“אמ;לק: אם אתם קוראים ספר פילוסופיה יווני אחד - תקראו את זה. וגם אם אתם רוצים להיכנס לעומקה, זו נקודת התחלה מצוינת.
בשמחה הגעתי לספר השלישי של כסנופון שאני קורא עד כה. האיש שהיה שכיר חרב, פילוסוף, מפקד צבא, הרפתקן, בעל אחוזה, חברם של מלכים, תלמידו של סוקרטס, היסטוריון ועוד ועוד.. אחת הדמויות המרתקות ביותר ביוון העתיקה, ותאמינו לי שהתחרות מאוד קשה.
אחת הנקודות החשובות ביותר בכסנופון זה שהוא תלמידו היחיד של סוקרטס מלבד איזה בחור פחות מוכר, אפלטון משהו, שהכתבים שלו הגיעו אלינו.
לסוקרטס היו המון תלמידים, שהלכו וייסדו אסכולות פילוסופיות משל עצמם, שונות מאוד זו מזו ברעיונות שלהן ואפילו במיקומן הגיאוגרפי (אחד מתלמידיו ייסד את האסכולה שלו בלוב!) ולמרבה הצער שלי, כמעט שום דבר מהכתבים שלהם לא נשמר.
אנחנו יודעים שהם כתבו, אנחנו אפילו יודעים שהם כתבו על החוויות שלהם עם סוקרטס עצמו, אבל כמעט ואין לנו שמץ מה תוכן הכתבים הללו..
מכאן, ש95% ממה שאנחנו יודעים על סוקרטס ההיסטורי מגיע מאפלטון, שכל כתביו השתמרו.
כסנופון אמנם לא ייסד אסכולה פילוסופית משל עצמו, אבל הוא מאוד אהב את סוקרטס שהיה המנטור שלו בתור נער, ולאחר ההוצאה להורג של האיש הדגול הזה, כסנופון הקדיש 4 חיבורים לכתיבה על סוקרטס בתור אפולוגטיקה אל מול המלעיזים את שמו גם לאחר מותו ואל מול גזר הדין שלו.
3 מתוך החיבורים הללו פורסמו בתרגום של הוצאת שלם תחת השם "דיאלוגים סוקרטיים", וסקרתי אותם כאן בעבר. אבל החיבור לשמו נתכנסו, "זיכרונות", הוא הארוך ביותר בפער נכבד מכולם, ויצא בתרגום של מאגנס אי שם בשנות ה60.
אני חייב להגיד שמאוד חששתי מהתרגום הזה, כי יש לא מעט תרגומים ישנים שהם פשוט סבל לקריאה. אפילו "אנאבאסיס" של כסנופון זכה לתרגום עברי מתישהו בשנות ה50 או ה60, ומרוב שהתרגום הזה היה ארכאי ומעיק, אני פשוט עברתי לתרגום אנגלי מודרני למשך רוב הקריאה..
אבל לא, למרבה המזל זה תרגום מצוין. השפה נהירה. כסנופון כתב פשוט, ללא פעלולים מילוליים או התפלפלויות לשוניות, והתרגום הזה לא מנסה לסבך את הכתיבה שלו.
לספר עצמו:
זה ספר שמהווה אפולוגטיקה לסוקרטס לאחר שכל מיני מחברים כתבו התקפות עליו גם עשרות שנים לאחר הירצחו בידי רשויות אתונה.
בתחילת הספר כסנופון מתייחס ישירות לטענות נגד רבו בתביעה ומראה עד כמה הן לא היו מבוססות במציאות; סוקרטס הואשם בכפירה באלים בזמן שכסנופון מספר על האדיקות שלו; הוא הואשם בהשחתת הנוער בזמן שהוא פעל על מנת להחדיר בהם ערכים ובגרות; הואשם באי כיבוד החוק, וכסנופון מספר איך הוא עמד על עקרונות החוק גם בכהונתו בתפקידים רשמיים מטעם המדינה וגם בזמן שהדמוקרטיה האתונאית בוטלה ע"י ספרטה ומשטר רודני עלה לשלטון תוך ביצוע פשעים.
