שנת 1960 בספרים

טומי וטופנס הם זוג אנגלים בני חמישים שאיבדו את עבודותיהם עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה. הם מחפשים להועיל למאמצי המלחמה נגד הגרמנים, אבל בשל גילם הם לא מתקבלים לעבודה. עד שמגיע לבקר בחור נחמד ומציע לטומי עבודה. טופנס מבינה כי אינו רוצה לדבר בנוכחותה ושם מגיע הטוויסט הראשון בעלילה. מייד בעמודים הראשונים.

לאחר מכן טומי וטופנס אכן מתגייסים לבלשים חובבים מטעם המודיעין האנגלי ומנסים לחקור את תושביה של לאמפטון, עיירת חוף דרומית שבה נמצא בית הארחה שהוא הרמז היחיד שיש להם.

בבית הארחה, מלבד בעלת בית הארחה וביתה הצעירה, ישנם שישה דיירים: זוג מבוגר, אמא וילדה, בחור יהודי־גרמני שנמלט מהנאצים, מוכרת צמחים מלונדון בעלת חזות מאיימת, וגנרל לשעבר.

טומי וטופנס מגיעים כשני אנשים זרים, כל אחד בשם מזויף משלו ובחדר אחר. טופאנס הפכה לגברת בלנסקופ, אלמנה, אם לשלושה ילדים. וטומי קיבל את שמו של מר מדואוס, ג׳נטלמן אלמן בעל עבר מכובד.
כל אחד מבני הבית חשוד מבחינתם, וכל דבר שקורה משנה את חשדם כלפי דייר אחר.
הם כמובן חושדים בכל האנשים הלא נכונים, אבל עצם הימצאותם שם, הנבירה והפעולות שלהם גורמות לדברים לצוץ על פני השטח ולהתגלות.

- ספק ספוילרים -
למעשה, הם כמעט לא עשו דבר, והמקריות פועלת בשבילם. אבל טופנס עם מוחה המבריק מצליחה לרכוב על המקריות ולא מגלה על כך גם לקורא, רק רומזת שתצטרך לעשות משהו נועז בשלב מסוים, היא קובעת עם אלברט לעקוב אחריה, אבל אלברט עושה משהו אחר – מציל את טומי, וכך נראה שהוא זנח את התחייבות המעקב אחריה והיא מעמידה פנים בפני הקורא, כמו בפני האויב, שהיא נופלת בפח.

בתור קוראת עכשווית הייתי רוצה להמשיך לשמוע את כל המחשבות של טופנס, את החשד, את הפיתיון, ואת העקבות שהיא משאירה אחריה. הייתי רוצה להיות איתה, ושהמתח שלי בקריאה יהיה אם אלברט עקב אחריה בסוף או שהשקיע את כל שהיה לו בלהציל את בעלה. שהמתח יהיה מעצם הכניסה שלה לגוב האריות, ולא מהכניסה לגוב האריות בתמימות וטמטום כמו שכריסטי גורמת לקורא לחשוב.
- עד כאן ספק ספוילרים -

העלילה דומה מאוד ל׳רצח באוריינט אקספרס׳, או להרבה ספרי בלש שמתרחשים במקום אחד שבו כולם חשודים. אבל עדיין מהנה לקרוא אותו, יש כמה הפתעות כיפיות בעלילה, וטוויסט מעניין שחזיתי, אבל גם לא חזיתי מראש.

ספר בלש קליל, מתוק מאוד, תקופתי מאוד ומצחיק לעיתים. ומספק חוויה של ספר הרפתקאות, במיוחד בשל ההברקות של טופנס והרוח ההרפתקנית שלה.

מתברר שזהו התרגום היחיד ש ל הספר, משנת 1960, נהנתי מהעברית הישנה, התגעגעתי אליה. אבל עם זאת היו הרבה מאוד טעויות תרגום והקלדה.

שלשום ביקרתי כאן תרגום חדש של אסופה מהאנתולוגיה היוונית. רוב מה שכתבתי שם נכון גם לכאן (וגם דיברתי שם קצת על מה זו האנתולוגיה היוונית), כי גם כאן מדובר במאה אפיגרמות מתוך האנתולוגיה, ויש חפיפה מסוימת בין הספרים, עם אפיגרמות שמופיעות בשניהם.

ההבדל הוא שמאה האפיגרמות כאן הן כולן מתוך שירי הארוטיקה של האנתולוגיה. סה"כ יש כאן כמעט שליש משירי הארוטיקה של האנתולוגיה היוונית.

השירה מצוינת, זה לא השתנה, אבל התרגום כאן ארכאי יותר בהשוואה לתרגום שבתאי. לפעמים אני מעדיף את זה על תרגום שבתאי, לפעמים לא. ראויים גם לציון הבדלים מסוימים בנוסח בין תרגום בנציון בנשלום לבין תרגום שבתאי. אני לא יודע יוונית, אבל השוויתי עכשיו לתרגום אנגלי שתי אפיגרמות בהן כל אחד מהם שונה משמעותית בנוסח מחברו במשפט או שניים, והתרגום האנגלי תומך פעם בבנשלום ופעם בשבתאי, אז לא ברור הקטע..

למשל, תראו אפיגרמה בתרגום בנשלום:
"ליל, הוי, ליל! הוי, ערגה! האישן בזכרי הליודורה?
הוי, עמוד-שחר טעון דמע, ממרור ומכאוב!
זיו חשקנו, היש פליטה בה לך? אם מלחש עוד
זכר נשיקותיי בהגיגייה, כבו?
הדמעותיה רעו לה עליי משכבה? אם אותי היא
אל לבבה תלחץ אף תנשק בחלום?
או אהבה לה אחרת? זאת, מנורה, אל תביטי -
גם זכרי: לשמרה את, נאמנת, הופקדת."

לעומת תרגומה החדש אצל אהרון שבתאי:
"לילה מונע שינה מרוב חשק להליודורה,
ושרטות ציפרניה המוצאות גיל בדמעות
האם נותרה בה מעט אהבה? האם לוהט עוד
זכר לנשיקתי על מיטתה הקרה?
כלום על חבר למיטה היא דומעת, ומאמצת
בנשיקות אל חזה חלום בדוי של דמותי?
או שמצאה לה אהוב, שעשוע חדש? שאף פעם
אל-נא תראי זאת, מנורה, הן הצבתיך כשומר."

והאנגלית שמבלבלת יותר:
"O night, O longing for Heliodora that keepest me awake, O tormenting visions of the dawn full of tears and joy, is there any relic left of her love for me? Is the memory of my kiss still warm in the cold ashes of fancy? Has she no bed-fellow but her tears and does she clasp to her bosom and kiss the cheating dream of me? Or is there another new love, new dalliance? Mayst thou never look on this, dear lamp; but guard her well whom I committed to thy care."

ולהלן דוגמה בה שניהם מסכימים על המשמעות, אבל רואים יפה את הבדל ההתנסחות:

בתרגום בנשלום זה:
"כל בך אהבתי. אשנא רק עינך, הבחין לא ידעה.
הן על כן תמשכי חסד לבני תועבה."

אבל בתרגום שבתאי:
"אני אוהב בך הכל, ושונא רק את עיוורון הרגש
שבעינך הנהנית מאנשים נתעבים."

יש יתרונות לתרגום המורכב יותר של בנשלום באפיגרמות מסוימות, אבל באפיגרמות ה"קלילות" יותר תרגום שבתאי עבד לי יותר טוב.
סה"כ אני מניח שאני ממליץ לקרוא את שני התרגומים. אין חפיפה מוחלטת בתכנים, אבל איפה שיש חפיפה אני בטוח שיהיה לכם מעניין להשוות..

בנציון בנשלום גם מוסיף מבוא ואחרית דבר בהם הוא דן קצת בהיסטוריה של אפיגרמות וכו', והשפה המליצית להחריד שלו בטקסט הצחיקה אותי מאוד. אני יכול לדמיין פרופסור יקה מרצה את המלל הזה.. זה היה כיף לקרוא את הטקסט שלו, עם כל התשוקה שלו לנושא והעברית המאלפת. הנאה של חנון אחד מחנון אחר, אני מניח.

