אודה ורק קצת אבוש, שכשקראתי הרבה מהתאוריות של לוקרציוס לגבי דברים שונים, זה גרם לי לקלוט שאני יודע שההסברים שלו לא נכונים, אבל אני באמת לא יודע בעצמי מה המדע אומר לגבי הדברים הללו היום. אז אני מניח שתודה ללוקרציוס, כי הוא עורר בי סקרנות להשלים את החור בהשכלה שלי לגבי איך אטומים באמת עובדים, מה ההסברים לתופעות טבע שונות וכו'.

נב 2 - אם הגעתם עד לכאן בסקירה שלי אז המדליה ממתינה בדואר.

"אין לו כל ערך למוות -כאין וכאפס הוא לנו,
יען נפשנו בת-מוותה וטבע-חלוף לרוחנו.
הן בדורות קדמונים דאגה וצרות לא סבלנו
עת אדמתנו הציפו צבאות הצורים מכל עבר,
עת העולם ומלואו הזדעזע מסופת המלחמת,
עת סערת הנחשיר הרעידה מוסדות הרקיע,
אף במאזני הגורל נשקלו עתידות-מנצח
על לאומים רחוקים ורבים, על ימים ויבשת.
כך, באחד הימים, כאשר לא נהיה עוד בחלד,
עת תתפרק האחדות הנותנת חיים לכולנו,
לא יאונה לנו רע אחרי הילקחנו לקבר,
שום מאורע או אסון לא יוכל עוד עורר את חושינו,
גם אם גלי הימים יציפו שמיים וארץ."

"זרע מזרע יצמח ויפרה - ומשפט החיים הוא:
לא יקבלם היחיד לצמיתות, כי מורשת הכל הם.
שורה: נגוז העבר. הנגוע נגע בחיינו?
נצח חלף ואיננו בטרם מרחם נצאה.
היא בבואת הדורות הבאים אחרי העדרנו -
כוח הטבע כמו במראה לעינינו יראנה:
מה כאן הפחד הזה? האמנם נוראות ומגור בה?
הן מראותיה שקטים ושלווים פי-שבעה משנתנו!"

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על על טבע היקום - DE RERUM NATURA