מה שכן, הפוליטיקה של סוקרטס שמבצבצת כאן מדי פעם היא די אריסטוקרטית ומנוגדת לדמוקרטיה האתונאית (כפי שהאשימו אותו) מה שהגיוני בהתחשב בכך שאפלטון ידוע לשמצה בשנאתו העזה לדמוקרטיה, וכסנופון גם הוא לא בדיוק היה מחסידי השיטה הזו; הוא בילה שנים רבות בספרטה, התיידד עם מלכה, והעדיף את האוליגרכיה הספרטנית.
כסנופון ממשיך את שאר הספר בסיפור לא שיטתי במיוחד של אנקדוטות, דיאלוגים ואורח חייו של סוקרטס כפי שהוא הכיר אותו. יש מעברים אינטואיטיביים מנושא לנושא, וזה מרגיש טבעי לחלוטין.
התחושה של הספר הזה היא קצת כאילו אתה באזכרה, ושני חברים טובים מדברים על החבר המשותף שאבד להם לפני שנים.
יש כאן דיאלוגים מרתקים מבחינה רעיונית, למשל על החשיבות של ידידים וידידות, או על המשמעות של צדק. יש כאן גם כמה דיאלוגים עם שיטת הדיאלקטיקה הסוקרטית האהובה עליי מאפלטון, אבל הדגש של כסנופון בדמותו של סוקרטס שונה מאוד מהדגש של תלמידו המפורסם יותר; בעוד שאפלטון התרכז בפנים הרעיוניים המופשטים, במטאפיזיקה, בתהליך המחשבתי והלוגי וכו', כסנופון מביא לנו סוקרטס שהוא הרבה יותר down to earth, מעשי ו"תכלסי".
סוקרטס שבספר הזה הוא אדם שמובא לנו לא כמי שיש לו רק שאלות (כמו בהרבה דיאלוגים אפלטוניים מוקדמים) או כמי שחוקר את רומו של עולם (אפלטון האמצעי והמאוחר), אלא כמי שמביא לידידים שלו עצות פרקטיות לגבי שיפור ההתנהגות שלהם, שגשוג חברתי, תיקון קשרים משפחתיים, תעסוקה, טיפול בגוף ובבריאות.. המחשבה שלו נתונה לכיצד האדם הפרטי יכול להצטיין כמיטב יכולתו, ולא להרבה דברים מעבר לכך.
סוקרטס של כסנופון מבקר ציירים, פסלים, שריונאים, שרי צבא, פילגשות צמרת (בדיאלוג די קורע, שמתחבר לקטע קורע מצחוק ב"משתה" של כסנופון, בו סוקרטס מעיד על עצמו שהוא סרסור. בזמנו לא הבנתי מדוע, אבל עכשיו.. וואו, הוא באמת היה סרסור רציני.) ועוד מיני טיפוסים שונים בעיר.
מה שמעניין בסוקרטס של כסנופון זה עד כמה הוא סטואי, או פרוטו סטואי, בגישה שלו לחיים.
יש כאן המון קטעים על החשיבות של מתינות באוכל, שינה, מין וכו', יש כאן שיח ארוך מאוד ומאלף על המשמעות של כיבוש היצר, הכרה עצמית, ספורט ועוד.
זה סוקרטס שאני מרגיש שמאוד השפיע על הסטואיקה ועל האפיקוריזם. בטח ובטח בהתחשב בכך שסוקרטס של כסנופון אפילו דוחה את החקר המטאפיזיקלי לשמו כמעט מיותר(!) כי עדיף להתרכז במה שעוזר לאדם ישירות בחיים האלה.
אני חייב להגיד, יש כאן המון דברים לקחת מהם השראה בעצות ובהתנהגות שסוקרטס מבטא באשר לאופן החיים עצמו.