סה"כ מאוד מומלץ, למרות שהעובדה שיש כאן רק מאה שירים מבאסת. אפיגרמות אלו שירים מאוד קצרים..

אביא כאן עוד כמה אפיגרמות שאהבתי:

"לא אנוכי הרעותי לארוס. אעיד לי את קיפריס.
אך בזדון לבבו הוא את קשתו לי דרך.
בי שלהבתו אחזה; שפעת חיצים טעונים אש
ייר בי, לא ייעף המדורה להבעיר.
הוי, אקום נקמתי מהאל, עדה כנפיים,
אף כי אדם אנוכי. כי אתגונן - הארשע?"

"דמע וסוד עליזים, אל אש קיפריס שוב תטילוני.
טרם חילצתי רגליי מלהבתה אוכלה?
לא אחדל לעולם מאהוב. ותמיד אפרודיטה
סבל חדש ללבבי, ירב לכמוה, תייעד."

"יין לא אהבתי. אך אם תחפצי השכריני,
טרם לי תוגש - את טעמי מהכוס.
יען אם בשפתייך את בה תיגעי, הינזר לא
עוד ייקל ועמוד בפיתויי המוזג.
הן יסיע ממך אליי נשיקות הגביע
אף לי ספר יספר מה נעמה נחלתו."

"א. מה תאנק? ב. אוהב. א. את מי? ב. בתולה. א. היפה היא?
ב. הן. בעיניי שלי הנערה חמודה.
א. בה פגשת איפה? ב. בבואי לכרה ראיתיה,
בין שאר קרואים, על הדרגש מסיבה.
א. התקווה להצליח? ב. כן, כן, ידידי! אך חפצתי
חרש אהוב ולא בוא נגד שמש בברית.
א. לא תאבה נישואין כדת וכדין? ב. איטיב דעת,
כי נכסים מרובים לא נחלה העלמה.
א. דעת תיטיב? לא תאהב! שיקרת! כי בעול חושק
לא תביא צווארה נפש, תדע לחשב."

מספר בקצרה על חיי רבי עקיבא ושמעון בר כוכבא
ועל המרד נגד הרומאים.
מוצלח.

"עמוקה התהום שהיתה רובצת בימי הביניים בין היהודים לבין שכניהם הנוצרים… ואף על פי כן היו שתי העדות יושבות זו בצד זו ומסתייעות זו בזו". הספר של כ"ץ עוסק ביחסים המתוחים שבין קהילת המיעוט היהודית לסביבתם הלא יהודית בימי הביניים ובמעבר לתקופת ההשכלה, כאשר הוא מגביל את עצמו ליהדות האשכנזית במובן הגאוגרפי־היסטורי המצומצם של המילה, כלומר בעיקר תחומי גרמניה וצרפת הצפונית.

הספר לא ארוך, פחות מ-200 עמודים, אבל הוא לא בהכרח קל לקריאה. כ"ץ מניח שלקורא יש ידע ניכר במקורות היהודיים ובעיקר בספרות האגדה, התלמוד ופרשניו הראשונים בימי הביניים. כמו גם ידע בקריאה וחשיבה היסטורית. כ"ץ מאוד זהיר במחקר ומשתדל לא לתת לדעות הקדומות להוביל אותו, אלא לנתח את המקורות כפי שהם, ומתוכם להבין כיצד תפס היהודי את דמות הגוי, טבעו, דתו, ומוסרו, וכיצד התנהלו חיי היום יום בשעת שגרה ובשעת מתח. מה היה היחס של היהודים למערכת המשפט ולשלטונות, וכיצד הצליח היהודי, למרות המגבלות שהחברה הנוצרית כפתה עליו, ולעיתים אף ממגבלות שהקהילה היהודית עצמה בחרה לאמץ, לפתח יחסים כלכליים עם הסביבה הנוכרית.
חידושו של כ"ץ בגישה הסוציולוגית־אנתרופולוגית שלו, שביקשה להבין לא רק מה קרה ליהודים, אלא כיצד הם עצמם פירשו את עולמם, את מקומם במציאות הנוצרית שסביבם, ואת דרכי התגובה שהציעו – ממקלט תיאולוגי ועד תעוזה תרבותית.

החלק הראשון מציג את הבעיה, כלומר מציג את מעמד היהודים בתקופה ובמקום, כאשר הפריזמה היחידה כמעט שדרכה נידון האדם היא דתו ואמונתו, וממנה נגזר היחס אליו בכל תחום: כלכלי, חברתי, משפטי ומוסרי. בחלק השני כ"ץ מתאר עמדות שונות, שהולידו טיפוסים שונים שנוצרו מכתוצאה מהמתח, כגון: מומרים וגרים, מקדשי השם, החסיד, המתווכח והמשכיל. בחלק השלישי כץ מתמקד במעבר מימי הביניים לתקופת ההשכלה, כאשר ברחבי אירופה המרכזית והתיכונה הופיעו סימנים ראשונים של סובלנות, שיפור יחס ואפילו התקרבות בין הקהילות.

הספר, אם כן, סוקר את היחסים המורכבים בין היהודים לשכניהם הגוים מראשית ההתיישבות היהודית באשכנז במאה ה-9 לספירה, ועד לפרק האחרון העוסק בהיבט הפוליטי של הסבלנות, שמתמקד במהפכה הצרפתית והיחס ההדדי בין נפוליאון ליהודים בצרפת הליברלית והקמת ה"סנהדרין".
ארחיב מעט בעניין הזה. הסנהדרין הייתה מורכבת מנציגים של קבוצות שונות מכל קצווי הקשת של היהדות המערב אירופאית של אותם ימים, החל ביהודים משכילים מתלמידי מנדלסון שלא ראו את עצמם כפופים למסורת, דרך רבנים סובלניים כדוגמת הרב דוד זינצהיים, ועד לרבנים מסורתיים מגרמניה מהטיפוס הישן שלא נחשפו כלל להשפעת ההשכלה.
מוסד זה נדרש לענות על שתים-עשרה שאלות של נפוליאון, מהן שש שאלות שנגעו ליחס בין היהודים לגויים. התשובות שניתנו מרתקות, כי הן נגעו בהגדרות יסוד של היהדות, ושלא הייתה ברירה אלא לנסח באופן שיהיה מקובל על כל הזרמים בסנהדרין, וגם שיהיו מקובלות על נפוליאון.

אין ספק שהספר מיועד למיטיבי לכת, אני עצמי קראתי בו במנות קטנות, משבת לשבת. הקריאה לא הייתה קלה, אך הרווח המצטבר שהעניקה לי הקריאה עורר מחשבות על משמעותה של קהילה יהודית החיה מול רוב תרבותי, ועל האופן שבו נראית הזהות היהודית מבחוץ. ובעיקר חשף בפני כיצד תפיסות ודעות שאנחנו מקבלים כיום כמובנות מאליהן, הן במקרים רבים תוצאה של התמודדות היסטורית מורכבת, של הוגי הדעות היהודים שנדרשו להגדיר, לדייק, ולעיתים אולי אף לוותר על עקרונות תיאולוגיים מסויימים מבלי לפגוע בליבת הזהות היהודית, כדי לעמוד מול מציאות משתנה. הזהות היהודית נוצרת לא רק מהתבוננות פנימה אלא גם תוך כדי דיאלוג מתמיד עם המציאות שמחוץ לה. זה לא מפחית מערכה של היהדות, אלא דווקא מבליט את גדולתה, ואת שרידותה.

המשפט החותם את הספר, משקף יפה את דרכו של כ"ץ: "חקר ההיסטוריה, אין מתפקידו למצוא בעבר סימוכים לשאיפות ההווה, כי אם להבינו באשר הוא שם, ולהילוות אליו בגילגוליו, ששלבם האחרון הביאנו עד הלום". כוחו של המשפט יפה לכל מחקר היסטורי באשר הוא.

אמ;לק: אם אתם קוראים ספר פילוסופיה יווני אחד - תקראו את זה. וגם אם אתם רוצים להיכנס לעומקה, זו נקודת התחלה מצוינת.

