אבא שלי ישב על כסא, גופו הייה רכון מעט קדימה, הוא אחז בידו את סיפרו של אמיל זולא ז'רבאז, בפניו היו מרוכזות לתוך הספר, בזוית פיו הופיע עווית קטנה של חיוך, ובעינו זיק של שימחה, זאת הייתה אחת מהפעמים הבודדות שזכיתי לראות בפניו של אבי סימן לשמחה ועונג, באדם שהייה מופנם, בודד וקשה לעצמו ולסביבתו. מעט ספרים היו לאבי, ספרייתו הקטנה, אחדים מהם שמרתי והם מהווים חלק מספרייתי, ובהם שני ספרים בכריכה דקה - ז'ר

"ז'רבאז"- שהתפרסם ב1877 (בחלקו השני) מביא את עלייתה ונפילתה של ז'רזאז מפועלת פשוטה הנבגדת ע"י בעלה (לאנטיא) ואמא לשתי ילדים לאשת איש (קופו), בעלת מכבסה ומודל לחיקוי לכול הרובע הפריסאי ואמא לנאנא הקטנה.
בחלק השני תבוא נפילתה של ז'רבאז באקורדים טרגיים לעוני, זנות, מסירת ילדיה מחזקתה, אלימות מבעלה קופו, הסתאבות רחובות ללא קורת גג, כאשר היא הופכת לשק האשפתות של כול הרובע...
חרפת רעב ועד הסוף הטראגי.