יש כאן דיאלוג בין סוקרטס לבין בחור צעיר שמנסה לקרוא המון ספרים של חכמי ומשוררי העבר כדי ללמוד איך להיות אדם טוב, וסוקרטס פשוט מראה לו שהוא צריך ללכת ולהכיר את עצמו ולאמץ את החושים הביקורתיים שלו. זה הרגיש כמעט כאילו סוקרטס מדבר אליי, כי אני במצב דומה לזה של בן שיחו בדיאלוג הזה.
אולי אפילו יותר מסוקרטס האפלטוני (שקראתי מעט שלו - רק דיאלוגים מוקדמים ואמצעיים, וממש לא הגעתי עדיין למפלצות כמו "המדינה" או "פילבוס", אז קחו את זה לא עם גרגר מלח אלא עם הררי מלח) סוקרטס של הספר הזה נראה לי הכי חשוב, מרתק, נגיש, ורלוונטי לאדם הממוצע.
אם אתם קוראים ספר פילוסופיה יווני אחד - תקראו את זה.
לפינת הקטעים שאהבתי, קשה יהיה להביא כאן קטעים בודדים, כי הספר הזה נבנה על דיאלוגים מצוינים שמוליכים לתובנות שלו, אבל אביא כאן את הקטעים הקצרים יחסית (דגש על "יחסית") שאהבתי מהיצירה:
מן הראוי שלא לפסוח על ויכוחו (של סוקרטס) עם אנטיפון הסופיסט. אנטיפון ניגש פעם אל סוקרטס, מתוך כוונה למשוך ממנו את חבריו, ובנוכחותם של אלה אמר לו:
- סבור הייתי, סוקרטס, שדין העוסקים בפילוסופיה הוא להיעשות מאושרים יותר; אבל לך, כפי הנראה לי, הביאה הפילוסופיה את ההיפך [..] אתה חי חיים שאפילו עבד לא היה מחזיק מעמד אצל אדונו שכך מפרנס אותו. הנך אוכל ושותה מן הזול שבזול: מלבושך לא זו בלבד שהוא גרוע, אלא אחד הוא בקיץ ובחורף, ולעולם אינך נועל נעליים או לובש מעיל. ושוב: אינך נוטל כסף, שברכישתו יש משום קורת רוחף ובעליו חיים בהרחבה ונוחיות גדולה יותר. ובכן, אם הנך עתיד ללמד את בני לוויתך לחקות אותך [..] עלייך לראות את עצמך כמורה למסכנות.
על זה השיב סוקרטס:
- כפי הנראה לי, אנטיפון, הנך מניח, שחיי ארורים במידה כזו, שברי לי שהיית מעדיף למות מאשר לחיות כמוני. הבה אפוא נתבונן בשאלה בשל מה נראים לך חיי קשים. כלום משום כך, שמורים הנוטלים שכר מוכרחים להשלים את המלאכה שעבורה קיבלנו תשלום, ואילו אני, שאיני נוטל כסף, אין לי כל הכרח לשוחח עם מי שאינני רוצ בו? ושמא פוסל אתה את אורח חיי, משום שמזונותיי, כביכול, אינם מבריאים ומחזקים כשלך? ושמא קשה יותר להשיג את מזונותיי מאשר את שלך, משום שהם נדירים ויקרים יותר? ושמא נהנה אתה ממזונותיך משאני נהנה משלי? כלום אינך יודע, שמי שנהנה ביותר מן האכילה זקוק פחות לתבלין, ומי שנהנה ביותר מן השתייה מתגעגע פחות למשקה