בשמחה הגעתי לספר השלישי של כסנופון שאני קורא עד כה. האיש שהיה שכיר חרב, פילוסוף, מפקד צבא, הרפתקן, בעל אחוזה, חברם של מלכים, תלמידו של סוקרטס, היסטוריון ועוד ועוד.. אחת הדמויות המרתקות ביותר ביוון העתיקה, ותאמינו לי שהתחרות מאוד קשה.

אחת הנקודות החשובות ביותר בכסנופון זה שהוא תלמידו היחיד של סוקרטס מלבד איזה בחור פחות מוכר, אפלטון משהו, שהכתבים שלו הגיעו אלינו.
לסוקרטס היו המון תלמידים, שהלכו וייסדו אסכולות פילוסופיות משל עצמם, שונות מאוד זו מזו ברעיונות שלהן ואפילו במיקומן הגיאוגרפי (אחד מתלמידיו ייסד את האסכולה שלו בלוב!) ולמרבה הצער שלי, כמעט שום דבר מהכתבים שלהם לא נשמר.
אנחנו יודעים שהם כתבו, אנחנו אפילו יודעים שהם כתבו על החוויות שלהם עם סוקרטס עצמו, אבל כמעט ואין לנו שמץ מה תוכן הכתבים הללו..
מכאן, ש95% ממה שאנחנו יודעים על סוקרטס ההיסטורי מגיע מאפלטון, שכל כתביו השתמרו.
כסנופון אמנם לא ייסד אסכולה פילוסופית משל עצמו, אבל הוא מאוד אהב את סוקרטס שהיה המנטור שלו בתור נער, ולאחר ההוצאה להורג של האיש הדגול הזה, כסנופון הקדיש 4 חיבורים לכתיבה על סוקרטס בתור אפולוגטיקה אל מול המלעיזים את שמו גם לאחר מותו ואל מול גזר הדין שלו.
3 מתוך החיבורים הללו פורסמו בתרגום של הוצאת שלם תחת השם "דיאלוגים סוקרטיים", וסקרתי אותם כאן בעבר. אבל החיבור לשמו נתכנסו, "זיכרונות", הוא הארוך ביותר בפער נכבד מכולם, ויצא בתרגום של מאגנס אי שם בשנות ה60.
אני חייב להגיד שמאוד חששתי מהתרגום הזה, כי יש לא מעט תרגומים ישנים שהם פשוט סבל לקריאה. אפילו "אנאבאסיס" של כסנופון זכה לתרגום עברי מתישהו בשנות ה50 או ה60, ומרוב שהתרגום הזה היה ארכאי ומעיק, אני פשוט עברתי לתרגום אנגלי מודרני למשך רוב הקריאה..
אבל לא, למרבה המזל זה תרגום מצוין. השפה נהירה. כסנופון כתב פשוט, ללא פעלולים מילוליים או התפלפלויות לשוניות, והתרגום הזה לא מנסה לסבך את הכתיבה שלו.

לספר עצמו:
זה ספר שמהווה אפולוגטיקה לסוקרטס לאחר שכל מיני מחברים כתבו התקפות עליו גם עשרות שנים לאחר הירצחו בידי רשויות אתונה.
בתחילת הספר כסנופון מתייחס ישירות לטענות נגד רבו בתביעה ומראה עד כמה הן לא היו מבוססות במציאות; סוקרטס הואשם בכפירה באלים בזמן שכסנופון מספר על האדיקות שלו; הוא הואשם בהשחתת הנוער בזמן שהוא פעל על מנת להחדיר בהם ערכים ובגרות; הואשם באי כיבוד החוק, וכסנופון מספר איך הוא עמד על עקרונות החוק גם בכהונתו בתפקידים רשמיים מטעם המדינה וגם בזמן שהדמוקרטיה האתונאית בוטלה ע"י ספרטה ומשטר רודני עלה לשלטון תוך ביצוע פשעים.
מה שכן, הפוליטיקה של סוקרטס שמבצבצת כאן מדי פעם היא די אריסטוקרטית ומנוגדת לדמוקרטיה האתונאית (כפי שהאשימו אותו) מה שהגיוני בהתחשב בכך שאפלטון ידוע לשמצה בשנאתו העזה לדמוקרטיה, וכסנופון גם הוא לא בדיוק היה מחסידי השיטה הזו; הוא בילה שנים רבות בספרטה, התיידד עם מלכה, והעדיף את האוליגרכיה הספרטנית.

כסנופון ממשיך את שאר הספר בסיפור לא שיטתי במיוחד של אנקדוטות, דיאלוגים ואורח חייו של סוקרטס כפי שהוא הכיר אותו. יש מעברים אינטואיטיביים מנושא לנושא, וזה מרגיש טבעי לחלוטין.
התחושה של הספר הזה היא קצת כאילו אתה באזכרה, ושני חברים טובים מדברים על החבר המשותף שאבד להם לפני שנים.
יש כאן דיאלוגים מרתקים מבחינה רעיונית, למשל על החשיבות של ידידים וידידות, או על המשמעות של צדק. יש כאן גם כמה דיאלוגים עם שיטת הדיאלקטיקה הסוקרטית האהובה עליי מאפלטון, אבל הדגש של כסנופון בדמותו של סוקרטס שונה מאוד מהדגש של תלמידו המפורסם יותר; בעוד שאפלטון התרכז בפנים הרעיוניים המופשטים, במטאפיזיקה, בתהליך המחשבתי והלוגי וכו', כסנופון מביא לנו סוקרטס שהוא הרבה יותר down to earth, מעשי ו"תכלסי".
סוקרטס שבספר הזה הוא אדם שמובא לנו לא כמי שיש לו רק שאלות (כמו בהרבה דיאלוגים אפלטוניים מוקדמים) או כמי שחוקר את רומו של עולם (אפלטון האמצעי והמאוחר), אלא כמי שמביא לידידים שלו עצות פרקטיות לגבי שיפור ההתנהגות שלהם, שגשוג חברתי, תיקון קשרים משפחתיים, תעסוקה, טיפול בגוף ובבריאות.. המחשבה שלו נתונה לכיצד האדם הפרטי יכול להצטיין כמיטב יכולתו, ולא להרבה דברים מעבר לכך.
סוקרטס של כסנופון מבקר ציירים, פסלים, שריונאים, שרי צבא, פילגשות צמרת (בדיאלוג די קורע, שמתחבר לקטע קורע מצחוק ב"משתה" של כסנופון, בו סוקרטס מעיד על עצמו שהוא סרסור. בזמנו לא הבנתי מדוע, אבל עכשיו.. וואו, הוא באמת היה סרסור רציני.) ועוד מיני טיפוסים שונים בעיר.

מה שמעניין בסוקרטס של כסנופון זה עד כמה הוא סטואי, או פרוטו סטואי, בגישה שלו לחיים.
יש כאן המון קטעים על החשיבות של מתינות באוכל, שינה, מין וכו', יש כאן שיח ארוך מאוד ומאלף על המשמעות של כיבוש היצר, הכרה עצמית, ספורט ועוד.
זה סוקרטס שאני מרגיש שמאוד השפיע על הסטואיקה ועל האפיקוריזם. בטח ובטח בהתחשב בכך שסוקרטס של כסנופון אפילו דוחה את החקר המטאפיזיקלי לשמו כמעט מיותר(!) כי עדיף להתרכז במה שעוזר לאדם ישירות בחיים האלה.

אני חייב להגיד, יש כאן המון דברים לקחת מהם השראה בעצות ובהתנהגות שסוקרטס מבטא באשר לאופן החיים עצמו.
יש כאן דיאלוג בין סוקרטס לבין בחור צעיר שמנסה לקרוא המון ספרים של חכמי ומשוררי העבר כדי ללמוד איך להיות אדם טוב, וסוקרטס פשוט מראה לו שהוא צריך ללכת ולהכיר את עצמו ולאמץ את החושים הביקורתיים שלו. זה הרגיש כמעט כאילו סוקרטס מדבר אליי, כי אני במצב דומה לזה של בן שיחו בדיאלוג הזה.

אולי אפילו יותר מסוקרטס האפלטוני (שקראתי מעט שלו - רק דיאלוגים מוקדמים ואמצעיים, וממש לא הגעתי עדיין למפלצות כמו "המדינה" או "פילבוס", אז קחו את זה לא עם גרגר מלח אלא עם הררי מלח) סוקרטס של הספר הזה נראה לי הכי חשוב, מרתק, נגיש, ורלוונטי לאדם הממוצע.
אם אתם קוראים ספר פילוסופיה יווני אחד - תקראו את זה.

לפינת הקטעים שאהבתי, קשה יהיה להביא כאן קטעים בודדים, כי הספר הזה נבנה על דיאלוגים מצוינים שמוליכים לתובנות שלו, אבל אביא כאן את הקטעים הקצרים יחסית (דגש על "יחסית") שאהבתי מהיצירה:

מן הראוי שלא לפסוח על ויכוחו (של סוקרטס) עם אנטיפון הסופיסט. אנטיפון ניגש פעם אל סוקרטס, מתוך כוונה למשוך ממנו את חבריו, ובנוכחותם של אלה אמר לו:
- סבור הייתי, סוקרטס, שדין העוסקים בפילוסופיה הוא להיעשות מאושרים יותר; אבל לך, כפי הנראה לי, הביאה הפילוסופיה את ההיפך [..] אתה חי חיים שאפילו עבד לא היה מחזיק מעמד אצל אדונו שכך מפרנס אותו. הנך אוכל ושותה מן הזול שבזול: מלבושך לא זו בלבד שהוא גרוע, אלא אחד הוא בקיץ ובחורף, ולעולם אינך נועל נעליים או לובש מעיל. ושוב: אינך נוטל כסף, שברכישתו יש משום קורת רוחף ובעליו חיים בהרחבה ונוחיות גדולה יותר. ובכן, אם הנך עתיד ללמד את בני לוויתך לחקות אותך [..] עלייך לראות את עצמך כמורה למסכנות.
על זה השיב סוקרטס:
- כפי הנראה לי, אנטיפון, הנך מניח, שחיי ארורים במידה כזו, שברי לי שהיית מעדיף למות מאשר לחיות כמוני. הבה אפוא נתבונן בשאלה בשל מה נראים לך חיי קשים. כלום משום כך, שמורים הנוטלים שכר מוכרחים להשלים את המלאכה שעבורה קיבלנו תשלום, ואילו אני, שאיני נוטל כסף, אין לי כל הכרח לשוחח עם מי שאינני רוצ בו? ושמא פוסל אתה את אורח חיי, משום שמזונותיי, כביכול, אינם מבריאים ומחזקים כשלך? ושמא קשה יותר להשיג את מזונותיי מאשר את שלך, משום שהם נדירים ויקרים יותר? ושמא נהנה אתה ממזונותיך משאני נהנה משלי? כלום אינך יודע, שמי שנהנה ביותר מן האכילה זקוק פחות לתבלין, ומי שנהנה ביותר מן השתייה מתגעגע פחות למשקה שאינו תחת ידו? אשר למעילים, הנך יודע, שמחליפים אותם בשל הקור והחום, ונועלים נעליים כדי שלא לוותר על הטיול בשל הכאב הנגרם לרגליים; והנני שואל, אפוא, אם ראית פעם, שאני נשאר בבית יותר מזולתי מחמת הקור, או שנלחמתי עם מישהו על הצל מפני החום, או שנמנעתי מללכת אל המקום שרציתי משום שרגליי כואבות. כלום אינך יודע, שאדם חלש, שמאמן את גופו, עולה על החזק שבעולם, שמזניח את האימונים, בכל מה שהוא מתאמן בו, ונעשה מוכשר יותר ממנו לשאת את העמל הכרוך באימוניו? וכלום אינך חושב שאני, האממן את גופי בלי הרף כנגד פגיעה, מוכשר יותר ממך, שאינך מתאמן, לסבול כל דבר? וכדי שלא להיות משועבד לאכילה ושתייה ולתאוות הבשרים, כלום חושב אתה שיש אמצעי מועיל יותר מאשר להנות מתענוגים נעימים יותר, שלא זו בלבד שמשמחים את לב האדם בשעת מעשה, אלא גם נוטעים בו תקווה שיועילו לו לעולם? ועוד: בוודאי ידוע לך, שמי שאיננו רואה את עצמו מצליח בשום עניין לא ישבע נחת; ואילו המרגיש שהוא עושה חיל בחקלאות או בעסקי ים או בכל משלח יד כלשהו, שמח בהצלחתו. כסבור אתה, אפוא, שהשמחה הכרוכה בהישגים מסוג זה שווה היא אל שמחת מי שמאמין, שהוא הולך ומתעלה במידותיו, וקונה לעצמו ידידים טובים משהיו לו? והרי זוהי האמונה שאני הוגה בה תמיד.
ובמקרה שהמדינה או הידידים זקוקים לעזרה, מי פנוי יותר לדאוג לסיפוק צרכיהם, מי שחי כמוני, או מי שאתה רואה אותו כמאושר? למי קל יותר לשרת בצבא, לאיש שאיננו יכול לחיות בלי מותרות, או לאיש שמסתפק מכל הבא לידו? מי ייכנע קודם בימי מצור, מי שצריך לדברים שקשה ביותר להשיגם, או מי שמסתפק במה שנמצא בקלות? דומה, אנטיפון, כאילו אתה סבור, שהאושר אינו אלא פינוק ובזבוז כספים; אבל לדעתי מידה אלוהית היא שלא להיות נצרך לשום דבר, ומי שצרכיו מועטים ככל האפשר, הוא הקרוב ביותר לאלוהות. ומאחר שהאלוהי הוא הטוב בתכלית, הרי מה שקרוב יותר לאלוהי, הוא הקרוב ביותר לטוב בתכלית.
(ספר א', ו'1 - 10)

ומי הוא לדעתך היודע את עצמו? כלום מי שאיננו יודע אלא את שמו? או מי שהגיע לידי הכרת כוחותיו על ידי כך, שבחן את עצמו כדי להיווכח מה ערך לו במילוי תפקידו של האדם, כשם שקוני הסוסים אינם מתאמרים לדעת את הסוס, בו הם מתעניינים, עד שלא יחקרו אם הוא נוח או עקשן, חזק או חלש, מהיר או איטי, ובכלל מה טיבו בכל הנוגע לתכונו תהמועילות והבלתי מועילות במילוי תפקידו של הסוס? [..]
וכלום לא ברור הדבר, שמאושרים הם בני אדם היודעים את עצמם, ואילו המשלים עצמם אומללים הם בתכלית? שהרי הראשונים יודעים מה יאה להם, ומבחינים בין מה שבכוחם ובין מה שנבצר מהם לעשות; ומתוך עיסוקם בעניינים שהם מבינים אותם, ישיגו מה שדרוש להם ויצליחו. ומשום שהם מתרחקים מעניינים שאינם מובנים להם, הם נמנעים משגיאות וכישלונות; ומשום כך מיטיבים הם לבחון גם את האחרים, ועל ידי המשא ומתן איתם הם משיגים את הטוב ונשמרים מרע. ואולם אלה, שאינם יודעים את עצמם, אלא טועים בהערכת כוחם, מגלים אותן התכונות גם ביחסם לבני אדם אחרים ולכל ענייני החיים. אינם יודעים מה דרוש להם, או מה הם עושים, או עם מי יש להם עסק, אלא שוגים בכל אלה, ומשום כך אינם משיגים את הטוב ונופלים ברעה. ועוד: היודעים מה הם עושים מצליחים בעסקיהם, וזוכים לכבוד ולתהילה; המצליחים כמוהם שמחים לבוא במגע איתם, וגם הנכשלים מבקשים את עצתם והגנתם, תולים בהם את תקוותם להצלחה, ומכל הטעמים הנזכרים מחבבים אותם יותר מכל אדם. ואולם אלה, שאינם יודעים מה הם עושים, שוגים בבחירתם ומחטיאים את מטרותיהם; ולא זו בלבד שהם מפסידים וניזקים על ידי כך, אלא אף נעשים הם ללעג ולצחוק משום כישלונותיהם, וחיים בביזיון ובאי כבוד. ועיניך הרואות, שגם המדינות שאינן יודעות את כוחותיהן, ונלחמות עם התקיפות מהן, מקצתן נהרסות כליל, ומקצתן נאספות מחירות לעבדות.
(ספר ד', ב', 25 - 29)