שאינו תחת ידו? אשר למעילים, הנך יודע, שמחליפים אותם בשל הקור והחום, ונועלים נעליים כדי שלא לוותר על הטיול בשל הכאב הנגרם לרגליים; והנני שואל, אפוא, אם ראית פעם, שאני נשאר בבית יותר מזולתי מחמת הקור, או שנלחמתי עם מישהו על הצל מפני החום, או שנמנעתי מללכת אל המקום שרציתי משום שרגליי כואבות. כלום אינך יודע, שאדם חלש, שמאמן את גופו, עולה על החזק שבעולם, שמזניח את האימונים, בכל מה שהוא מתאמן בו, ונעשה מוכשר יותר ממנו לשאת את העמל הכרוך באימוניו? וכלום אינך חושב שאני, האממן את גופי בלי הרף כנגד פגיעה, מוכשר יותר ממך, שאינך מתאמן, לסבול כל דבר? וכדי שלא להיות משועבד לאכילה ושתייה ולתאוות הבשרים, כלום חושב אתה שיש אמצעי מועיל יותר מאשר להנות מתענוגים נעימים יותר, שלא זו בלבד שמשמחים את לב האדם בשעת מעשה, אלא גם נוטעים בו תקווה שיועילו לו לעולם? ועוד: בוודאי ידוע לך, שמי שאיננו רואה את עצמו מצליח בשום עניין לא ישבע נחת; ואילו המרגיש שהוא עושה חיל בחקלאות או בעסקי ים או בכל משלח יד כלשהו, שמח בהצלחתו. כסבור אתה, אפוא, שהשמחה הכרוכה בהישגים מסוג זה שווה היא אל שמחת מי שמאמין, שהוא הולך ומתעלה במידותיו, וקונה לעצמו ידידים טובים משהיו לו? והרי זוהי האמונה שאני הוגה בה תמיד.
ובמקרה שהמדינה או הידידים זקוקים לעזרה, מי פנוי יותר לדאוג לסיפוק צרכיהם, מי שחי כמוני, או מי שאתה רואה אותו כמאושר? למי קל יותר לשרת בצבא, לאיש שאיננו יכול לחיות בלי מותרות, או לאיש שמסתפק מכל הבא לידו? מי ייכנע קודם בימי מצור, מי שצריך לדברים שקשה ביותר להשיגם, או מי שמסתפק במה שנמצא בקלות? דומה, אנטיפון, כאילו אתה סבור, שהאושר אינו אלא פינוק ובזבוז כספים; אבל לדעתי מידה אלוהית היא שלא להיות נצרך לשום דבר, ומי שצרכיו מועטים ככל האפשר, הוא הקרוב ביותר לאלוהות. ומאחר שהאלוהי הוא הטוב בתכלית, הרי מה שקרוב יותר לאלוהי, הוא הקרוב ביותר לטוב בתכלית.
(ספר א', ו'1 - 10)
ומי הוא לדעתך היודע את עצמו? כלום מי שאיננו יודע אלא את שמו? או מי שהגיע לידי הכרת כוחותיו על ידי כך, שבחן את עצמו כדי להיווכח מה ערך לו במילוי תפקידו של האדם, כשם שקוני הסוסים אינם מתאמרים לדעת את הסוס, בו הם מתעניינים, עד שלא יחקרו אם הוא נוח או עקשן, חזק או חלש, מהיר או איטי, ובכלל מה טיבו בכל הנוגע לתכונו תהמועילות והבלתי מועילות במילוי תפקידו של הסוס? [..]