אפילו התענוגים, שהם כביכול מטרתה האחת הויחידה של ההשתעבדות ליצר, אין בכוחה של השתעבדות זו לזכות אדם בהם, ואילו כיבוש היצר אין כמוהו מקור לתענוגים [..] ההשתעבדות ליצר אינה נותנת לו לאדם להתגבר לא על רעב וצמא, לא על תאוות המין ולא על נדודי שינה. והרי אי אפשר לו להנות מן האכילה והשתייה והתשמיש, וגם מן המנוחה והשינה, אלא לאחר שהמתין והתאפק עד שהתענוג שבפעולות אלה נעשה גדול ככל האפשר. משום כך, מי שמשועבד ליצרו אינו יכול להפיק תענוג של ממש מהפעולות ההכרחיות והרגילות ביותר. רק כיבוש היצר נותן לאדם כוח לשאת את התלאות שהזכרת, ועל ידי כך גורם לו להנות מן התענוגים האמורים הנאה של ממש. [..] ועוד זאת: באשר ללימוד מקצוע נאה והגון, ובאשר לעיסוק בדברים, שבסיועם יוכ לאדם לשמור על בריאותו הגופנית, להצליח בניהול משק ביתו, להביא תועלת לידידיו ולמדינתו, ולנצח את אויביו - והרי מעשים כאלה לא זו בלבד שברכה רבה בהם, אלא כרוכים בהם התענוגים הגדולים ביותר- הכובשים את יצרם נהנים מעשיית מעשים כאלה, ואילו המשועבדים ליצר אין להם חלק אף באחד מהם. כי על מי נוכל לאמור, שמעשים אלה שייכים לו פחות מאשר לאדם, שאין לו כל אפשרות לעסוק בהם, היות ואין לו עניין אלא בתענוגי השעה? [..] במה נבדל מי שמשועבד ליצרו מן החיה המטומטמת שבעולם? מי שאיננו מבקש לדעת מה טוב ביותר אלא כל חפצו הוא לעשות מה שנעים ביותר, במה הוא נבדל מבהמה חסרת שכל? רק הכובשים את יצרם עשויים לבקש לדעת מה הם המעשים הטובים ביותר, להבחין בין סוגי הדברים למיניהם, להעדיף את הטובים, והתרחק מהרעים, גם בדיבור וגם במעשה.
(ספר ד', ה', 9 - 11)

"תכופות שומע אני", אמר, "שידיד אמיתי והגון עולה בערכו על כל הקניינים שבעולם; ואף על פי כן רואה אני, שאין עניין בעולם, שרוב בני האדם דואגים לו פחות מרכישת ידידים. בתים, שדות, עבדים, עדרים, רהיטים - על רכישתם של כל אלה ועל שמירתו של הקיים רואה אני אותם שוקדים. אולם, כיצד לרכוש ידיד, שהוא לדבריהם הקניין היקר שבעולם, או כיצד לשמור על ידידיהם הקיימים, בכך רוב בני האדם אינם נמלכים בדעתם. [..] כמו כן, אינם מניחים אף קניין אחד מקנייניהם ללא טיפול והשגחה, ואילו את ידידיהם מזניחים הם בשעה שהם זקוקים לטיפול. נוסף על כל אלה, רואה אני, שבני אדם יודעים את מספרם של שאר קנייניהם, אפילו יהיו מרובים עד מאוד, אבל באשר לידידים, לא זו בלבד שאינם יודעים את מספרם, שהוא קטן, אלא כשהם נשאלים על כך, ומנסים לחבר רשימה של ידידיהם, יש שהם מכניסים שמות לרשימה ואחר כך משנים אותם: כזו היא מידת התעניינותם בידידיהם! והרי אין אף קניין אחד שקול כנגד ידיד טוב. האם יש סוס או צמד שוורים שווה בתועלתו לידיד הגון? האם יש עבד כה מסור וכה נאמן? האם יש קניין כה רב תועלת? הידיד הטוב מציע שירותו לידידו בכל מחסורוף הן בעסקיו הפרטיים, הן בפעולותיו הציבוריות. אם נדרש הוא לפעול לטובת מישהו, עומד ידידו לימינו, ואם סכנה מטרידה את דעתו, הוא חש לעזרתו; הוא משתתף איתו בהוצאותיו ובביצוע תוכניותיו, לפעמים בשידולים ולפעמים בכפייה. אין כמוהו לשמח את לבו בשעת הצלחה, ולהעמידו על רגליו כשהוא נכשל. בכל חפץ שאדם רגיל לבצע בעזרת ידיו, או עיניו, או אוזניו, או רגליו, בכל וכל סיוע ידיד לא יחסר; ותכופות ימלא אדם מקום ידידו בדבר, שהלה לא הספיק לעשות, או לא ראה, או לא שמע, או לא הביא לידי גמר. ואף על פי כן, בזמן שאחדים משקיעים עבודה בגידול עצים בשל פירותיהם, הרי באותו הקניין העשיר כל כך בפירות, ששמו ידיד, מטפלים רוב בני האדם ברפיון ידיים ובהיסח הדעת."
(ספר ב', ד', 1 - 7)



כל המכירים את טיבו של סוקרטס ושואפים לטוביות מוסיפים כולם עד היום להתגעגע אלו געגועים עזים, בהאמינם, שהיה מועיל מאין כמוהו בטיפוח הטוביות. אני תיארתי אותו כהוויתו: ירא שמיים, שלא עשה כל מעשה בלי עצת האלים; איש ישר, שמעולם לא גרם לזולתו כל רעה שהיא, אלא הביא תועלת מרובה לכל הבאים במחיצתו; מושל ברוחו, שמעולם לא העדיף את הנעים על הטוב; בעל תבונה, שלא טעה בהבחינו בין טוב לרע, ולא היה זקוק לעזרת זולתו, אלא די לו בעצמו להכיר אותם; מוכשר להסביר ולהגדיר דברים כאלה, ומוכשר גם לבחון את זולתו, להוכיח את הטועים, ולהטות את לבם אל הטוביות והאצילות המוסרית. בעיניי, אפוא, שימש דוגמה ומופת לאיש טוב ומאושר בתכלית; אבל אם יש מי שדבריי אינם מניחים את דעתו, יקביל נא את אופיים של אחרים כנגד התיאור כאן, ואז ישפוט.
(ספר ד', ח', 11)

בשנת 1948, שנים אחדות לאחר מלחה"ע השנייה ועם עליית המתח הבין-גושי, רק מעטים במדינות המערב נתנו דעתם למצב המסובך בדרום אפריקה, ולבעיות הגזע והאפלייה שם.
בשנה זו נכתב ע"י אלן פטון הרומן "זעקי ארץ אהובה" שפרץ את הדרך אל דעת הקהל העולמית (=המערב) בנושאים אלה, ובסמיכות זמנים גורלית לצאתו לאור עלה בדרא"פ משטר הפרדה קיצוני - אפרטהייד.
כמה שנים לאחר מכן, ב-1956, כתב הארי בלום את "פרשה בטראנסוואל" שאף הוא עורר עניין במערב והמחיש את הבעיות הנ"ל, ואת משטר האפרטהייד בפרט.
הספר תורגם לעברית ב-1960 במסגרת סדרה ג' של ה"ספריה לעם", ובכך היה לספר הראשון בסדרה שעסק בדרום אפריקה.
דרום אפריקה ובעיותיה חזרו שוב ושוב ב"ספריה לעם" במרוצת השנים. על הסופרים הדרא"פ הרבים שתורגמו לסדרה נמנים: אלן פטון הנ"ל, יחזקאל מפאלילה, דן ג'ייקובסון, נדין גורדימר, דלין מתיה, ג'.מ. קוטזי, ובטח עוד כמה ששכחתי.

ובכן, מה קורה ב"פרשה בטראנסוואל"?
אל עיר בדיונית - אך גנרית לגמרי - בשם נלסטרום, בחבל טראנסוואל שבחלק הצפוני של דרא"פ, מגיע מושל לבן חדש: הנדריק טואי.
טואי אינו מושל אכזר או נוטה לקשיחות יתר, אלא פקיד שזכה להגיע לנלסטרום בתור קידום, והוא מתכוון להוכיח את עצמו בתור מושל נאור, מתקדם ומתחשב בצרכי הלבנים והשחורים בו זמנית.
חרף חששותיו מעיר שחורים גדולה וצפופה כל כך, הוא מסייר בעיר, ומציע כמה תיקונים ושיפורים - מרכז רווחה, מרכז בריאות, ועוד מוסדות למען התושבים.
ודווקא כשהכל נראה בשליטה והולך על מי מנוחות ככל שאפשר, פורץ סכסוך מטופש בין גברת לבנה ומגהצת שחורה, והסכסוך הולך ומסלים עד שהופך לאלים ממש.
לטואי יש רעיון לתיקון המצב להבא, והוא מתקן תקנה שקשורה לרשיונות עבודה לנשים בעיר השחורים.
התקנה מעוררת תרעומת עצומה, כי עד עתה לא היו תקנות בנוגע לנשים אלא לגברים בלבד.
מכאן ואילך מתחילה שרשרת של פעולות מטורפות שיוצאות משליטה הן על ידי משטרה לבנה יהירה, אטומה, וקשוחה יתר על המידה, הן על ידי שחורים ממורמרים אך גם אלימים להחריד.

מה שמעניין בכתיבה של בלום, מלבד העלילה המרתקת, הוא הטון הענייני שבו הוא מדווח על האלימות השחורה.
בלום לא מנסה ליפות את המציאות ולספר אגדות על אצילות השחורים לעומת הלבנים הרשעים (למרות שאין ספק שהוא חושב שהלבנים אינם צודקים בכל העניין כולו), אלא מצלם תמונת מצב חברתית ופסיכולוגית של סיר לחץ מבעבע, וכשזה מתפוצץ זה מכוער ומחריד.

באותה שנה בה יצא הספר לאור בעברית (1960) אירע טבח שארפוויל שכמה פרטים בו היו דומים להפליא, למרבה הצער, למסופר בספר.

ספר שכבר קשה להשיג אך הוא מצוין ושווה כל רגע.

Reubeni, Fürst der Juden- Max brod

לפני זמן לא רב, הצגתי סקירה על ספר בשם 'אוצר מסעות' המרכז בתוכו 24 יומני מסע לארץ ישראל והסביבה בין השנים 1165-1839.
יומן המסע המרתק ביותר שרובו בכלל לא מתרחש בארץ אלא באירופה שייך לאדם בשם דוד הראובני. עד היום דמותו היא בגדר תעלומה וחוקרים מנסים להבין האם היה שייך ליהדות ספרד, אשכנז, חבש או אולי תימן. ראובני פעל המאה ה-16 והציג עצמו כשליח ממלכת יהודים במדבר חבור אשר מורכבת מהשבטים האבודים של גד, ראובן וחצי שבט המנשה, למרות שעל עצמו טען שהוא נצר לבית דוד.מטרתו הייתה לגייס את מלכי אירופה ואת היהודים החיים תחת שלטונם לעזרה צבאית לשחרור ארץ ישראל משלטון המוסלמים ולמעשה להקים צבא יהודי נוצרי במטרה להקים שוב ממלכה יהודית בארץ ישראל.
לשם ישום רעיון זה הוא מצליח להפגש עם האפיפיור קלמנס השביעי ברומא ועם מלך פורטוגל ד'ואו השלישי. הוא עורר התלהבות רבה בקרב יהודי אירופה וחשש בקרב השלטונות שראו בו דמות הבאה להמיר אנוסים חזרה ליהדותם. השיא מגיע כאשר אחד משרי החצר של מלך פורטוגל, יהודי אנוס שהולך שבי אחר ראובני, מחליף את שמו לשלמה מולכו, מל את עצמו והופך גם כן לדמות שרבים נוהים אחריו בתקווה לגאולה משיחית.
בסופו של דבר הוא נופל קורבן לקנוניות פוליטיות, נעצר על ידי האינקוויזיציה, נכלא וכנראה מסיים שם את חייו.
יהודי אירופה החלו לראות בו משיח, ולמרות שביומנו האישי (נכתב בעברית והוא שמצוי בספר אוצר מסעות) הוא מדגיש כי הוא רק שליח דיפלומטי מטעם ממלכה יהודית כאשר שואלים אותו אם הוא המשיח, ההילה שהוא יוצר סביבו בקרב הקהילה היא אכן משיחית ועד היום הוא נחשב כאחד ממשיחי השקר שקמו לעם ישראל (מושג קצת תמוה- משיח שקר, וכי יש משיח אמת?)
לאחר קריאת יומנו של ראובני, נזכרתי שיש ספר בשני כרכים שלקחתי לפני שנים מהספריה בבית הורי. משהו שהיה כתוב על הכריכה האחורית משך אותי: "רומן היסטורי זה הוא מגילת מאבקו של יחיד על גאולת עם ישראל". הייתי בטוח כי מדובר ברומן תנ"כי ולא היה לי מושג על התקופה ועל התוכן. והנה הנקודות החלו להתחבר ושמו של הספר צץ בזכרוני בעודי קורא את יומן מסעו של ראובני.

מקס ברוד הוקסם מסיפורו של ראובני. ספרו מחולק לשני כרכים, כרך א' מתאר את נערותו הבדוייה של ראובני מפרי דמיונו של הסופר. ברוד מנסה ליצור ילדות שתסביר איך הגיע ראובני למעמדו. הכרך השני קופץ בזמן ומדלג על כל מסעו של ראובני בארץ ישראל והסביבה. הוא מתחיל בוונציה עם מפגש בינו לבין הקהילה היהודית.

לטעמי המיסתורין סביב דמותו של ראובני הרבה יותר מעניין מן התחליף הפיקטיבי שמציע ברוד. בספרו של ברוד הילדות של ראובני מתקיימת ברובע היהודי בפראג. בהמשך הספר ראובני נפגש עם אישים מפורסמים מההיסטוריה והכל לחלוטין מפרי המצאתו של ברוד. בין האנשים איתם נפגש ראובני נמנים אשר למלין (משיח שקר נוסף), מיכאלאנג'לו ומקאוולי.

סה"כ הספר מעניין ונהנתי מקריאתו, אך מי שרוצה לטעום מהטירוף האמיתי, אני ממליץ בחום על יומן מסעו האמיתי של דוד הראובני שחושף פרק פחות ידוע אך מרתק בצורה שלא תיאמן בהיסטוריה של עם ישראל.

"אני לומד טימטום באוניברסיטה. עוד שלושה שיעורים ואקבל את הדיפלומה" (עמוד 173).

ספר המתח הבלשי "האיש הרזה" מאת דשיאל האמט (הוצאת מעריב לעם, 1960) הוא עוד ספר בז׳אנר הבלש הקשוח שהבולטים בכותבים בו הם דשיאל האמט וריימונד צ'אנדלר. גיבור הספר, ניק צ׳רלס, בלש פרטי לשעבר בסוכנות־החקירות הטראנס־אמריקנית, נקלע עם אשתו היפה נורה לסבך מזימות ותככים. בגב הספר נכתב כי "ניק צ׳רלס, הבלש לשעבר ואשתו נורה היפה, שאין דרכה להירתע מהרפתקה, באו לניו יורק ושלא מרצונם מסתבכים בחקירת רצח מזכירתו של ממציא מטורף – ומסתבכים עוד יותר עם על משפחת ויינאט המטורפת.. הבת דורותי שיכורה מובהקת, ושקרנית רבת־פעלים, אך חסרת־בקיאות. האם מימי נלמדת בכוחות־הייאוש אל עליה הפג והולך ואל נעוריה החולפים, באמצעות בעלה השני, הג׳יגולו, הקורא לעצמו כריס יורגנסן. ראש החשודים בפרשת־הרצח הוא האב ויינאנט, הממציא המטורף, שהיעלמו אך מוסיף לסיבוך התעלומה. עד שנפתרת החידה, קולט ניק כדור־אקדח, מגן על הבת דורותי, ומייגע את מוחו כדי להוכיח למשטרה, שהוא עצמו אינו מעורב בפרשת הרצח". 