וכלום לא ברור הדבר, שמאושרים הם בני אדם היודעים את עצמם, ואילו המשלים עצמם אומללים הם בתכלית? שהרי הראשונים יודעים מה יאה להם, ומבחינים בין מה שבכוחם ובין מה שנבצר מהם לעשות; ומתוך עיסוקם בעניינים שהם מבינים אותם, ישיגו מה שדרוש להם ויצליחו. ומשום שהם מתרחקים מעניינים שאינם מובנים להם, הם נמנעים משגיאות וכישלונות; ומשום כך מיטיבים הם לבחון גם את האחרים, ועל ידי המשא ומתן איתם הם משיגים את הטוב ונשמרים מרע. ואולם אלה, שאינם יודעים את עצמם, אלא טועים בהערכת כוחם, מגלים אותן התכונות גם ביחסם לבני אדם אחרים ולכל ענייני החיים. אינם יודעים מה דרוש להם, או מה הם עושים, או עם מי יש להם עסק, אלא שוגים בכל אלה, ומשום כך אינם משיגים את הטוב ונופלים ברעה. ועוד: היודעים מה הם עושים מצליחים בעסקיהם, וזוכים לכבוד ולתהילה; המצליחים כמוהם שמחים לבוא במגע איתם, וגם הנכשלים מבקשים את עצתם והגנתם, תולים בהם את תקוותם להצלחה, ומכל הטעמים הנזכרים מחבבים אותם יותר מכל אדם. ואולם אלה, שאינם יודעים מה הם עושים, שוגים בבחירתם ומחטיאים את מטרותיהם; ולא זו בלבד שהם מפסידים וניזקים על ידי כך, אלא אף נעשים הם ללעג ולצחוק משום כישלונותיהם, וחיים בביזיון ובאי כבוד. ועיניך הרואות, שגם המדינות שאינן יודעות את כוחותיהן, ונלחמות עם התקיפות מהן, מקצתן נהרסות כליל, ומקצתן נאספות מחירות לעבדות.
(ספר ד', ב', 25 - 29)
אפילו התענוגים, שהם כביכול מטרתה האחת הויחידה של ההשתעבדות ליצר, אין בכוחה של השתעבדות זו לזכות אדם בהם, ואילו כיבוש היצר אין כמוהו מקור לתענוגים [..] ההשתעבדות ליצר אינה נותנת לו לאדם להתגבר לא על רעב וצמא, לא על תאוות המין ולא על נדודי שינה. והרי אי אפשר לו להנות מן האכילה והשתייה והתשמיש, וגם מן המנוחה והשינה, אלא לאחר שהמתין והתאפק עד שהתענוג שבפעולות אלה נעשה גדול ככל האפשר. משום כך, מי שמשועבד ליצרו אינו יכול להפיק תענוג של ממש מהפעולות ההכרחיות והרגילות ביותר. רק כיבוש היצר נותן לאדם כוח לשאת את התלאות שהזכרת, ועל ידי כך גורם לו להנות מן התענוגים האמורים הנאה של ממש. [..] ועוד זאת: באשר ללימוד מקצוע נאה והגון, ובאשר לעיסוק בדברים, שבסיועם יוכ לאדם לשמור על בריאותו הגופנית, להצליח בניהול משק ביתו, להביא תועלת לידידיו ולמדינתו, ולנצח את אויביו - והרי מעשים כאלה לא זו בלבד שברכה רבה בהם, אלא כרוכים בהם התענוגים הגדולים ביותר- הכובשים את יצרם נהנים מעשיית מעשים כאלה, ואילו המשועבדים ליצר אין להם חלק אף באחד מהם. כי על מי נוכל לאמור, שמעשים אלה שייכים לו פחות מאשר לאדם, שאין לו כל אפשרות לעסוק בהם, היות ואין לו עניין אלא בתענוגי השעה? [..] במה נבדל מי שמשועבד ליצרו מן החיה המטומטמת שבעולם? מי שאיננו מבקש לדעת מה טוב ביותר אלא כל חפצו הוא לעשות מה שנעים ביותר, במה הוא נבדל מבהמה חסרת שכל? רק הכובשים את יצרם עשויים לבקש לדעת מה הם המעשים הטובים ביותר, להבחין בין סוגי הדברים למיניהם, להעדיף את הטובים, והתרחק מהרעים, גם בדיבור וגם במעשה.
(ספר ד', ה', 9 - 11)
"תכופות שומע אני", אמר, "שידיד אמיתי והגון עולה בערכו על כל הקניינים שבעולם; ואף על פי כן רואה אני, שאין עניין בעולם, שרוב בני האדם דואגים לו פחות מרכישת ידידים. בתים, שדות, עבדים, עדרים, רהיטים - על רכישתם של כל אלה ועל שמירתו של הקיים רואה אני אותם שוקדים. אולם, כיצד לרכוש ידיד, שהוא לדבריהם הקניין היקר שבעולם, או כיצד לשמור על ידידיהם הקיימים, בכך רוב בני האדם אינם נמלכים בדעתם. [..] כמו כן, אינם מניחים אף קניין אחד מקנייניהם ללא טיפול והשגחה, ואילו את ידידיהם מזניחים הם בשעה שהם זקוקים לטיפול. נוסף על כל אלה, רואה אני, שבני אדם יודעים את מספרם של שאר קנייניהם, אפילו יהיו מרובים עד מאוד, אבל באשר לידידים, לא זו בלבד שאינם יודעים את מספרם, שהוא קטן, אלא כשהם נשאלים על כך, ומנסים לחבר רשימה של ידידיהם, יש שהם מכניסים שמות לרשימה ואחר כך משנים אותם: כזו היא מידת התעניינותם בידידיהם! והרי אין אף קניין אחד שקול כנגד ידיד טוב. האם יש סוס או צמד שוורים שווה בתועלתו לידיד הגון? האם יש עבד כה מסור וכה נאמן? האם יש קניין כה רב תועלת? הידיד הטוב מציע שירותו לידידו בכל מחסורוף הן בעסקיו הפרטיים, הן בפעולותיו הציבוריות. אם נדרש הוא לפעול לטובת מישהו, עומד ידידו לימינו, ואם סכנה מטרידה את דעתו, הוא חש לעזרתו; הוא משתתף איתו בהוצאותיו ובביצוע תוכניותיו, לפעמים בשידולים ולפעמים בכפייה. אין כמוהו לשמח את לבו בשעת הצלחה, ולהעמידו על רגליו כשהוא נכשל. בכל חפץ שאדם רגיל לבצע בעזרת ידיו, או עיניו, או אוזניו, או רגליו, בכל וכל סיוע ידיד לא יחסר; ותכופות ימלא אדם מקום ידידו בדבר, שהלה לא הספיק לעשות, או לא ראה, או לא שמע, או לא הביא לידי גמר. ואף על פי כן, בזמן שאחדים משקיעים עבודה בגידול עצים בשל פירותיהם, הרי באותו הקניין העשיר כל כך בפירות, ששמו ידיד, מטפלים רוב בני האדם ברפיון ידיים ובהיסח הדעת."
(ספר ב', ד', 1 - 7)
כל המכירים את טיבו של סוקרטס ושואפים לטוביות מוסיפים כולם עד היום להתגעגע אלו געגועים עזים, בהאמינם, שהיה מועיל מאין כמוהו בטיפוח הטוביות. אני תיארתי אותו כהוויתו: ירא שמיים, שלא עשה כל מעשה בלי עצת האלים; איש ישר, שמעולם לא גרם לזולתו כל רעה שהיא, אלא הביא תועלת מרובה לכל הבאים במחיצתו; מושל ברוחו, שמעולם לא העדיף את הנעים על הטוב; בעל תבונה, שלא טעה בהבחינו בין טוב לרע, ולא היה זקוק לעזרת זולתו, אלא די לו בעצמו להכיר אותם; מוכשר להסביר ולהגדיר דברים כאלה, ומוכשר גם לבחון את זולתו, להוכיח את הטועים, ולהטות את לבם אל הטוביות והאצילות המוסרית. בעיניי, אפוא, שימש דוגמה ומופת לאיש טוב ומאושר בתכלית; אבל אם יש מי שדבריי אינם מניחים את דעתו, יקביל נא את אופיים של אחרים כנגד התיאור כאן, ואז ישפוט.
(ספר ד', ח', 11)”
![עטיפת כתבי אפלטון: מהדורה חדשה [כרך ג']](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczEwLzEwMjQ1MS5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjM4NCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