כמו בספרים רבים בז׳אנר, ובדומה להאמט, עצמו שירת צ׳רלס בצבא ארצות הברית ולחם כחייל חי"ר ולחם במלחמת העולם הראשונה. "אני מניח שלא סיפר, כיצד הציל את חיי באותו בור־פגז ב…" (עמוד 150), שאל עורך הדין הרברט מקאולי את אשתו של צ׳רלס, נורה. בעלה, מצדו פטר את העניין בלא כלום. "הוא ירה באחד והחטיא. ואני יריתי ולא החטאתי, וזה הכל" (עמוד 150), אמר צ׳רלס. בהמשך, כך נראה עבד כבלש משטרה וכבלש פרטי. צ׳רלס הוא קשוח שבקשוחים, שנון וחריף מחשבה ולשון ובעל אגרופים שאינם מפלנל. כשנדרש להתמודד עם אחד הנבלים שבספר לא היסס. "לא חיכיתי לראות מה הוא אומר לעשות, אלא הנחתי מכת־אגרוף על סנטרו בשמאלי. המכה היתה הגונה. היא נחתה עליו כהלכה, והפילתו מתעלף; אבל בצדי חשתי צריבה, וידעתי שפצע־הכדור נפתח שוב" (עמוד 183). "מה אתה רוצה שאעשה עוד?" (עמוד 183), נהם אז צ׳רלס לעבר לייטנאנט גילד, חוקר מחלק הרצח במשטרה. "לעטוף אותו בצלופאן בשבילך?" (עמוד 183).

כשמבצעים רצח במאתימאטיקה, אמר צ׳רלס, "אפשר לפתור את התעלומה במאתימאטיקה. על פי רוב אין מקרי רצח מתרחשים בדרך מאתימטית" (עמוד 186). לאט לאט, עקב בצד אגודל מתחקה צ׳רלס אחר הרוצח ופתרון הפרשה כולה. ספר מותח ומבדר לקריאה, אבל בעיקר לחובבי הז׳אנר.

פחות מעשור לפני לידתו של הענק של המערב, נפטר הענק של המזרח. סוקרטס נולד סביב 470 לפנה"ס, קונפוציוס נפטר כמה שנים לפני כן.

כמו הענק במערב, גם הענק במזרח ככל הנראה לא כתב כלום, אלא תלמידיו אחריו אספו את זכרונותיהם מרבם הנערץ.
כמו הענק במערב, גם הענק במזרח היה דחוי ומנודה על ידי האליטה הפוליטית של זמנו, אבל משך אחריו קהל חסידים מהמעמד הגבוה, שעתיד היה להעלות את הרעיונות שלו ללב מוקדי הכוח, לשנותם לעד.

הספר הזה הוא היצירה העיקרית שמכילה, ובכן, מאמרות (אבל גם סיפורים) שמיוחסים לקונפוציוס וצאן מרעייתו.
קריאה בו מזכירה קריאה ביצירות כמו הבשורה על פי תומא, קבצי החדית' וכו'. זה ספר שהוא אוסף משפטים או קטעים קצרים, לא יצירה פילוסופית או ספרותית מתודית.

ומה האג'נדה או הבשורה הגדולה של קונפוציוס? "אמר החכם: אין אני נמנה עם אלה שעמהם נולדה חכמה. כל עצמי אוהב תורתם של קדמונים ושקוד על גילוי בחכמה בדבריהם." (7.יט)

כלומר, קונפוציוס הוא הוגה שמרן. די מדהים, הוגה שהיה פעיל לפני 2,500 שנים וכל האמירה שלו היא שמרנות ועל ההכרחיות שלה לחברה תקינה.
בתקופתו של קונפוציוס היה כאוס יחסי בסין. הקיסר משל רק בשם, חסר כל משמעות, בשטח אפילו הנסיכים של המדינות הסיניות היו כמעט חסרי משמעות, ומשפחות עשירות ניהלו את ענייני הציבור לפי ראות עיניהן. קונפוציוס - כמו רוב ההוגים המרכזיים בימיו - תיעב את המצב הזה, והפתרון שהוא הציע היה פשוט: חזרה לקידוש המנהגים והמסורות העתיקות, הכפפת המנהיגים וענייני הציבור לדין של מנהגי אבות.
הוא שב ומגנה במאמרות את המשפחות העשירות, שמתנהגות במנהגי נסיכים, למרות שאין להן זכות כזו. הוא אפילו שב ומגנה נסיכים שבוחרים שלא להתנהל לפי המנהגים.
לראותו של קונפוציוס, התנהלות לפי המסורת החברתית תבטיח שלווה ונאמנות עממית יותר מאשר קביעת חוקים והעמדת דין קפדני. או במילותיו:
"אמר החכם: המנהיג את העם לפי החוקים והנותן סדר ביניהם בכוח עונשים, לא יחוסו העם על כבודם וינוסו מפניו; המנהיג את העם מכוח מידותיו והנותן סדר ביניהם לפי המנהגים, יהיו העם נוהגים כבוד בעצמם ונוהים אחריו מרצון."(2.ג)

וגם, לתפיסתו, הנאמנות למנהגים מביאה לאיזון ודרך ישרה יחסית, בה מובטח לך פחות או יותר מה תקבל. ושוב, במילותיו:
"שאל צה ג'נג אם אפשר לדעת מראש מה יהיה לאחר עשרה דורות. אמר החכם: מלכי בין יין קיבלו ממלכי בית שיה, ואנו יודעים מה הוסיפו על מנהגיהם ומה גרעו מהם; מלכי בית ג'ו קיבלו ממלכי בית יין ואנו יודעים מה הוסיפו על מנהגיהם ומה גרעו מהם; מכאן שיכולים אנו לדעת מראש מה יהיה טיבם של יורשי בית ג'ו לאחר מאה דורות, יהיו מי שיהיו."(2.כג)
דבר כזה הוא מאוד רצוי למי שחי בעידן שבו כל משפחה עשירה וחזקה קובעת את הנורמות שלה לפי ראות עיניה.

זה פשוט מרתק איך מבחינת קונפוציוס מרגע שאדם מקבל על עצמו פרטית מרות וסדר של מנהגים, מובטח שגם מבחינת המצב הציבורי יהיה שיפור. קונפוציוס לא מבחין בין מידות האדם בתוכו לבין מצבה של החברה כולה.
"אמר החכם: יונג זה אפשר לשימו מלך על העם. שאל זן יונג: והאדון צה סנג מה הוא בעיניך? אמר החכם: אף הוא יסכון, לפי שאינו קפדן בקטנות. אמר זן יונג: במה דברים אמורים, בדברים שבינו לבין העם. אבל בדברים שבינו לבינו חייב המנהיג לדקדק עם עצמו ולהקפיד על הליכותיו; שהרי אם אינו מקפיד באלה כשם שאינו מקפיד בשררה, נמצא מעביר על מידת הנאה והראוי. אמר החכם: דברי יונג נכונים וטובים."(6.א)
"אמר צה גונג: מנהיג המשפיע רב טובה על העם ומביא רווח וישועה למדינה כולה, מה הוא בעיניך, כלום אפשר לומר עליו שהוא טוב? אמר החכם: אם אמרת טוב לא אמרת אלא מקצת שבחו. חכם קדוש הוא האיש! גם יאו ושון [קיסרים קדומים] ביקשו להגיע לכך. אם על הטוב אתה שואל, די לך שתניח לחברך לעמוד איתן, הואיל ואתה עצמך מבקש לעמוד איתן; הנח לחברך לעלות בסולם המעלה, הואיל ואתה עצמך מבקש לעשות כך; זה הכלל; לעולם יראה אדם בחברו את חזות עצמו. הרי לך דרך בדוקה אל הטוב"(6.כח)

חוץ מזה, באופן שדי סותר את ההגדרה של קונפוציוס כאישיות דתית ואת דרכו כדת, הוא באופן עקבי מאוד מתנגד לעיסוק במה שמעבר לארצי. לדידו המנהגים הם בשביל הטבת החיים על פני האדמה, לא עבור ישועה על טבעית או קיום בעולם הבא.
"אמר החכם: וכי הטוב בשמיים הוא? הלא די לי שאחפוץ בו והריהו בהישג ידי." (7.כט)
"שאל צה לו כיצד משמשים את הרוחות. אמר לו החכם: הרי את החיים אין אתה יודע כיצד משמשים, ואתה מבקש לדעת כיצד משמשים את הרוחות! אמר צה לו: מלאני לבי לשאול על המוות. אמר החכם: אינך יודע את החיים ואתה מבקש לדעת את המוות!" (11.יא)
"אמר צה גונג: סימניה החיצוניים של תרבות, סמלים וצורות – אלו דברים שאתה יכול לשמוע עליהם מפי החכם; אבל אין אתה יכול להציל מפיו דבר על טבעה של נפש האדם ועל דרך השמים." (5.יב)

אני מניח שבשלב זה די ברור שאני מעריץ את הרעיונות של הספר הזה. אני כל כך שמח שקראתי אותו.. הספר הזה מבסס את המחשבה השמרנית שנוצרת אצלי בהדרגה כבר זמן מה, ומעשיר אותה.
המאמרות מביאות בקטעים קצרים את המשמעות של הכפפת עצמך והכפפת חברה למערכת נורמות יציבה, מתנגד לרעיונות כמו סגפנות, פרישות מהחברה, סמכותנות, עריצות, ומתווה את מה שקונפוציוס מכנה במאמרה אחת "דרך האמצע".
"אמר צה לו: מי שמבקש להסתלק מלקבל עליו שררה, שלא בדין הוא נוהג. שהרי אם אסור לו לאדם להניח לעניינים שבין זקן לנער, כיצד הוא מניח לחובות שבין מלך ושר? מי שמבקש לפרוש ולעמוד בטהרתו הרי זה גוזר כליה על היחס הגדול. איש המעלה שמקבל עליו שררה, הריהו עושה חובתו על פי דין. ולעניין דרך הישר שבטלה מן העולם – דבר זה הרי ידוע לו מכבר." (18.ז)
"אמר החכם: מנהיג, אם השיג דבר בחכמתו, אבל אינו יכול להחזיק בו מכוח מידת הטוב – סופו לאבדו: אם השיג דבר בחכמתו, ואף עולה בידו להחזיק בו מכוח מידת הטוב, אבל אינו נוהג כבוד בעצמו בעמידתו לפני העם – אין העם מחלקים לו כבוד: אם השיג דבר בחכמתו, והוא מחזיק בו מכוח מידת הטוב, אף נוהג כבוד בעצמו בעמידתו לפני העם, אבל הוא נוהג בעם שלא לפי המנהגים – עדיין אינו מנהיג טוב." (15.לב)
"שאל אחד מהו להשיב טובה תחת רעה. אמר החכם: אם כן, מה תשיב תחת טובה? מוטב שתשיב דין צדק תחת רעה וטובה תחת טובה." (14.לו)
"אמר הנסיך: ושמא יש מאמר אחד, שעל פיו אפשר להביא פורענות על המדינה כולה? השיבו החכם קונג ואמר: איני יודע מאמר שכוחו גדול כל כך: מכל מקום קיים מאמר הבריות: 'אין טוב לו למלך אלא אם אין איש מעז להמרות את פיו'. מנהיג אם דבריו טובים, ראוי שיהיו הכל מקיימים לפיהם: אבל אם אינם טובים, ואין איש ממרה את פיו – וכי אין כאן מאמר שהוא קרוב למאמר שעל פיו אפשר להביא פורענות על המדינה כולה?" (13. טו)
בום. כמה נוקאאוטים לתפיסות מהקצה הימני והשמאלי כאחד של ההגות היום. תודה לך, הענק של המזרח. הייתי צריך את זה. האנושות צריכה את זה.


מילה על התרגום: אני אוהב את השפה המיושנת והתלמודית הזו, וההערות רבות מאוד וכך מבהירות את רוב הדברים.
יחד עם זאת, יש כאן פה ושם קטעים שהייתי שמח ליותר הבהרות או הרחבות פרשניות עליהם. לשמחתי יצא תרגום שלם נוסף של המאמרות על ידי מוסד ביאליק בתחילת המאה הנוכחית, והוא מכיל כמה מאות עמודי הערות. אין ספק שאני קורא אותו ברגע שאצליח לשים את ידי עליו. המאמרות של קונפוציוס מחייבות אותי להפוך ולדוש בהן. טקסט שכל אחד במערב צריך בחייו. אני לא יכול לחכות לקרוא עוד הגות מבית מדרשם של תלמידיו.

כולם רצו לזכות בכספו של גרגורי קלוד והיו מוכנים לעשות הרבה לשם כך...רוצח חסר רחמים רוצח שלושה אנשים בזה אחר זה. הבלש הבלגי הרקולה פוארו מופיע באזור ואז כבר מובן שגורלו של הרוצח יוכרע.

כל מיני דברים קורים בגריינג'. דברים מוזרים. אנשים נכנסים לשם כדי להבריא אך מצבם נעשה רע יותר. כאשר בובי ג'ונס מוצא אדם גוסס בשדה הגולף בוויילס הוא לא יודע כי הוא עומד בצל מותו שלו... אבל לבובי היה מזל. מזל להנצל מהרעלה ומזל להיות במחיצתה של פרנקי הפקחית הלא היא ליידי פרנסס דרוונט שעזרה לו למצוא את הרוצח.
העדויות היחידות שבידיהם - תצלום ודבריו האחרונים של הגוסס - מדוע לא ביקשו את אוונס?

הספר שקראתי הוא מהדורה שיצאה ב-1992 שהיא מהדורה מתוקנת על ידי המתרגם מהמהדורה שיצאה ב-1960 ותורגמה על ידי אותו מתרגם אברהם כרמל.
רוברט מוסיל יודע לכתוב היטב, התרגום המחודש (אף הוא כבר מלפני 32 שנים) וההוצאה המחודשת עדיין מרגישים מיושנים. תרגום חדש יעשה חסד רב לספר זה.

אלו שלוש נובלות שכתב מוסיל ב-1924 כל אחת על שמה של אישה אחרת, למרות זאת הנשים שעל שמן נקראת הנובלה אינן בהכרך הדמות המרכזית בנובלה. הסיפורים מסופרים בגוף ראשון והמספר הוא הדמות העיקרית, האישה שעל שמה נקרא הסיפור היא דמות מרכזית בחיי המספר.

הנובלה הראשונה- גרינג'ה- מספרת את סיפורו של הומו היוצא בשליחות לחפירות ארכיאולוגיות באזור כפרי באיטליה, שם הוא מפתח רומן עם גרינג'ה בת המקום, אישה מושכת, כפרית, מחוספסת ופתוחה בעוד הומו הוא בן העיר המתקשה להסתגל לחיי הכפר ולאחר זמן קצר נהיה חולה. המחבר כותב היטב על יחסים בין בני זוג הבאים ממקומות שונים ומרקע שונה וכיצד הם מנסים לגשר על הפערים הללו כדי לפתח את הקשר בניהם.

הנובלה השניה- הפורטוגזית- סיפור המחזיר אותנו לימי הביניים לטירתו של בן אצולה האדון פון קטן. הוא מתחתן עם אישה פורטוגזת חושנית, וגם כאן כמו בנובלה הראשונה מפתח מוסיל כתיבה עשירה על הקושי בגישור הפערים בין שני אנשים המנסים לגשר על פערים גדולים בתרבותם ובאורח חייהם.

הנובלה השלישית- טונקה- הנובלה מתרחשת בברלין של תחילת המאה הקודמת, גבר נטול שם מתאהב ביצאנית חושנית ויפה, היא נכנסת להריון ולא ידוע בוודאות ממי. הגבר נמצא בהתלבטות האם לקבל ולקחת אחריות על חייהם של טונקה והילד שייוולד או להתעלם מהם. לסיפור נכנסת אמו שמנסה להרחיק אותו מטונקה, אך הוא מרגיש אחראי לגורלה. לבסוף החיים לוקחים את גורל הדמויות לכיוון שאף אחד מהם לא ציפה ולא תכנן, לחיים יש תכניות אחרות ממה שאנחנו תכננו.

את האיש בלא תכונות של מוסיל לא קראתי, אך ספר זה הוא יחסית קריא ומהנה בהשוואה לביקורות על ספרו המרכזי של מוסיל עליו שקד מרבית שנותיו.